כל שנה, כשמגיע ה-1 במאי, מתחילים העיתונים, המפלגות, ההסתדרות והפועלים עצמם לשאול את אותן השאלות: האם זהו חג של פועלי ישראל? האם זהו חג של קומוניסטים? האם זהו בכלל חג?

‏זמן רב היה ברור לפועלים בארץ שה-1 במאי הוא חגה של ההסתדרות. אך בשנים האחרונות ראינו שני דברים מוזרים: פועלים, שההסתדרות כאילו מייצגת אותם, הפגינו ב-1 במאי – אבל נגד ההסתדרות ונגד הדגל האדום; ואילו ההסתדרות משתדלת, יותר ויותר, לבטל את ה-1 במאי בכלל.

‏למה זה כך?

‏כי ההסתדרות היא גם מעביד וגם מי שצריך להנהיג את מלחמתם של הפועלים נגד המעבידים, והיא כמובן איננה מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד.

‏כי מנהיגי ההסתדרות ואנשי השלטון בישראל הם אותם האנשים, יש להם אותה מדיניות וכדי להגשים אותה הם צריכים לעשות את אותם הדברים: לשקר לפועלים, לרמות אותם – ואם זה לא עוזר: להפעיל נגדם צווי ריתוק (חשמל, אשדוד), משפט חברים (נמל אשדוד) ואפילו משפט פלילי (דוורים).

‏מנהיגי ההסתדרות, שמשכורתם משולמת מכספי הפועלים, מעדיפים לעשות "עסקת חבילה" עם המעבידים במקום להילחם נגדם. הם מדברים על שיתוף הפועלים ברווחי המפעלים כדי שהפועלים יהיו מעוניינים "במצב המשק", ויחד עם זאת הם מכריזים על סגירת מפעלים "כושלים" – בלי להתחשב בגורל הפועלים שיושלכו לרחוב.

‏נגד הסתדרות כזאת, נגד המעבידים ונגד הממשלה המעודדת אותם והמגינה עליהם – נגד אלה אנו צריכים לצאת למאבק.

‏ביום ה-1 במאי מציינים פועלי כל העולם את אחדות מאבקם נגד המעבידים שלהם, נגד הממשלות "שלהם", נגד ה"סדר הטוב" לפיו בעלי המפעלים ומשרתיהם בממשלות ובמינהל נהנים, ואילו הפועלים נדפקים וצריכים לשתוק.

‏לכן עושים הממשלה, ההסתדרות והמעבידים יד אחת כדי לחסל את יום ה-1 במאי בישראל.

הפועלים בכל העולם יודעים: לבעל המפעל יש מטרה אחת – להרוויח על חשבון הפועל. בעל המפעל הוא אויבם של הפועלים. אם הממשלה משרתת את בעלי המפעלים ואנשי ההון המקומיים והזרים – היא אויבת הפועלים, ולא משנה איך תציג את עצמה. אם ההסתדרות (שגם בבעלותה נמצאים כמה וכמה מפעלים) משתפת פעולה עם הממשלה ובעלי ההון – היא אויבת הפועלים, אפילו תנסה להסתיר זאת במיליוני דגלים אדומים.

‏וכאשר אויבי הפועלים משתמשים בכוח, כאשר אויבי הפועלים משתמשים בצווי ריתוק, כאשר אויבי הפועלים מחוקקים חוקים שיצדיקו את שיטות הדיכוי שלהם – יש לפועלים רק דרך אחת – להשיב בכוח!

  • לפועלים אין משטרה – אבל הם יכולים להתאחד!
  • ‏פועלים אינם יכולים להפעיל צווי ריתוק – אבל הם יכולים להתארגן!
  • פועלים אינם יכולים לחוקק חוקים – אבל הם יכולים לשבות, ובבוא היום להשתלט על המפעלים ולהפעיל אותם לטובתם!

‏כי פועלים בלי מעבידים יכולים להסתדר מצוין – מעבידים בלי פועלים  יצטרכו ללכת לעבוד בעצמם.

‏הממשלה יודעת את כל זה. ההסתדרות יודעת, וגם המעבידים יודעים. והם פוחדים.

‏לכן הם אומרים לנו: "אין ברירה, כי המצב הביטחוני קשה''.

אך למרות ש"המצב הביטחוני קשה" הולך ומתרחב בישראל הפער בין עשירים ועניים: העשירים נעשים עשירים יותר והעניים עניים יותר – האומנם "אין ברירה"?

‏למרות, ואולי בגלל, שיש מלחמה בין יהודים וערבים במזרח התיכון, הצליחו החברות הזרות לדחוף את הידיים לתוך האזור, ולעשות רווחים מעבודתם של פועלי הנפט בכוויית, פועלי הפוספטים בירדן, פועלי בתי הזיקוק בישראל ובסוריה, פועלי התעשייה הכימית בישראל ועוד ועוד – האומנם "אין ברירה"?

הם תובעים מאיתנו "ליכוד לאומי", ומעמידים אותנו, בשם הציונות, נגד הפועלים והפלאחים הערבים.

‏הם – אויבי הפועלים בישראל – מפנים אותנו נגד הפועלים והפלאחים הערבים וקוראים לזה "נאמנות למולדת".

‏ואילו אויבי הפועלים בארצות ערב מפנים את הפועלים והפלאחים בארצותיהם נגד הפועלים בישראל.

‏אבל האם באמת "אין ברירה"?!

יש ברירה!

‏הברירה היא מאבק משותף של כל הפועלים והפלאחים באזור – ערבים, יהודים, כורדים ואחרים – נגד בעלי ההון הזרים, נגד בעלי התעשייה המקומיים ונגד משרתיהם: הממשלות בארצות הערביות והממשלה הישראלית.

מפלגות ואישים רבים (המדברים כה הרבה על "המצב הביטחוני"), מבטיחים לנו כי יש להם "פטנט" לעשות שלום – אנחנו יודעים שאין פטנט בזה. אנחנו יודעים שהדרך לשלום איננה במלחמה לאומית בין העמים, אלא במלחמה מעמדית. אנחנו יודעים, כי רק כאשר ינצחו הפועלים והפלאחים בכל האזור, יהודים וערבים, במלחמתם המשותפת נגד בעלי התעשייה המקומיים והזרים ונגד הממשלות בארצותיהם, רק כאשר ינהלו המוני העם עצמם את ענייניהם – רק אז יהיה שלום!

  • יצטרפו פועלי ישראל לעמלי כל העולם בשביתת ה-1 במאי!
  • ‏יתארגנו הפועלים ויתאחדו למען חיזוק כוחם!
  • ‏יחי מאבקם המשותף של יהודים וערבים נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית!
  • ‏תחי המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון!
  • יחי ה-1 במאי!
‏האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

1 במאי 1970