‏שנת 1969 צוינה בעיתונות המהפכנית ובמרבית האירגונים המרכסיסטיים בעולם כשנת יובל למותה של רוזה לוכסמבורג. לפני 51 שנה, ב-15 בינואר 1919, נרצחו רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט בסיוע הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית. בבת-אחת אבדו לתנועה הפרולטארית הבינלאומית שני מנהיגים דגולים. בשם האינטרנציונל ובשם הפרולטריון הרוסי הגדיר לנין את מותה של מי שכינה "נשר המרכסיזם" כ"הפסד ללא תקנה" לתנועה הפרולטארית. על אף חילוקי הדעות החמורים והמחלוקות החריפות, ראה לנין ברוזה לוכסמבורג מהפכנית אמיתית, ממנה יכול הבולשביזם ללמוד רבות הן בתיאוריה והן בפרכסיס.

‏התמורה ביחס אל רוזה לוכסמבורג חלה עם ניצחונו של הסטאליניזם. את מקום ההשקפה האינטרנציונליסטית והמהפכנית הישנה תפסה השקפה לאומנית ושמרנית. דעותיה של רוזה לוכסמבורג היוו סתירה חמורה למדיניות הסטאליניסטית, וזו ראתה צורך הכרחי להילחם בהן. המערכה נגד ה"לוכסמבורגיזם" התפתחה תוך כדי סילוף מחשבותיה ותורתה של רוזה לוכסמבורג. מלחמה זו – כמו המלחמה נגד ה"טרוצקיזם" – היתה, לאמיתו של דבר, מלחמה נגד המרכסיזם המהפכני האמיתי.

‏היום, עם המשבר הבינלאומי הפוקד את הסטאליניזם, מגלות המפלגות המהפכניות החדשות את תורתה של רוזה לוכסמבורג מחדש, ומאמצות אותה כאבן-פינה בנחלתן התיאורטית. אולם, יש להיזהר פן ייכפף המקל לצידו השני, אם להשתמש בביטויו של לנין. הזרם האנטי-סטאליניסטי המתפתח כיום, מגיע עד כדי סילוף מחודש של מחשבתה, ומנסה למצוא בה תיאוריה אירגונית שתשמש כאלטרנטיבה לצנטראליזם הדמוקרטי הלניניסטי. הבעייתיות המשותפת לרוזה לוכסמבורג ולמפלגות המהפכניות החדשות מסבירה את הנטייה להזדקק לה: כתבי רוזה לוכסמבורג משקפים את מאבקה נגד הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, ובעיקר את התנגדותה לביורוקרטיזציה היתרה של מפלגה זו. הצורך הדחוף הקיים היום להבין את תופעות הביורוקרטיה הפועלית, מניע את המחשבה המרכסיסטית החדשה להיזדקק לרוזה לוכסמבורג. אולם, לא נוכל למצוא בכתבי רוזה לוכסמבורג אלא אלטרנטיבה חלקית לתיאוריה הלניניסטית, מחמת הזנחת החקירה של עיקר הבעייתיות ביחסי מפלגה–המונים.

‏התנהגותם של ההמונים בצרפת במאי 1968, אשר לרגע קט השתחררו, באופן שלילי, משליטת המנגנונים, היא ערובה לעתיד. למרות זאת, אין בידה לשנות את הבעייתיות הבסיסית: הקמת הנהגה מהפכנית חדשה, בעלת קשר ישיר עם ההמונים. הנהגה כזו הינה הכרח, ושום "ספונטאניות" אינה יכולה לתפוס את מקומה.

בוויכוח שבו ממלאות אופנות-מחשבה חולפות, לעיתים קרובות, את מקומה של הדייקנות הפוליטית, אין זה מיותר לחזור למקורות ולנתח את חילוקי הדעות הבסיסיים בין לנין לרוזה לוכסמבורג. בדרך זו, בלי להפחית מערכה של רוזה לוכסמבורג, נוכל לברר את תורתה המקורית.

ביקורת על תפיסתו של לנין

ביקורתה של רוזה לוכסמבורג על תיאוריית האירגון של לנין מתבטאת, לעיתים קרובות למדי, בצורה רגשית, והמטפורות בהן היא משתמשת מדגישות מעין נאטורליזם אירגוני: "כשעוצרים את דופקם של חיים אורגניים טבעיים, מקטינים את כושר התנגדותם"; לעומת חייה הטבעיים של התנועה הפרולטרית, היא רואה באירגון הלניניסטי "הנהגה אקדמית אפורה", "רוח של עקרות – העוצרת את כל התפתחויותיה של הדינאמיקה הפרולטרית".

‏בהתלהבותה – כשמחריף הוויכוח נגד הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית – היא מגיעה עד כדי סילוף דבריו של לנין אשר, לדעתה, "מוכן להנהיג את הפרולטריון על ידי ביורוקרטיה של רודפי שלטון". תפיסת האירגון של לנין הינה בראש וראשונה בלנקיסטית. לא יתכן קשר בין אירגון כזה לבין ההמונים. הצנטרליזם המופרז מדגיש "את הפער בין הדינאמיקה של ההמונים והיסוסיה של הסוציאל-דמוקרטיה".

‏טיעונה של רוזה לוכסמבורג, אשר לא השתחרר לחלוטין מהמרכסיזם האורתודוכסי של קאוטסקי, מציע את התפיסה הקלאסית של הסוציאל-דמוקרטיה במקום הצנטראליזם הדמוקרטי: "למעשה, הסוציאל-דמוקרטיה אינה קשורה לאירגונו של מעמד הפועלים, אלא היא עצמה מהווה את התנועה של מעמד הפועלים". ברור שנוסחה כזו אינה מגדירה את היחס בין פרולטריון ואירגון או את היחס בין תיאוריה לפרכסיס.

מה מציעה רוזה לוכסמבורג במקום התפיסה הלניניסטית? לדעתה – תנועתה של ההיסטוריה צודקת תמיד: "טעויותיה של תנועת פועלים מהפכנית הן, באופן היסטורי, הרבה יותר נדירות ויותר חשובות מאשר ועד מרכזי הצודק לעולם". אולם שום דבר בכתביה אינו אומר לנו מה מקשר את תנועת הפועלים לתנועתה של ההיסטוריה.

‏נוסחאות מעין-פדגוגיות כאלה חוזרות ונשנות בטיעונה של רוזה לוכסמבורג: "מהפכות אינן מונהגות על ידי מורים"; ובמאמרה על השביתה הכללית: "ההיסטוריה אינה מתחשבת בטיעוניהם של אלה שהגדירו את עצמם כמורים מבלי לקבל מנדט לכך". נוסחה זו מעניינת, מפני שהיא מדגישה כי הספונטאניות ההיסטורית באה להפריך ניתוחים לטווח ארוך. היא מעלה בכך טיעון הגליאני טהור, השולל כל התנבאות לגבי העתיד, ומתיר הכללות רק לאחר מעשה.

‏יתר על כן, רוזה לוכסמבורג טוענת כי עצם קיומו של אירגון במסגרת חברה קפיטליסטית מגביר את שמרנותו, ושולל לטווח ארוך את אופיו המהפכני. האופורטוניזם בו לוקה אירגון כזה אינו נובע אך ורק מהצורך להגן על פריבילגיות ומדבקות בנהלים פרלמנטריים. היא מסבירה תופעה זו בסתירה בסיסית הטמונה בקיומו של כל אירגון פרולטארי: "זהו תהליך שייחודו בכך כי בפעם הראשונה בתולדות החברה המודרנית מבטאים המוני העם את רצונם באופן מודע וכנגד המעמדות השולטים, בה בשעה שהגשמת רצון זה אפשרית אך ורק מחוץ למבנה החברתי הקיים. הרי ההמונים אינם יכולים לחזק רצונם זה אלא במאבקם נגד השלטון הקיים, משמע, בתחומו של המשטר. מחד גיסא – מאבק יום-יומי, ומאידך גיסא – מהפכה".

‏ב"רפורמה או מהפכה" היא חוזרת על שתי תכונות הסוציאל-דמוקרטיה: "בין אם נטישת האופי ההמוני או נטישת המטרה הסופית, ובין אם חזרה לקבוצה קטנה והפיכתה לתנועה רפורמיסטית בורגנית; אנרכיה או אופורטוניזם". מכאן נובע קיומם של שני זרמים מנוגדים: ‏האחד מהפכני והשני כיתתי ואופורטוניסטי. עקב כך, לדעתה של רוזה לוכסמבורג, כל מפלגה היא שמרנית מעצם טיבה, או, לפחות, שמרנית בפועל. אין ספק שלנגד עיניה עומדת הדוגמא של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, המנהלת מדיניות רוויזיוניסטית, הנוטשת בשם הפרולטריון כל עמדה מהפכנית. אולם יש בדבריה יותר מביקורת גרידא על המפלגה הגרמנית. תפיסתה של רוזה לוכסמבורג קשורה לעצם ניתוחה את החברה הקפיטליסטית ואת תפקיד הפרולטריון וצורת הדינאמיקה שבתהליך המהפכני.

המונים וספונטאניות

‏רוזה לוכסמבורג טוענת כי עקב התפתחותו הכלכלית של הקפיטליזם "נדחפים" ההמונים אל במת ההיסטוריה, עד שהם הופכים לנושא האובייקטיבי שלה. מושג "ההמונים" חוזר לעיתים קרובות ביותר בכתביה: "הסוציאליזם ייעשה על ידי ההמונים, על ידי כל פועל"; "ההמונים, הם הם הגורם החשוב, עליהם ייכון הניצחון הסופי של המהפכה"; "הסוציאליזציה של החברה לא תושג, אלא על ידי המאבק הבלתי נלאה של ההמונים".

‏ההמונים? רוזה לוכסמבורג אינה מסבירה למה כוונתה במונח זה. לעיתים היא משתמשת במושגים אחרים (פרולטריון, העם, רוב ה‏עם) שהם, לדעתה, מושגים נרדפים. למעשה, אין היא מעוניינת להסיר את אי הבהירות הזאת. התפתחותו של הקפיטליזם תקבע את טיבם של אלה אשר יילחמו מתחת לדגל המהפכה. ככל שמחריפה מלחמת המעמדות, כן גדל מספר המעוניינים בהתמוטטות החברה הקפיטליסטית; ככל שמודגש האופי החברתי של הייצור, כן מתפשט המאבק לשכבות חברתיות נוספות. היא כותבת: "הסוציאל-דמוקרטיה טענה תמיד כי היא מייצגת, בד בבד עם האינטרסים המעמדיים של הפרולטריון, את השאיפות המתקדמות של החברה הנוכחית והאינטרסים של כל הסובלים מהשלטון הבורגני".

‏מהקביעה דלעיל מסיקה רוזה לוכסמבורג מסקנה חשובה: התפתחות הקפיטליזם מגדילה את מספר המתנגדים לשלטונו, ובכך היא מאפשרת היווצרות של תודעה מעמדית. רוזה לוכסמבורג משתמשת במושגים כמו "אינסטינקט מעמדי'' או "ההרגשה האינסטינקטיבית של ההמונים". מושגים אלה אינם מקריים, ויש לייחס להם חשיבות מכיוון שהם עומדים בניגוד לתפיסתו של לנין. לנין אינו רואה בתודעה הספונטאנית של ההמונים תודעה מהפכנית, אלא תודעה טרייד-יוניוניסטית.

‏יש לציין כי רוזה לוכסמבורג אינה טוענת כי ההמונים מודעים תמיד לאינטרסים המעמדיים שלהם. לשם כך הם צריכים לאחד באופן דיאלקטי את הפרכסיס והתיאוריה, אחדות שנשברה על ידי אירגון הייצור הקפיטליסטי.

‏עם זאת קובעת רוזה לוכסמבורג כי הזמן יהיה בעל "אופי מתאים" בכל עת בה ינסו ההמונים לתפוס את השלטון המדיני. עצם הניסיון דיו כדי להוכיח כי הזמן הוא הזמן הנכון. משנכנסים ההמונים ישירות לתהליך ההיסטורי, ורק אז, מסוגלים הם לאחד תיאוריה ופרכסיס. רק כשההיסטוריה נתקלת במהלכה ההכרחי בכניסתם של ההמונים למאבק על השלטון, רק אז מגשימים ההמונים את תפקידם ההיסטורי. התודעה המעמדית איפוא אינה אלא התודעה של "מה שאפשרי באופן אובייקטיבי". אפשרות אובייקטיבית זו איננה רק פונקציה של ניתוח המצב החברתי על ידי מפלגה מסוימת, היא גם פונקציה של רצון ההמונים להגשים, במאבק נגד הקפיטליזם, את האפשרות האובייקטיבית הזאת.

מהנחות אלה מסיקה רוזה לוכסמבורג את מסקנותיה ביחס למפלגה פרולטארית. לדעתה, התנאים ההיסטוריים הם הקובעים את היחס בין מאבק לאירגון: "התפיסה הרגילה, ביורוקרטית ומכאנית, רואה את המאבק כתודעה של אירגון גרידא, בשלב מסוים של התפתחותו''. לדעתה, ההיפך הוא הנכון: "ההתפתחות הדיאלקטית החיה יוצרת את האירגון כתוצאה של המאבק". המפלגה איננה ניסוי של התקופה ההיסטורית, כי אם התוצאה שלה. היא איננה "מעל" ההמונים או "לפניהם", כי אם מצויה "בתוך" ההמונים, או אפילו מאחוריהם.

‏מכאן, אין לשום מפלגה זכות להנהיג את הפרולטריון, ואין לה מונופול על המהפכה. תפקידה של מפלגה פרולטארית הוא רק לבטא את התודעה והרגשות של המעמד כולו. אם המפלגה רוצה "להדריך" את הפרולטריון, או, במונחו של לוקץ', "לייבא''' לו את התודעה מבחוץ, היא פועלת כנציג בלתי מייצג, וכל אפשרות להתקשר עם הפרולטריון נידונה מראש לכישלון. לדעתה של רוזה לוכסמבורג, מפלגה הרואה את עצמה מעל לפרולטריון או לפניו, יכולה רק לעצור את הספונטאניות הצודקת תמיד של ההמונים. בכל מקרה, היא תהווה מכשול להתקדמותו של הפרולטריון לקראת המהפכה הסוציאליסטית.

דיאלקטיקה מרכסיסטית ודיאלקטיקה הגליאנית

‏אם נעיין היטב בטיעוניה של רוזה לוכסמבורג, נראה שהשקפתה נובעת יותר מדיאלקטיקה הגליאנית מאשר מדיאלקטיקה מרכסיסטית. תפיסתה הכללית, ועצם החשיבות העליונה שהיא מעניקה ל"שגיאה" בד בבד עם התקווה כי ניצחון סופי עתיד לבוא על-אף, או אולי בגלל שגיאות אלה, מקשרת אותה במישרין להגל. על פי האידיאליזם ההגליאני, המדיום המקשר בין המופשט למוחשי, בין התיאוריה לפרכסיס – אינו אלא פונקציה טפילה של התהליך ההיסטורי. לא במקרה "הצבר ההון" מבשר חזון קטסטרופלי של ההיסטוריה.

‏עם זאת, מעניקה רוזה לוכסמבורג חשיבות עליונה ל"ספונטאניות", ומסרבת לראות בפרובלמטיקה האירגונית בעיה רצינית. שתי הנחות יסוד אלה מגלות ראייה מכאניסטית של התהליך ההיסטורי.

‏לדעת רוזה לוכסמבורג, במשך התפתחותו ההיסטורית של הפרולטריון הופך המעמד "כשלעצמו'' בהדרגה למעמד "עבור עצמו". הנושא התיאורטי של המהפכה מתקדם לעבר התאמה מסוימת עם נושאה הפוליטי. תפיסה זו, שנוכל לכנותה "התפתחותית-מכאניסטית", צופה התפתחות מסוימת וקבועה של מעמד הפועלים: בתחילה – המון בלתי מזוהה ובלתי מוגדר, לאחר מכן – היווצרות מעמד חברתי "כשלעצמו'', ובסופו של דבר, בשלב הסופי – התפתחות הפרולטריון למעמד פוליטי "עבור עצמו", אשר הצליח לאחד בעצמו את התיאוריה והפרכסיס, את המעמד האובייקטיבי והתודעה. התפתחות עצמית זו של התודעה המעמדית אינה משאירה כל תפקיד למפלגה פוליטית.

‏הניתוח דלעיל אינו משקף מציאות אובייקטיבית כלשהי, ונובע ישירות מעצם השקפתה האידיאליסטית של רוזה לוכסמבורג. המציאות ההיסטורית הנכונה נותחה על ידי לנין. לנין הפריד בין נושא היסטורי-תיאורטי של המהפכה, ובין נושאה הפוליטי. הנושא התיאורטי הינו הפרולטריון, כמעמד הנובע מאופן הייצור הקפיטליסטי; לעומת זאת, את הנושא הפוליטי אינו מייצג המעמד "כשלעצמו", הנשלט כלכלית ואידיאולוגית, אלא הפרולטריון "עבור עצמו", המודע למקומו בתהליך הייצור, הער לאינטרסים המעמדיים שלו.

‏הפרדה זו אין רוזה לוכסמבורג מוכנה לקבל. היא גוזרת את האופי הפוליטי מהאופי החברתי. ב"הצבר ההון" היא מדגישה את הקיטוב החברתי הנובע מאופן הייצור הקפיטליסטי, המרוכז מסביב לבורגנות מצד אחד, ומסביב לפרולטריון מצד שני. לדעתה, מביא קיטוב זה בהכרח להתפתחות התודעה המעמדית של שני קטבים אלה. ערבוב זה של מין בשאינו מינו, של תודעה פוליטית והתפתחות כלכלית, מכונה על ידי לוקץ' "הענקת חשיבות יתרה לאופי האירגוני של מלחמת המעמדות". אם ההתהוות החברתית זהה לאופן הייצור, אזי הפוליטי משתלב בתיאורטי והטקטיקה באסטרטגיה. לכן, בתקופת האימפריאליזם אין מקום למלחמת שחרור לאומית, ובתקופת המהפכה הפרולטארית אין ויתורים לאיכרות.

‏לרוזה לוכסמבורג חסר, למעשה, המימד הפוליטי. היא מאמינה בהתחזקות מתמדת של התודעה המעמדית. הצורך באוטונומיה אירגונית קיים, לדעתה, רק בשלב בו מתרחש תהליך ביטול-הניכור של הפרולטריון. לעומתה, הבין לנין כי לא די בקוטביות קיצונית כדי שההמונים יהיו מודעים לאינטרסים המהפכניים שלהם. אדרבא, הם יכולים להיגרר אחרי האידיאולוגיה הבורגנית השלטת במשך זמן רב, ובעצם, כל עוד לא תהפוך מפלגה פוליטית את תביעותיהם החברתיות-כלכליות לרצון להפלת השלטון הפוליטי.

מפלגה ומשבר מהפכני

האופי ההגליאני של תורתה, וערבוב התיאורטי בפוליטי, מולידים אצל רוזה לוכסמבורג את הטענה כי האירגון הינו תוצר היסטורי: "בתנועה הסוציאל-דמוקרטית, האירגון גם הוא תוצאה של מל חמת המעמדות". בשל אמונתה בהחרפת הניגודים בקפיטליזם, ועם זאת בספונטאניות המהפכנית של הפרולטריון, אין היא יכולה לראות את המפלגה הפרולטארית אלא כתוצאה של שלב מסוים בהתפתחות המעמד. ושוב, בפנינו השקפה מטריאליסטית יותר מאשר השקפה פוליטית. לו האמינו הבולשביקים בעקרונותיה, היה עליהם לחכות לאישורו של קונגרס-הסובייטים בכדי להתחיל בהתקוממות. אולם, רק מיעוט קטן מסוגל היה להבין כי על ההתקוממות להקדים את הקונגרס, ומיעוט זה פעל על-פי הבנתו. לנין פעל דווקא משום שהבין את ההבדל בין תיאורטי ופוליטי. הפרדה זו חיונית כדי לתפוס את תופעת המשבר המהפכני.

‏משבר כלכלי אינו חייב להיות משבר מהפכני. להיפך, משבר כלכלי מסוגל להוות תרופה – ולו זמנית – לחברה הבורגנית ולכלכלתה. לכל היותר, יכול משבר כלכלי לסמן את התחלתו של מצב מהפכני. הוא נהפך למהפכני כשלעצמו רק כשנושא היסטורי מוכן לקבל על עצמו את תהליך השינוי החברתי. לוקץ' מבהיר נקודה זו במיוחד לאלה – כמו רוזה לוכסמבורג – המצפים ל"משבר האחרון של הקפיטליזם": "ההבדל האיכותי בין המשבר האחרון של הקפיטליזם – המשבר המוחלט – והמשברים הקודמים לו, איננו נעוץ באיפיון מיוחד של התפתחותו לעומק או לרוחב, כלומר, איננו כמותי או איכותי. ההבדל מתבטא בכך, כי הפעם חדל הפרולטריון להיות מושא גרידא של המשבר".

‏בכמה מקומות בכתביו מטפל לנין במושג "משבר מהפכני". הוא אינו מנסה להגדירו עד תום, אלא משתדל להצביע על סימנים של משבר כזה, כמו: החרפת המצב הכלכלי של המעמדות המנוצלים, פעילות יתר של ההמונים וכיו"ב. אכן, הוא מודה כי קביעה אובייקטיבית של מצב מהפכני לעולם איננה משביעת-רצון. אולם לדעתו, יש בכוחה של התערבות גורם אחרון לממש את כל הגורמים האובייקטיביים, לאחד אותם ולהפוך את המצב המהפכני למשבר מהפכני. טרוצקי ראה בגורם זה תנאי אחרון (בסדר, אך לא בחשיבות) לתפיסת השלטון: "מפלגה מהפכנית הפועלת כאבנגארד מאוחד של המעמד".

‏ניתוח זה, המפריד בין תנאים אובייקטיביים לבין התנאים הסובייקטיביים, כשהאחרונים מתאפשרים רק על ידי המפלגה, אין רוזה לוכסמבורג מוכנה לקבל. היא מעדיפה לראות התפתחות בלתי-אמצעית, המתוארת על-ידה לעיתים כהתפתחות מתת-הכרה להכרה: "תת-ההכרה קודמת להכרה, והגיון התהליך ההיסטורי האובייקטיבי קודם להיגיון הסובייקטיבי". לנין, לעומת זאת, אינו מקבל את ההקבלה בין תת-הכרה–הכרה, לבין מפלגה–מעמד. הוא מפריד בין אירגון מתואם (המפלגה) לבין מרכיבים מודחקים (המעמד), כשלשניהם יש מקום בתת ההכרה. מבחינה זו מקביל ניתוחו לזה של פרויד. בבעייתיות הלניניסטית אין רצף בין מעמד "כשלעצמו" ו"עבור עצמו", בין הכרה לתת-ההכרה. גם במפלגה יש מקום להיסוסים, ל"אי-ודאות" ולתת-הכרה. יתר על כן, לא יתכן בחברה קפיטליסטית מעמד "עבור עצמו" כממשות, אלא כמודל, באמצעות המדיום המפלגתי. לוקץ' מסכם זאת באמרו: "תהיה זו אשליה הסותרת את האמת ההיסטורית לחשוב שהתודעה המעמדית האמיתית, המסוגלת להביא לתפיסת השלטון, יכולה לצמוח בקרב הפרולטריון... כאילו שהפרולטריון מסוגל, אידיאולוגית, לסגל לעצמו, אט אט, את תפקידו המהפכני...".

‏המשבר המהפכני נבדל, לדעתו של לנין, מהמצב המהפכני האובייקטיבי הנובע ממשבר כלכלי, מפני שהוא קיים במישור הפוליטי. על הפרדה זו מבוססת כל בעייתיות האירגון המהפכני של לנין. רוזה לוכסמבורג איננה מסוגלת לייחס חשיבות יתרה למפלגה פוליטית בתהליך מהפכני, מכיוון שאינה מקבלת את ההפרדה בין חברתי-תיאורטי לפוליטי.

‏מעין סיכום

‏תיאוריית האירגון של רוזה לוכסמבורג איננה השקפה על היחס בין המונים למפלגה. ויכוחה עם לנין איננו ויכוח טקטי גרידא. הבעייתיות הלוכסמבורגיסטית מבוססת על ניתוח כולל של התהליך המהפכני, והתפתחותו של הפרולטריון כמעמד. שורשי הניתוח נעוצים בתפיסה אפוקליפטית של ההתפתחות הקפיטליסטית, הגורמת לקיטוב מעמדי מסביב לפרולטריון ולבורגנות. הקיטוב הופך את הפרולטריון, באופן טבעי והכרחי, למעמד אובייקטיבי וסובייקטיבי, שספונטאניותו תואמת תמיד את כיוון מהלך ההיסטוריה. מכאן נובעת המסקנה כי לא זו בלבד שהמפלגה הלניניסטית מיותרת, אלא היא עלולה להזיק להתפתחות התודעה המעמדית של הפרולטריון. מפלגה נחוצה,  אם בכלל, רק בפונקציה של ההתפתחות הקפיטליסטית.

‏בכך נעוצה המחלוקת הבסיסית עם התיזה הלניניסטית. רוזה לוכסמבורג לא הבינה את היחס הדיאלקטי ההכרחי בין מעמד ומפלגה מצד אחד, ומצד שני, את הדיאלקטיקה הפנימית של החברה הקפיטליסטית, שאינה מביאה באופן מכאני את הפרולטריון לתודעה, ואת החברה למפלתה.

‏תפיסה הגליאנית ומכאניסטית זו אינה מאפשרת לה לראות את ההפרדה הבסיסית של לנין בין התיאורטי והפוליטי. התהליך הפוליטי – והאספקט העליון של מאבק הפרולטריון הוא במישור הפוליטי – הינו הרבה יותר מורכב מאשר הניתוח התיאורטי. כדי שאפשר יהיה לקשור בין התיאוריה והפרכסיס הפוליטיים, בין המעמד והאידיאולוגיה, קיים צורך אובייקטיבי במפלגה. בלעדיה לא יוכל מאבקו של הפרולטריון להשתחרר מאופיו הרפורמיסטי.