שני דורות של אנשים שמאליים בתוך התנועה הקומוניסטית, ואוהדי ברית המועצות מחוץ למחנה הקומוניסטי, עומדים לפני שוקת שבורה. שיטות הממשל הסובייטיות והריקבון הביורוקרטי בתוך המסגרות הקומוניסטיות הביאו רבים לכלל ייאוש מן האפשרות למגר את הקפיטליזם ולהחליפו בממשל של המעמדות העובדים. רבים חדלו בכלל מלטעון לשלילת הקפיטליזם ואחרים חדלו מלהתעניין בפוליטיקה ומסתגרים בעסקיהם.
זה תהליך טבעי. אם דוגמת ברית המועצות צריכה לסמל את מטרת המהפכה הסוציאליסטית, אין כל סיבה להתלהבות. מאידך, אם ברית המועצות מייצגת דגם מפגר וגרוע של חברה סוציאליסטית, אין משתמע מכך אוטומטית חיוב אורח החיים והממשל הקפיטליסטיים. תנועת מאי 68' בצרפת ביטאה בשורה חדשה לעולם. בשורה שאיננה אולי מלוטשת דיה, מבחינת הניסוח, אך שופעת רוח נעורים מהפכנית כמוה לא ידעה ההיסטוריה של שני הדורות האחרונים. היתה זו הענקית בשביתות שידע העולם מעודו, והעיקר – לא על כסף, לא על תביעות מקצועיות היא פרצה, אלא על תביעות עקרוניות ביחס לאורח חיי בני האדם, ביחס למערכת יחסי האנשים והקבוצות השונות בתוך תהליכי הייצור.
זו היתה, בסיכומו של דבר, התפרצות ספונטאנית של הדור הצעיר, של הנוער, נגד החיבוק המרופד והמפלצתי של האוליגארכיה הקפיטליסטית, האונסת את האדם לצעוד כל חייו בשבילים ובאופנים שאחרים קבעו לו; נגד שיטה היוצרת אדם מאוד אינטליגנטי, אך התובעת ממנו לתפקד כבורג ממושמע בסרט הנע; נגד מערכת המעצבת אדם המסוגל ליטול אחריות ולקבל החלטות, אך הגוזלת מן הרוב המכריע של בני האדם כל יוזמה וסמכות; נגד שיטה הטוענת בשם הדמוקרטיה וזכות הבחירה הכללית, אך המעניקה לעם העובד רק את הזכות ללכת לקלפי אחת לארבע או חמש שנים על מנת לקבוע מי תהיה הכנופיה שתמשול בו בארבע או בחמש השנים הבאות; נגד שיטה שרוממות בית הנבחרים בגרונה ואשר השלטון הממשי בה עבר כבר מזמן לקבוצה או קבוצות שאינן עומדות לבחירה אף פעם: בכלכלה, בפיננסים, בצבא ובשירותים החשאיים.
המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הצליחה ב-68' למכור את ההתפרצות המהפכנית תמורת נזיד העדשים של העלאות שכר, אשר איבדו כל ערך עם הפיחות הצרפתי האחרון. ברם, רק קצרי ראות לא יבחינו כי מתחת לפני המים פועלים זרמים מתחזקים באותו כיוון. הדור הצעיר במערב מצמיח מתוכו גידולים מעניינים ומעודדים ביותר. שלילת הקפיטליזם, הפעולה הישירה ועמידה תקיפה על הזכות הדמוקרטית להתערב ישירות ובאורח יומיומי בענייני ממשל ומדיניות, הם מסימני התקופה. צעקת החוגים השמרנים בימין וב"שמאל" על דבר "סכנת האנרכיזם השמאלי" ליציבות הפוליטית, רק משקפת את התחזקות אותה מגמה.
מהפכנים קשישים, שמזה עשרות שנים התייאשו מן הקומוניזם, התעוררו מחדש ובהתרגשות גדולה קיבלו את דבר הצעירים השמאליים ה"תמהוניים". זקנים נפלאים אלה לא בושו להזיל דמעה ולהודות, שדברם של צעירים אלה החזיר להם את האמונה ביכולתו של המין האנושי להתרומם מעבר לקפיטליזם. מי שאינו רואה קשר בין זרמים חדשים אלה לבין תנועת המוראטוריום בעניין וייטנאם בארצות הברית, אינו מבחין בתמורה בעלת חשיבות רבה מאוד בעולם של שנות ה-70. זה כוח חדש ותוסס ששלילת המימסד הקפיטליסטי ושלילת הלאומנות הן בשבילו בבחינת אלף-בית. זהו מעין גל אדירים חדש רווי הומאניזם אוניברסאלי; זה גל המשליך אחרי גוו את הגבולות הלאומיים ואת ההבדלים הגזעיים ואת המוסכמות הפטריוטיות הריאקציוניות. זה גל ההולם את התקופה המודרנית, את עידן טיסות החלל וחקר הלבנה, את עידן השיתוף הבינלאומי הגובר. זה גל הנושא בכנפיו את בשורת התמוטטות המחיצות המפצלות את בני המין האנושי למסגרות לאומיות וגזעיות, את בשורת ניהול החברה האנושית כיחידה אחת של בני אדם החיים על כוכב לכת משותף.
תנועה זו איננה מסוג התנועות האורתודוכסיות. אין זו תנועה בינלאומית שלחברות בה יכול אירגון זה או אחר להירשם. ההשתייכות אליה היא בהזדהות אידאית-מוסרית ולא במילוי טפסים. אנו גאים להיות טיפה אחת בגל אדירים זה.
רבים תוהים ושואלים מהן המטרות להן שואפת להגיע המהפכה של הצעירים השמאליים הזועמים. האמת ניתנת להיאמר כי התשובה איננה קלה. לימוד קורות המשטר הסובייטי ומנגנון התנועה הקומוניסטית מחייב שיקול זהיר מאוד. איש מבין המהפכנים הבלתי אורתודוכסים איננו רוצה במהפכה שתיצור משהו הדומה למשטר בברית המועצות. לא מעט אנשים מתלבטים שמא מהפכה אלימה, ביוזמתה או ביוזמת מתנגדיה, מוכרחה להוליך למשהו דמוי ברית המועצות. הניסיון הקובני מלמד שמהפכה אלימה יכולה לייצר דבר שונה למדי מן הדגם הסובייטי, מבחינת עממיות הממשל ומבחינת חופש הבעת הדעה.
לדעתי צריכה המהפכה לחרוט על דגלה שני עקרונות בסיסיים: א) אוצרות טבעיים, אמצעי ייצור והון השקעה יהיו נחלת הכלל, בדיוק כשם שהאוויר הוא נחלת הקהילה האנושית ללא עוררין; ב) החברה תנוהל בכל התחומים ובכל הדרגים על ידי נציגים ישירים של העם, הרשאים לכהן תקופה מוגבלת ועומדים תמיד לביקורת או להחלפה, על ידי בוחריהם. חופש הביקורת והבעת הדעה צריך להיות מוחלט וללא כל הגבלה.
דבר זה נראה אוטופי, אם לא ילדותי. אבל הרבה דברים שנראו אוטופיים בשעתם (כגון: שוויון בני האדם בפני החוק, זכות הבחירה הכללית ועוד) הם עתה מוסכמות שמרניות. אני מאמין שהעולם של שלהי המאה ה-20 עוד יזכה לראות דגם כזה של חברה, בה כל המוסדות המנופחים וכבדי הכרס: המפלגות הפוליטיות, האיגודים המקצועיים וגדודי הפרזיטים בשירות בעלי ההון, ייעשו בלתי רלוונטיים, כי החברה תתנהל הרבה יותר יפה, נעים, יעיל וזול בלעדיהם.
