קיומן של "תקנות ההגנה (שעת חירום) – 1945" הועלה שוב לחדשות בתחילת אפריל, כשהידיעה בדבר שביתת הרעב של עצורי כלא דאמון התפרסמה ברבים. מערכת "מצפן" החליטה לחזור ולפרסם חומר עובדתי הקשור בתקנות דיכוי קולוניאליות אלה – הפעם בצורת שאלות ותשובות, ערוכות בצורת ראיון עיתונאי. השאלות הנשאלות במסגרת זו הן אותן השאלות בהן נתקלים חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי תוך כדי עבודת ההסברה בחוגי בית, באסיפות ובהרצאות.
חלק מן החומר המתפרסם במסגרת זו, זכה כבר להתפרסם מעל עמודי "מצפן" בגיליונות קודמים וישנים. אלא שהשימוש ההולך וגובר מצד השלטונות ב"תקנות ההגנה" הידועות לשמצה מעלה נושא זה ושוב ושוב לסדר היום של עבודתנו הפוליטית. לכן אנו חוזרים לטפל בו. קוראים שבידיהם פרטים הקשורים בנושא זה מתבקשים למסור אותם למערכת.
* * *
שאלה: ב-3 באפריל פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה, על שביתת רעב של 17 עצירים בכלא דאמון שליד חיפה. העצירים, שתוארו על ידי כתב העיתון כ"עצורים על פי צו מינהלי", תבעו את העמדתם לדין או את שחרורם. מהו בדיוק עצור לפי צו מינהלי?
תשובה: עצור לפי צו מינהלי הוא אדם שנפל קורבן לשיטת המעצרים האדמיניסטרטיביים הנהוגה בישראל. זהו אדם שהושלך לכלא לפי צו של שלטונות הביטחון, מבלי שהועלתה נגדו האשמה כלשהי ומבלי שהובא לפני שופט (אזרחי או צבאי). את תקופת מעצרו של עציר אדמיניסטרטיבי קובעים שלטונות הביטחון כרצונם. הם רשאים להאריך תקופה זו ככל שיחפצו, כך שתקופת המעצר אינה מוגבלת. זו הסיבה שהביאה את 17 עצורי דאמון, הנזכרים בידיעה של "הארץ", לשבות שביתת רעב. הם ליוו את שביתתם בדרישה פשוטה: העמידו אותנו לדין בפני בית משפט, כדי שנוכל להתגונן, לפי הכללים המקובלים, כנגד ההאשמות שתעלו נגדנו; ואם אין נגדנו האשמות – שחררו אותנו מייד!
שאלה: האם השלטונות מסתמכים על חוק איזשהו בשעה שהם משליכים אדם לכלא ללא משפט?
תשובה: השלטונות מסתמכים על מערכת תקנות הנקראת בשם "תקנות הגנה (שעת חירום) – 1945", הכוללת סעיף המאפשר מעצר אדם ללא משפט. סעיף זה, שמספרו 111, אומר: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו כי ייעצר אדם כל-שהוא באותו מקום-מעצר שהמפקד הצבאי ייקוב בצו".
שאלה: ומהן "תקנות הגנה (שעת חירום) – 1945"?
תשובה: אלה הן תקנות חירום שהותקנו על ידי השלטונות הבריטיים בשנת 1945, על פי "דבר המלך במועצתו". ראשיתן בתקנות חירום משנת 1936, שכוונו למעשה נגד ערביי פלשתינה ונועדו לדכא את המרד הערבי שפרץ בארץ באותה שנה. לאחר דיכוי המרד – ועם סיום מלחמת העולם השנייה –נערכו התקנות מחדש ופורסמו בצורתן הנוכחית. הפעם הופעלו לא רק נגד האוכלוסיה הערבית, אלא גם נגד היהודים.
שאלה: ומה קרה עם התקנות ב-1948, כשהוקמה מדינת ישראל? האם הממשלה הישראלית קיבלה את התקנות הבריטיות ככתבן וכלשונן?
תשובה: המימשל הישראלי השמיט מן התקנות שני פרקים, שכוונו במיוחד נגד המפעל הציוני (פרקים אלה דנו בעלייה ובקרקע), והשאיר בתוקף את הפרקים האחרים. כמו כן הכניס תיקונים זעירים פה ושם, כדי להתאים את התקנות המנדטוריות לצרכי המימשל הישראלי. תיקונים זעירים אלה נועדו להעביר סמכויות מן הנציב העליון הבריטי ומפקידיו לידי שר הביטחון הישראלי והאנשים הממונים מטעמו.
שאלה: מה היה יחסה של ההנהגה הציונית בארץ אל "תקנות ההגנה (שעת חירום)" בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי?
תשובה: כדי להשיב על שאלה זו נביא דברים בשם אומרם. הנה, למשל , דבריו של דוב יוסף על התקנות האמורות:
"…אשר לתקנות ההגנה עצמן, השאלה היא: אם כולנו נהיה נתונים לטרוריזם בגושפנקה רשמית… או שיהיה קיים כאן חופש הפרט; האם תוכל האדמיניסטרציה להתערב בחייו של כל פרט מבלי ביטחון לחיינו? אין כל ביטחון שלא ייאסר אזרח לכל ימי חייו ללא כל דין, אין כאן הביטחון של חופש הפרט, אין ערעור על מעשי המפקד, אין פנייה לבית-הדין הגבוה לצדק… החופש של האדמיניסטרציה להגלות אזרח בכל רגע הוא בלי מצרים. נוסף על כל זה אין צורך שבן אדם באמת יעבור עבירה. מספיק שבאחד המשרדים תתקבל החלטה וגורלו של האדם נחרץ… עקרון האחריות ההדדית הגיע כעת לאבסורד. כל 600,000 בני הישוב העברי יכולים להיתלות בגלל עבירה שמישהו יעשה בארץ… אין לדרוש מהאזרח שיסמוך על רצונו הטוב של הפקיד ואין להפקיד את חיינו ואת רכושנו בידיו".
שאלה: מיהו דוב יוסף ומתי אמר את הדברים האלה?
תשובה: דוב יוסף כיהן בכמה ממשלות ישראליות ומילא, בין השאר, את תפקיד שר המשפטים. את הדברים המצוטטים כאן אמר ב-7 בפברואר 1946, כשעדיין נקרא ברנרד ג'וזף וכיהן בתפקידים בכירים בסוכנות היהודית. הציטטה לקוחה מנאום שנשא בכנס מחאה של כ-400 עורכי דין יהודיים שהתקיים בתל אביב, ושנועד לתת גושפנקה יורידית למאבק נגד "תקנות ההגנה (שעת חירום)".
שאלה: האם דוב יוסף היה בדעת מיעוט באותו כנס, או שדעתו שיקפה את דעת הרוב?
תשובה: דעתו שיקפה את דעת כלל המשתתפים בכנס המחאה. כדי להמחיש זאת הבה נצטט משתתף אחר באותו הכנס, הלא הוא יעקב שמשון שפירא, עורך דין ציוני בעל ותק שמונה לאחר מכן לתפקיד היועץ המשפטי של ממשלת ישראל. כיום הוא מכהן בתפקיד שר המשפטים בממשלת ישראל. אמר שפירא ב-7 בפברואר 1946:
"המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ ישראל אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה ומעשה מיידנק ודומיהם היו אף הם נגד אות החוק הכתוב. רק צורת משטר אחת תדמה למסיבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה. אמנם מרגיעים אותנו בכך שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר כי לא יאונה כל רע לאזרח שילך אחרי עסקיו בלבד… אנו חייבים להצהיר קבל כל העולם: תקנות ההגנה של ממשלת ארץ ישראל הן הרס יסודות המשפט בארץ".
שאלה: מה החליט אותו כנס-מחאה יהודי, שבו נאמרו דברים אלה?
תשובה: "כנס המחאה של עורכי הדין היהודיים שבמסגרתו נאמו דוב יוסף ויעקב שמשון שפירא ביום 7.2.1946 בתל אביב קובע: 1. כי הסמכויות שניתנו לשלטונות בתקנות לשעת חירום שוללות מהתושב הארצישראלי את הזכויות היסודיות של האדם; 2. כי התקנות האלה חותרות תחת יסודות החוק והמשפט, מהוות סכנה חמורה לחופש הפרט ולחייו ומשליטות משטר של שרירות-לב ללא כל פיקוח משפטי, ודורש את ביטולן של תקנות אלה…".
שאלה: הזכרתם עד עתה את המעצרים האדמיניסטרטיביים, כסמל לשרירותם ולאופיים המדכא של "תקנות ההגנה". האם סעיף 111, הדן במעצרים אלה, הוא סעיף חמור באופן מיוחד, או שיש בו כדי לאפיין מסכת תקנות קולוניאליות אלה?
תשובה: סעיף 111 הוא רק סעיף אחד, אבל הוא אופייני למערכת תקנות החירום כולה. מלבדו יש עשרות סעיפים אחרים. למשל: תקנה מס' 109 מקנה לשלטונות הביטחון את הסמכות לאסור על אדם להימצא במקום זה או אחר; לחייבו להודיע על כל תנועותיו למשטרה; לשלול מאדם את חזקתו ברכושו ובחפציו או לאסור עליו את השימוש בהם. או תקנה מס' 110. זו אומרת בפירוש: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיהיה אדם כל-שהוא נתון להשגחת משטרה במשך כל תקופה שלא תעלה על שנה אחת".
כדאי לחזור ולהדגיש: תקנות אלה נתונות לשימוש בידי השלטונות – בידי המשטרה והצבא – מבלי שיזדקקו לבתי משפט. אין צורך שאדם מסוים יעבור עבירה. לפעמים מספיק שהשלטונות יחשדו בו כי עבר עבירה כלשהי, כדי שיפעילו נגדו את התקנות וישללו את החופש שלו, ולפעמים מספיק אפילו שיחשדו בו כי הוא עלול לעבור עבירה אי-פעם בעתיד. זה מספיק. אין צורך בהוכחות. אין צורך בעדויות. אין צורך בשופט.
שאלה: האם אתם יכולים להביא דוגמה קונקרטית לשימוש בתקנות אלה?
תשובה: אפשר להביא הרבה דוגמאות. הרבה שמות. הרבה פרטים. קח לדוגמה את איברהים פריד גנאיים מן הכפר בקה אל-גרביה שבמשולש. בעיתון "הארץ", בידיעה הקטנה שנזכרה למעלה, נמסר כי היה פעם עסקן של המפד"ל. מערכת "מצפן" לא בדקה את הפרט הזה, אך ידועים לה פרטים אחרים הנוגעים אליו. גנאיים עבד במשך תקופה ארוכה כאח בבית חולים בתל אביב. הוא החל בעבודתו לפני מלחמת יוני 1967. מפעם לפעם נהג לשלוח מכתבים לפרסום ב"העולם הזה" ולא הסתיר את דעותיו הביקורתיות על יחס השלטונות הישראליים כלפי ערביי ישראל . היה זה לפני המלחמה, בימי המימשל הצבאי הידוע לשמצה ובתקופת הפקעת אדמות של ערביי הגליל (אדמות כרמיאל). חודשים ספורים לאחר מלחמת יוני נאסר איברהים גנאיים ומאז הוא מבלה את ימיו בכלא. שום האשמה לא הועלתה נגדו. הוא לא הובא בפני שופט. הוא פשוט נפל קורבן לתקנה 111.
דוגמה אחרת, דומה לקודמת, נוגעת לאחמד פחמאווי. זהו בעל משפחה מרובת ילדים, נהג לפי מקצועו, עצור לפי תקנה 111 קרוב לשנתיים. גם נגדו אין האשמה. גם הוא לא הובא לפני שופט. משפחתו מתקיימת בדוחק ונעזרת על ידי מכריו וחבריו.
אפשר להרבות בדוגמאות כאלה ובאחרות.
שאלה: האם להבין מכך שהשלטונות מפעילים את התקנות לא רק נגד פלשתינאים מן השטחים הכבושים אלא גם נגד אזרחים ישראלים?
תשובה: הבנת נכון. התקנות הרי שרירות וקיימות בישראל מיום היווסדה והן הופעלו תמיד, במשך 19 השנים שקדמו למלחמת יוני, נגד אזרחים ישראלים, כמעט תמיד נגד ערבים ישראלים.
שאלה: האם התקנות מפלות בין יהודים וערבים?
תשובה: התקנות לא מבדילות ביו יהודים וערבים, אך השלטון, המשתמש בתקנות, מבדיל היטב בין יהודים לערבים. הוא נוהג להפעילן נגד ערבים ונמנע מלהפעילן נגד יהודים. כמובן שיש מקרים יוצאים מן הכלל, כמו, למשל, המקרים של הנשים היהודיות הנשואות לערבים ישראלים. ידועים לפחות שלושה מקרים, בהם הוגבל חופש התנועה של נשים כאלה, לא לפני שהוגבל חופש התנועה של בעליהן. דוגמה: המורה החיפאית ציפורה שרוני, רעייתו של עסקן רק"ח ג'ורג' טובי, הוגבלה לאזור חיפה והיתה נאלצת לבקש רישיון כדי לנסוע לאזורים שמחוץ לעיר מגוריה.
שאלה: האם התקנות מופעלות רק נגד אזרחים יחידים או גם כנגד אירגונים ומוסדות?
תשובה: התקנות מופעלות גם נגד אירגונים ומוסדות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא זו הקשורה בקבוצת "אל ארד", שהתארגנה בסוף שנות החמישים. כשהחלה הקבוצה בהוצאת עיתון הפעילו השלטונות את תקנות החירום, סגרו את העיתון ועצרו את עורכיו. כשביקשה הקבוצה להקים חברה להוצאה-לאור, סירבו השלטונות לאשר את רישום החברה ושוב, בהסתמכם על תקנות החירום. מאוחר יותר, ב-1964, כשביקשה הקבוצה להירשם כאגודה עותומנית [היום: עמותה], נתקלה שוב בסירוב של השלטונות. גם הפעם היה מיוסד הסירוב על תקנות החירום המפורסמות. בסופו של דבר ביקשה הקבוצה להקים רשימה לבחירות לכנסת השישית ואז תם ונשלם סיפור "אל ארד" – הקבוצה הוצאה אל מחוץ לחוק.
(פרטים נוספים על אופיין של תקנות החירום ועל השימוש שנעשה בהן יובאו בגיליון הבא. קוראים המבקשים תשובות על שאלות הקשורות בנושא זה מתבקשים להפנותן למערכת).
