התגבשותה של "החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלשתין" לכלל גוף עצמאי בקרב האירגונים הפלשתינאיים הלוחמים, מהווה ציון-דרך חשוב בהתפתחות מאבקו של העם הפלשתינאי ואולי אף בתולדות התנועות החברתיות בעולם הערבי כולו.
אין זו סתם תוספת כמותית למספר האירגונים הפלשתינאיים הקיימים, שכן הופעת החזית העממית הדמוקרטית (חע"ד) מצביעה על שינוי איכותי, הן בתחום האידיאולוגי, הן בתחום הפוליטי והן בתחום האירגוני, בכל מה שקשור לבעיה הפלשתינאית. חע"ד מצביעה על תוכנית למאבק חברתי למען מהפכה יסודית ביותר במבנה הכלכלי-חברתי של העולם הערבי; למען העברת הבעלות על אמצעי-הייצור לידי החברה; למען ניהול החיים החברתיים והשלטון הפוליטי באמצעות מועצות של נציגי הפועלים והאיכרים. זאת ועוד: חע"ד מבצעת ניסיון בעל חשיבות מרובה, בבניית אירגונה הפוליטי והצבאי על יסוד עקרונות ההולמים את המאבק למען מהפכה סוציאליסטית דמוקרטית.
לפי המידע שבידינו – שהוא לבטח מקוטע ולוקה בחסר – ניתן לעמוד על טיב העבודה של אנשי חע"ד בקרב הפועלים, הפלאחים והפליטים ועל הדרך שבה הם משלבים מאבק כנגד הציונות בכללותה והכיבוש הישראלי בפרט עם מאבק עממי כנגד המשטרים הלאומניים-ריאקציוניים בעולם הערבי.
התפלגותה של חע"ד מ"החזית העממית לשחרור פלשתין" (שבהנהגת ג'ורג' חבש) נעשתה על רקע המחלוקת בין הגישה הסוציאליסטית לזו הלאומנית, הן בתחום השאלות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי והן בתחום השאלות הנוגעות למאבק למען שינויים מהפכניים בחברה הערבית.
בקרב האירגונים הפלשתינאיים רווחת אמנם גישה הרואה במלחמה בישראל הציונית את חזות הכל, אך חע"ד, לעומת זאת, משקיפה על עניין זה כעל חלק ממאבק חברתי כולל: נגד המשטרים הריאקציוניים והזעיר-בורגניים-לאומניים ונגד השליטה האימפריאליסטית ברחבי המזרח הערבי.
הנה כי כן, למרות שאיננו מקבלים במלואם את ניתוחי חע"ד הנוגעים בסכסוך הישראלי-ערבי ובאופי התנועה הציונית, אנו סבורים כי עמדתו של נאיף חוואתמה, אישיות מרכזית בחע"ד, כפי שבוטאה בראיון לעיתון "אפריקה-אסיה" מ-1 בינואר השנה, מיוסדת על גישה אינטרנציונליסטית מהפכנית.
להלן ציטוט קטע מן הראיון, הנוגע לישראל:
שאלה: ולגבי מטרתו הסופית של המאבק, איזה פתרון מציעה חע"ד לשאלות הישראלית והפלשתינאית?
תשובה: לראשונה בהיסטוריה של המהפכה הערבית מציעה חע"ד פתרון אינטרנציונליסטי לשתי שאלות אלה. עד עתה היה האדם הערבי נתון להשפעת האידיאולוגיה של המעמדות השליטים ביחס לשאלה הישראלית – אידיאולוגיה פיאודלית ודתית, או, במקרה הטוב ביותר, זעיר-בורגנית בעלת ריח אנטישמי. כל הפתרונות שהועלו עד עתה מטעם הימין הערבי הם גזעניים ושוביניסטיים. הם פוסחים על שני הסעיפים: "השלכת היהודים הימה" או, במקרה הטוב ביותר, "החזרתם לארצות מוצאם". הימין הערבי והפלשתינאי נובר בהיסטוריה של מריבות הנביא עם יהודי ערב, כדי להחיות את השנאה כלפי היהודים. המסחר בשאלה הפלשתינאית הינו – מזה עשרים שנה – עסק רווחי למדי בארצות ערב והוא שימש אליבי וכיסוי לכל מיני מעשים מפוקפקים. כיום מעלה הריאקציה הערבית את הסיסמה "ליכוד כל המעמדות למען חיסול ישראל".
האדם היהודי היה נתון, מצידו, במשך כל ההיסטוריה שלו, לאותו חינוך שוביני. תחת הכיסוי של סיסמאות כמו "העם הנבחר" הצליחו הפיאודלים היהודיים לכסות על פני הניגודים המעמדיים ולקיים ניגודים בין כלל היהודים מצד אחד לבין ה"גויים" מצד שני. בעת החדשה הכניע גם הקפיטליזם היהודי את היהודים לשלטונו האידיאולוגי עם הסיסמאות "ליכוד כל היהודים" ו"הכוח לפתור את השאלה היהודית באמצעות שיבה אל הארץ המובטחת" וכו'. הקפיטליזם היהודי ניצל את מאבקו נגד הקפיטליזם האירופי ואת כל הסבל שנבע ממאבק זה לעם היהודי, ובעיקר לשכבותיו העניות, כדי לבודד את הפרולטריון היהודי מן הפרולטריון בארצות מושבו. כל הניסיונות שנעשו, בראש ובראשונה על ידי המארכסיסטים הראשונים ולאחר מכן על ידי הסוציאל-דמוקרטיה והבולשביקים, היו לשווא. הניכור האידיאולוגי והדתי גבר על האינטרסים האמיתיים של היהודים המדוכאים. הדוגמה של "פועלי ציון" וה"בונד" היא אופיינית למדי בעניין זה.
ייסוד המדינה הציונית חיזק ניכור זה. כל המפלגות הישראליות – או כמעט כולן – מאמצות, באופן מוצהר או מסוייג, את העמדות הציוניות. קיימת, כמובן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אשר התפלגה לפלג ציוני ולפלג פרו-סובייטי. אך למעשה אין הבדל יסודי בין שניהם, כי הם מציעים פתרון ריאקציוני המבוסס על המשך קיום ישראל כמדינה גזלנית, מדכאת וקשורה באימפריאליסטים. בשעה זו אין בישראל אלא קבוצה קטנה – האירגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" – המתקדמת לקראת פתרון נכון של השאלה.
וביחס אלינו – אנו מתכוונים לבנות מדינה סוציאליסטית דמוקרטית, בה יהנו ישראלית וערבים מאותן הזכויות. מדינה שבה לא תשרור שום צורה של דיכוי. בקיצור: מדינה בה יהיה השלטון, כל השלטון, מרוכז בידי מועצות הפועלים והאיכרים. זהו המובן שאנו נותנים לחיסול מנגנון המדינה הציונית. המדינה העתידה תוכל להשתלב בפדרציה או בקונפדרציה ערבית (לפי הדגם היוגוסלבי או הצ'כוסלובקי). אך צורת האירגון היא פחות חשובה – החשוב הוא מהות השלטון.
עד כאן קטע מתוך הראיון הנזכר לעיל. את אותה העמדה, בניסוח אחר, אנו מוצאים במאמרו של חוואתמה שהתפרסם ב"לה-מונד" ב-27 בינואר השנה ושתרגומו לעברית התפרסם ב"מצפן" מס' 52. שם כתב חוואתמה, בין השאר, כי "בפרספקטיבה זו קיבלה חע"ד על עצמה את היוזמה להיכנס לדו-שיח עם האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")".
אנו נענים לאתגר זה – של קיום דו-שיח רעיוני עם ההשקפות המובעות על ידי חוואתמה וחבריו.
* * *
הואיל והמטרה של מהפכה חברתית סוציאליסטית משותפת לחע"ד ולנו; הואיל ואנו מכירים בזכות העם הערבי הפלשתינאי להגדרה עצמית בלתי מותנית; הואיל ואנו מכירים בזכותם של הפליטים הפלשתינאים לבחור בעצמם בין שיבה לבין קבלת פיצויים; הואיל ואנו מכירים בזכות העם הערבי הפלשתינאי להילחם נגד הכיבוש הישראלי – נותר הצורך להציג באורח גלוי ובלתי מתחמק את נקודות המחלוקת שבינינו לבין חע"ד.
נפתח בעניין ההכרה מהצד הערבי בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי הישראלי. עם כל הערכתנו לעמדותיו של חוואתמה, אנו מותחים ביקורת בלתי משתמעת לשתי פנים על כך שחע"ד מסרבת להחיל את עקרון זכות ההגדרה העצמית על העם היהודי הישראלי, כפי שהיא עושה זאת, למשל, ביחס לעם הכורדי.
עמדות חע"ד ביחס לעם היהודי הישראלי שונות באורח בולט וחיובי מעמדות האירגונים הפלשתינאיים הלאומניים. זה ברור. אף על פי כן נמנעת חע"ד מהשימוש המפורש במונח "זכות ההגדרה העצמית" בהקשר זה. מדוע?
אין אנו אטומים לרגשותיו של עם המנושל מעל אדמתו הודות להתנחלות נשלנית של בני עם אחד. מכירים אנו בקשיים של מי שמנסה לעמוד בשתי רגליו על יסוד האינטרנציונליזם, באווירה ובהלכי-רוח כה לאומניים כפי שאנו מצויים בהם כולנו. אך אין ברירה למהפכנים ראויים לשמם, אלא לעשות את אשר הם אמורים לעשות. אנו סבורים כי מהפכן ישראלי נבחן בהתנגדותו לציונות, בהתנגדותו לכיבוש, בהכרתו במלוא הזכויות של העם הערבי הפלשתינאי ובזכותם של הפליטים לחזור למולדתם. אירגוננו עומד במבחנים אלה, כמידת יכולתו הצנועה.
את אותו הדבר תובעים אנו מחברינו לדו-שיח זה.
היווצרות היישות הלאומית היהודית בארץ זו – התהוות העם היהודי הישראלי – נעשתה תוך כדי נישולם של ערביי פלשתין. האם עובדה היסטורית זו, שאיננה ניתנת להכחשה, צריכה להוות מכשול בפני מהפכן ואינטרנציונליסט מלהכיר בזכותו של אותו עם? התפקיד ההיסטורי של המהפכנים בחלק זה של העולם – ערבים ויהודים – הוא למצוא נתיב למאבק משותף למען עתיד סוציאליסטי של עמי האזור. איש מאיתנו אינו מציע לשכוח את העבר, להתעלם מן ההווה או לוותר ויתור כלשהו על מילוי מלוא הזכויות של העם הערבי הפלשתינאי. אך יחד עם זאת אל לנו לשכוח: מימושן של זכויות לאומיות אלה או אחרות אינו מטרתו של מהפכן אלא אמצעי בידו – אמצעי לגיבוש חזית מהפכנית על-לאומית לשם כינונו של משטר חברתי האמור לחסל את הניגודים המעמדיים המבוססים על בעלות פרטית על אמצעי הייצור ועל ניהול החברה על-ידי קומץ בעלי זכויות-יתר; משטר האמור לחתור לשבירת המסגרות הפוליטיות הלאומיות והמרתן במסגרות כלל-אנושיות.
כשאנו מדברים בשבחו של עקרון זכות ההגדרה העצמית אין פירוש הדבר שאנו מתלהבים מקיומה של מדינה יהודית לאומנית, השקודה על התבדלותם [של היהודים] מן העולם הערבי, אפילו תהא זאת מדינה לא-ציונית. נהפוך הוא: אנו מעוניינים כי היישות הלאומית היהודית הזו תגיע להשתלבות בסביבה הערבית. מטרה זו יכולה להיות מושגת רק תוך כדי בחירה חופשית מכל כפייה או איום בכפייה. לכן חשובה לנו, במקרה זה, ההכרה ההדדית בזכות ההגדרה העצמית של העם הזולת.
אך לעניין ההכרה בזכות ההגדרה העצמית יש חשיבות, בין השאר, גם ביחס למאבק הפנים-ערבי. כי הרי המאבק למען מהפכה סוציאליסטית בחברה הערבית לא יסתיים בניצחון מבלי שיובסו ויוכרעו המעמדות הריאקציוניים, בעלי זכויות היתר, בחברה זו. והרי ידוע כי האנטי-ישראליות, כמו האנטי-יהודיות, בקרב מעמדות אלה משמשת אמצעי מצוין לאילוף ההמונים הממורמרים, לכליאתם בשבי המעמדות האנטי-מהפכניים. ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי הישראלי עשויה איפוא להוות מנוף להקמת חזית מהפכנית ערבית-יהודית ובאותה עת לשמש נשק חד למאבק מבית בריאקציה הערבית (בדומה לכך יש לעניין זה חשיבות ביחס למאבק המהפכני בתוך החברה הישראלית – שאלה שגם עליה יש לדון).
* * *
עניין אחר הוא הניתוח המוטעה ביחס לציונות החוזר ונשנה בגילויי-דעת ובמאמרים מפרי עטם של דוברי חע"ד. הציונות מתוארת על ידם כתנועה המונהגת על ידי הקפיטליזם היהודי וכמבטאת האידיאולוגיה של מעמד זה. למען הדיוק ניתן להיאמר, כי הקפיטליסטים היהודים, כמעמד עולמי מיוחד ומובדל, קיימים רק בדמיונם של אלה הנתפסים להגדרה כזו. האינטרסים של הארכי-קפיטליסטים היהודים באשר הם שם הם אותם האינטרסים של המעמד הקפיטליסטי העליון בכל ארץ וארץ, בכל חברה וחברה. את התמיכה הניתנת למימסד הציוני מטעם הגבירים היהודים בארצות הברית יש לראות כחלק מן התמיכה שמעניקים חוגים שליטים חשובים בחברה האמריקאית לישראל ולציונות. היהודים עושים זאת, כמובן, בהתלהבות יתרה ומרובה, אך לא באורח בלתי-תלוי מהיותם חלק בלתי-נפרד מן המעמד הקפיטליסטי בארצות הברית. הבורגנים היהודים ממדינות שונות פועלים מתוך תיאום רק באותה מידה שבורגנים לא-יהודים ממדינות שונות פועלים מתוך תיאום. הניסיון לצייר את הבורגנות היהודית כמפלצת מיוחדת במינה, הממלאת תפקיד אקסטרה-ריאקציוני יותר מן המעמדות הבורגניים השליטים במדינות האימפריאליסטיות, אינו אלא אחד מגווני הלאומנות האנטי-יהודית.
הרוצה להתחקות אחר מהותה המעמדית של הציונות יגיע לכלל מסקנה, כי הכוח המניע שבה והנותן את הטון הריהו המעמד היהודי הזעיר-בורגני באירופה, ובמזרח-אירופה במיוחד. ניתן להגדיר את הציונות כפתרון זעיר-בורגני למצוקת הדיכוי הלאומי שבה היו נתונות קהילות יהודיות באירופה.
מעמדות הביניים בהרבה מדינות קולוניאליסטיות באירופה ספוגים היו עד לרוויה ברוח לאומנית, שתלטנית ותוקפנית. שכבות הביניים היהודיות, שלא מצאו אפשרות להתבטאותם הפוליטית והרעיונית במסגרת האירופית, עשו כן במזרח הערבי (כל האמור אינו מוציא מכלל חשבון את קשרי הגומלין שבין הציונות לבין המעצמות האימפריאליסטיות, והרי בשאלות אלה טיפלנו ועודנו מטפלים, והם התפרסמו מטעם אירגוננו).
המדיניות הציונית השיגה הישגים מרשימים בשל שתי סיבות עיקריות:
1) העניין שהיה, ועדיין ישנו, למעצמות אימפריאליסטיות מסוימות במימסד הציוני; 2) היתרון בידע, טכנולוגיה והון שהיה ועדיין קיים למפעל הציוני ביחס לחברה הערבית הסובבת אותו.
הציונות, כניסוי פוליטי-רעיוני של חלק מן הזעיר-בורגנות היהודית, הינה לאומנית וריאקציונית ממש כמו הזעיר-בורגנות השלטת בארצות ערביות מסוימות. אלא שבעניין אחד מכריע נבדלת הציונות – ולרעה. בעוד שחלקים חשובים מן הזעיר-בורגנות הערבית נדחפים, בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, למאבק נגד השליטה האימפריאליסטית באזורנו, הרי שהמימסד הציוני קשור בטבורו – לחיים ולמוות – בהמשך שליטה זו ובחיזוקה.
* * *
אנו תקווה כי דו-שיח זה יימשך. יתכן שבמרוצת הזמן, ותוך כדי הדיון, נוכל להגיע למידת הסכמה הדדית כזאת שתאפשר פרסום גילוי-דעת משותף לשני עמינו, דבר העשוי לסייע לניצחון דרכנו בקרב המוני הפועלים, עובדי האדמה והאינטליגנציה העובדת.
[מאמר נוסף באותו עניין, מאת רמי ליבנה, מופיע בגיליון זה]
