במאמר הקודם ניתחנו את הרקע ההיסטורי של החברה הניגרית, והצבענו על הסתירות הרבות בהן היתה נתונה. הראינו היאך נבעו סתירות אלה מדרגת ההתפתחות הבלתי שווה של אזוריה השונים של ניגריה, מהניגוד שבין שלטון המעמד ה"פיאודלי" הצפוני לבין הבורגנות הדרומית העולה, ומרצונם של הקולוניאליסטים הבריטים לבסס את שלטונם על ניהול עקיף, באמצעות ההנהגה ה"מסורתית" של כל אחת מהקבוצות הלאומיות הגדולות של ניגריה – האוסה-פולאני בצפון, יורובה במערב ואיבו במזרח. צורך זה עמד בניגוד מוחלט גם לשאיפות ה"מיעוטים" האחרים וגם להתפתחות הכלכלית והחברתית הנובעת מחדירת ההון האימפריאליסטי הבריטי לניגריה.
הראינו גם כיצד לוותה התפרקות המסגרות החברתיות הישנות בתנועת הגירה מן הכפרים אל הערים, וכיצד נוצרה – בעקבות תנועה זו – חברה "ניגרית" בה אין כבר חפיפה בין החלוקה ה"עדתית- שבטית-לאומית" לבין החלוקה המעמדית. תיארנו את התפזרותו רחבת הממדים של העם האיבו – אחד העמים הפחות מפותחים בניגריה – על כל שטחי הארץ תוך תהליך מהיר של אירופיזציה, והבלטנו את החלק הניכר שהיה לפזורת האיבו בקרב הזעיר-בורגנות הניגרית החדשה.
1945–1960: פדרציה?
משבר האימפריאליזם הבריטי, שהחל עם מלחמת העולם השנייה, היה עשוי להביא לעצמאותם המדינית של מרבית עמי האימפריה. המלחמה אילצה את הקולוניאליזם הבריטי לעשות ויתורים חשובים בתחום החברתי-פוליטי לתנועות הפוליטיות בקולוניות שלו.
ב-1945 העלתה תנועה פוליטית, שהנהגתה היתה נתונה בידי החלק ה"מתקדם" ביותר של האינטליגנציה האיבו, את התביעה לעצמאות פדרציה ניגרית המורכבת משמונה מדינות. באותו זמן תבע צ'יף אָוּוֹלוֹוּוֹ, מנהיג החלק המתקדם של הבורגנות היורובה, שהבריטים יעניקו עצמאות לפדרציה בת ארבעים מדינות(!). ב-1953, כשהתברר שניגריה עומדת בפני קבלת עצמאות על בסיס פדרטיבי, חשבו הניגרים כי תהיה זו פדרציה בה תינתן מסגרת אוטונומית לכל קבוצה אתנית בעלת ייחוד לשוני וטריטוריאלי, אך הבריטים הודיעו על כוונתם להקים פדרציה של שלוש מדינות בלבד. כך רצו הבריטים ליצור מסגרת להמשך מדיניותם בניגריה הקולוניאלית, בה ניהלו מנהיגי הקבוצות הריבוניות שלטון אריסטוקרטי, שהשתקף בריכוז הפיתוח (בריאות, חינוך וכו') באזורים המיושבים על ידי אותן קבוצות. הם תיכננו איפוא את חלוקתה של ניגריה לשלושה חבלים – הגדול ביותר בצפון, תחת שלטונה המוחלט של אריסטוקרטיית ההאוסה-פולאני, למרות שמיעוטים רבים (המהווים יחד כשליש האוכלוסייה) חיים באזור זה; במערב, החבל ההומוגני ביותר שרוב אוכלוסייתו יורובה; ובמזרח חבל "איבו", בו מהווים המיעוטים (איביביו, אקוי, איז'ו) כמחצית האוכלוסייה.
ב-1957 שלחו הבריטים ועדת חקירה שסירבה להתייחס לתביעת ריבוי המדינות. הם היו מעוניינים שהצפון "הגדול" והשמרני ישמור על משקלו המכריע בפדרציה העתידה לקום, בתקווה שהריאקציה הפיאודלית תקבל על עצמה את תפקיד חסימת התנועה הדמוקרטית-לאומית הניגרית.
ב-1960, בעוד ניגריה נמצאת במצב הביניים שבין אוטונומיה לבין עצמאות, גרמה האגיטציה האנטי-בריטית והאנטי-צפונית, שהיתה מבוססת על שאיפת המיעוטים למדינות משלהם, להתקוממויות מזוינות, בעיקר באזור הטיב שבמזרח. גם ההאוסה של אזור קנו והממלכה הפיאודלית של קנורי בצפון, וגם הביני, האיביביו, האיז'ו ועמים אחרים ביקשו כי תינתן להם מסגרת מדינית בפדרציה.
1960–1967: המשבר
ניגודים אלה באו לידי ביטוי מיד לאחר עצמאות ניגריה, שהוכרזה ב-1962. על רקע הסתירות החברתיות, שהביאו גם למשבר ולפילוג במפלגת ה-Action Group, נולדו שתי יצירות פוליטיות חדשות: "ועידת העם הצפוני", הביטוי הפוליטי של הפיאודלים הצפוניים, התאחדה עם הגורמים השמרניים ביותר של הבורגנות בצפון ובדרום והקימו יחד את "הברית הלאומית הניגרית"; ו"הברית המאוחדת המתקדמת הגדולה" ((UPGA, שליכדה את הכוחות הבורגניים-דמוקרטיים בדרום וגורמים מתקדמים ואיכריים בצפון.
המשבר פרץ ב-1964 בשביתה כללית ששיתקה, למשך שבועות מספר, את הפעילות הכלכלית של ניגריה. הבחירות הכלליות של 1964 התנהלו באווירה של אלימות וטרור, תוך כדי ניסיונה של הריאקציה הפיאודלית למנוע את מפלתה הפרלמנטארית הצפויה. הודות לטרוריזם הצליחה הריאקציה להחזיר את עצמה לשלטון. ב-1965 התנהלו בחירות אזוריות בחבל המערבי, ואווירה של מלחמה אזרחית איפשרה את דיכוי הגורמים המתקדמים ביותר, שהואשמו באחריות למהומות, ואת השלכתם לכלא של מאות פעילים בדרום ובצפון. באותו זמן פרץ באזור הטיב מרד מזוין חדש.
בסוף 1965 ידעה ניגריה אלימות, שחיתות ודיכוי לאומי כשהם משמשים בני לוויה להמשך הניצול הניאו-קולוניאליסטי של ניגריה על ידי ההון הבריטי. כל אלה היוו את הרקע לאי סיפוק עמוק בקרב הרוב המכריע של תושבי ניגריה ולשנאתם את השלטונות. וכאשר התחוללה – בינואר 1966 – הפיכה צבאית שהונהגה על ידי קציני צבא "צעירים", קיבלו אותה ההמונים הניגרים באהדה רבה. ולמרות שהפיכה זו הזכירה באופן מדהים את סדרת ההפיכות הצבאיות שהפילו את הממשל האזרחי – בעידודם הפעיל של שירותי הביון האמריקאיים – בלמעלה מ-10 מדינות אפריקאיות באותן השנים, לא ראו בה המוני ניגריה מזימה אימפריאליסטית המכוונת להנצחת ניצולם. להיפך. שלטונו של הגנרל אירונסי נראה לניגרים כיחידי המסוגל לחסל באופן רדיקלי את השחיתות והמתיחות הבין-עדתית, ולבטל את האופי הניאו-קולוניאליסטי הגלוי של ממשלתה האזרחית של ניגריה.
אכזבתם של המוני ניגריה היתה מהירה. הקצינים האיבו, שהיוו את מרבית הקושרים, ניצלו את ההפיכה למען האינטרס ה"לאומי" האיבו. ראשית רצחו במשך ההפיכה עצמה, ומיד לאחריה, עשרות מדינאים ניגרים, ויחד עמם קציני צבא רבים. כמעט ולא היה לאום שמישהו מבניו לא נרצח – אך איש מבני האיבו לא נפגע. קצינים ופוליטיקאים איבו מונו לתפקידי הממשל בכל ניגריה, והוכרז על ביטול המבנה הפדרטיבי ועל הקמת ממשל צבאי אחיד בניגריה המאוחדת. באותה תקופה מונה הגנרל אוג'וקוו – אחד מבני האיבו הרבים שנולדו, גדלו ופעלו בלגוס, הבירה המערבית של ניגריה, בן למשפחת סוחרים עשירה וחניך האקדמיה הצבאית הבריטית של סנדהרסט – לתפקיד מושל ה"אזור" המזרחי.
מעשים אלה – ובעיקר ביטול הפדרציה – יצרו אצל הניגרים את הרושם (המוטעה?) כי יש בכוונת האיבו להשתלט על ניגריה כולה ולהפוך אותה לאימפריית בני האיבו.
פחדים אלה היוו רקע נוח להסתה הריאקציונית שנוהלה על ידי הגורמים הפרו-פיאודליים של הצפון, וכך היתה הריאקציה הצפונית יכולה להתחיל בהתקפה-שכנגד בשם "הגנת ההאוסה", על יסוד ניסיונה של הבורגנות הקתולית האיבו להפקיע את התנועה האוניטרית והאנטי-פיאודלית. במאי 1966 התבצעה הפיכה שנייה ביוזמת הגורמים המסורתיים של הצפון הפיאודלי.
התגובה להפיכה הפיאודלית באה בעיקר מצד גורמים צפוניים מתונים, אשר כרתו ברית עם הבורגנות והגורמים המתקדמים היורובה, שכבר הכינו פעולה נגד הממשל הצבאי האיבו עוד לפני ההפיכה שכנגד.
ביולי 1966 התחוללה הפיכה שלישית שנתמכה על ידי קואליציה רחבה של כוחות, ממנה נעדרו רק האריסטוקרטיה הצפונית והקצונה האיבו. מנהיג ההפיכה הוא יעקובו גוֹאוּאוֹן – נוצרי המשתייך לאחד ממיעוטי הצפון, שהופיע כאיש ביניים המסוגל ללכד קשת רחבה למדי של גורמים – אליה הצטרפו צ'יף אווֹלוֹווּ והגורמים הדמוקרטיים האנטי-אימפריאליסטיים של דרום המערב. השלטון החדש הכריז על החזרת המבנה הפדרלי, והפעם על בסיס של 12 מדינות.
מנהיגי החבל המזרחי האיבו התנגדו להחלטה קונסטיטוציונית זו, לפיה יצטמצם שלטונם לתחום השפה האיבו, עקב חלוקת חבל זה לשלוש מדינות. באותה תקופה שידר רדיו דהומיי על רצח המובי של אנשי הצפון השוהים באזור המזרחי. ידיעות אלה תרמו לא מעט להתפרעויות ולפוגרומים הזוועתיים שנערכו בספטמבר 66' נגד עשרות-אלפי בני איבו ששהו בערי הצפון – מעשי רצח שבוצעו על ידי ההמון הצפוני בעידודם הפעיל של מנהיגיו הפיאודליים.
בינואר 1967 פותחת הממשלה הפדרלית החדשה במשא ומתן ישיר עם מנהיגי האיבו באבורי שבגאנה, במטרה לשכנעם לחזור לפדרציה ולקבל את המבנה של 12 המדינות. אך שיחות אלה לא העלו דבר, היות שאחרי שנכשלו בניסיון לאחד את ניגריה תחת שלטונם, כבר תיכננו אוג'וקוו ואנשיו צעד אחר. בעזרת הטראומה הפסיכולוגית שנוצרה בעקבות מעשי הרצח ההמוניים של ספטמבר 66' הכינו מנהיגי האיבו את פרישת האזור המזרחי והקמת רפובליקה "ביאפרית" עצמאית.
"כוויית"?
אם עד עתה הדגשנו בעיקר את תפקידן של הסתירות החברתיות והלאומיות הפנימיות בהתפתחות הסכסוך הניגרי, הרי שכדי להבין את עקשנותם של מנהיגי האיבו, את התנגדותם להקמת מסגרות מדיניות למיעוטי המזרח ואת רצונם הפתאומי לפרוש בכלל מן הפדרציה הניגרית, יש לבחון את הדברים מנקודת השקפה אחרת. התמונה תתבהר אם נראה שבארות הנפט של ניגריה מרוכזים באותו חלק של האזור המזרחי המיושב על ידי האיז'ו, הקלבר והאוגודג'ה, שלפי תוכנית פדרציית ה-12 היה צריך להינתק מתחום שלטון האיבו.
ניגריה התחילה לייצא נפט ב-1958 ומאז ועד 1964 עלה ערכו השנתי של ייצוא הנפט ל-32 מיליון לירות שטרלינג, כלומר: שישית מכלל ההכנסה הלאומית של ניגריה. באותן השנים כתב ה"טיימס" הלונדוני: "חבל מאוד שאת הנפט הזה יהיה צורך לחלק בין 55 מיליוני אוכלוסיית ניגריה, בשעה שהאוצרות נתגלו בשטח ניגריה המזרחית". מכאן אפשר להבין כיצד החלו מנהיגי האיבו לחלום על "כוויית" (או על "קטנגה") ניגרית.
לאחר כשלונן של שיחות אבורי קיבלה הממשלה הפדרלית על עצמה את ביצוע תוכנית הקמת המדינות הנוספות, ובהן שתי מדינות חדשות באזור המזרחי.
חייה ומותה של ביאפרה
במאי 1967 מכריז הגנרל אוג'וקוו על הקמת הרפובליקה העצמאית של ביאפרה, קורא לכל בני האיבו המפוזרים בניגריה לחזור ל"מולדת" ולהצטרף, ובו בזמן הוא מתחיל ב"שחרורו" הצבאי של אזור המערב הגובל עם שטח האיבו והמאוכלס בחלקו בני איבו.
הממשלה הפדרלית מבקשת מבריטניה כי תסייע לה בדיכוי הפרישה, אך הממשלה הבריטית מהססת ומסרבת להתחייב. חודשיים חולפים וממשלת גואואון טרם החלה להגיב. תוך כדי חיפוש אחר "פטרון" מפותח היא פונה לברית המועצות, וכשזו נענית לבקשתה מיד, מתחילה הממשלה הפדרלית, ב-6 ביולי 1967, בהתקפה צבאית שכנגד. מה שהוצג אז כמבצע משטרתי פשוט, היה למלחמה אכזרית שנמשכה למעלה משנתיים, ושבה ניספו כ-2 מיליון איש!
יתרון הכוח שהיה לממשלה הפדרלית נתן סיבה להניח כי החבל הפורש יוכנע תוך שבועות ספורים. אך לטובת ביאפרה שיחקו שני גורמים: א. הפורמליזם המשטרתי שהניע את ממשלת ניגריה, יחד עם אלימותו ואכזריותו של הכיבוש הפדרלי בחודשי המלחמה הראשונים, סייעו למנהיגי ביאפרה בליכוד העם האיבו תחת הנהגתם, תוך ניצול תסכוליו הלאומיים והצגת המלחמה כמלחמת קיום מול כוונת ההשמדה של הממשל הפדרלי; ב. אחרי שגם בריטניה בעקבות ברית המועצות החליטה כי אכן תסייע לממשלת ניגריה, החלה מדינת ביאפרה לקבל עזרה צבאית, פוליטית, כלכלית ומוסרית מצד כל הכוחות שהיו מעוניינים – בשל סיבה זו או אחרת – בפירוק הפדרציה הניגרית או בסילוק בריטניה מאזורי הנפט של המזרח.
מקום נכבד בין גורמים אלה שמור לצרפת ולגרורותיה האפריקאיות, אשר בהכרתן בממשלת אוג'וקוו נושאות באחריות לא מבוטלת להמשך המלחמה. אך לשאיפותיה של צרפת להחליף את בריטניה בתפקיד מנצל הנפט ולתרום לפיצולה של היחידה הפדרטיבית, אשר במשך השנים האחרונות החלה לעורר את שימת לב עמי הניאו-אימפריה הצרפתית ולמשוך אותם, נמצאו שותפים. הן תאמו במקרה זה את האינטרס הקולוניאליסטי המובהק של פורטוגל, ספרד, דרום אפריקה, ישראל, ובאופן כללי כוחות הימין בכל העולם הקפיטליסטי. אפילו סין ניסתה לבסס את מאבקה נגד הקואליציה ה"סוציאל-אימפריאליסטית" של ברית המועצות ובריטניה, על "מלחמת העם האיבו".
בביאפרה, שהיתה נתונה לחרם מוחלט מצד ממשלת ניגריה ושהיתה קשורה עם העולם החיצוני רק באמצעות הבסיס הקולוניאליסטי הספרדי שבאי פרננדו פו, שררו במשך שנתיים תנאי רעב המוני ומחוץ למרכזים העירוניים אף אנרכיה. ואילו שלטונו האנטי-דמוקרטי והבלתי מתפשר של הגנרל אוג'וקוו (אוג'וקוו הבטיח להמוני ביאפרה כי תינתנה להם זכויות דמוקרטיות רק לאחר המלחמה!) ניצל את סבלם של תושבי החבל המזרחי כדי להביא להתערבות בינלאומית לטובתו. כך פרסמה ממשלת אוג'וקוו עצמה, בעשרות אלפי עותקים, את תמונות הזוועה המוכרות היטב והמשקפות הן את החרם שהטילה ממשלת ניגריה, והן את סירובו של אוג'וקוו עצמו לקבל מזון ועזרה רפואית דרך ניגריה עוד בטרם הכירה פורמלית במדינת ביאפרה.
כדאי גם להזכיר כי ממשלת אוג'וקוו הפיצה את השמועה כי משלוחי המזון הניגריים מורעלים, כדי לשכנע את המוני החבל המזרחי כי אין מוצא ממצב הרעב אלא בניצחון צבאי שיביא להכרה במדינת ביאפרה. ידוע גם כי הצלב האדום השווייצרי והשבדי, אשר מילאו תפקיד מרכזי בסיוע לביאפרה, התלוננו פעמים רבות על כך שהגשר האווירי שהיה בין פרננדו פו לבין אוֹורי, שימש בראש ובראשונה ובעדיפות מוחלטת להעברת נשק ותחמושת (וגם שכירי חרב, וביניהם דרום-אפריקאים), וכי משלוחי מזון ותרופות חיכו לפעמים במשך שבועות לפינוי הקו האווירי.
באוגוסט 68' "שיחרר" הצבא הפדרלי את מרבית השטחים שהיוו שנה קודם לכן את מדינת ביאפרה ורק כיס קטן במרכז שטח איבו נשאר תחת שלטונו של אוג'וקוו. באותו זמן ניסו מדינות אפריקאיות רבות, במסגרת אירגון אחדות אפריקה, לתווך בין שני הצדדים ולהביא לפשרה על בסיס של משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים, שיתבסס על חיפוש פתרון לפי שני עקרונות יסוד: שמירה על הפדרציה הניגרית, והבטחת ביטחונם וזכויותיהם של בני האיבו. אך ניסיונות אלו נתקלו תמיד בנוקשותו של אוג'וקוו וברצונו להילחם עד האיבו האחרון.
במשך שנה וחצי המשיך אוג'וקוו "להחזיק מעמד" בתנאי מצור, רעב וטרור, חרף הניצחון הפדרלי הצפוי ולמרות הצטרפותה של רוב האינטליגנציה האיבו לממשלה הפדרלית. גם העובדה כי בניגוד לחששות בקרב המחנה הביאפרי לא היו התנגשויות או מתיחויות בין-עדתיות בין תושבי האזורים ה"משוחררים" לבין הצבא הפדרלי, ולא התחוללה השואה שהבטיח הדיקטטור הביאפרי לבני האיבו, לא סייעה להחשת קץ המלחמה.
אך ב-11 בינואר 1970 הודיע רדיו ביאפרה, על רקע שידור דרמטי של הסימפוניה ההרואית של בטהובן, כי הגנרל אוֹדוּמגוֹו אוג'וקוו טס לגולה הפורטוגזית ועזב את עמו לרחמי הכובש. כך הסתיימה מלחמה רצחנית ומיותרת אשר נכפתה על עמי ניגריה על ידי השיתוף האובייקטיבי של הריאקציה הצפון ניגרית, ההרפתקנות של מנהיגי האיבו והאימפריאליזם הבינלאומי.
ניגריה – לאן?
ברור כי סיום הפעולות הצבאיות וייצוב הפדרציה של 12 מדינות אינם מהווים, בפני עצמם, פתרון לבעיותיה של ניגריה. הראינו קודם כי הסתירות בין הקבוצות ה"לאומיות" מושרשות בסתירות החברתיות הפוקדות את החברה הניגרית כולה, וכמו כן בסתירה היסודית שבין המוני ניגריה לבין משטרה הניאו-קולוניאליסטי. ללא שינוי רדיקלי בשני תחומים אלה – חיסול שלטון הפיאודליזם ושחרור הכלכלה מן האימפריאליזם – עשויה ניגריה להתפוצץ מחדש בכל הזדמנות של פרובוקציה או תקרית מקרית. המשבר הביאפרי העיד על כך שהחברה הניגרית כמות שהיא אינה מסוגלת לפתור את סתירותיה הפנימיות בדרך שלווה. מה גם שהאימפריאליזם אינו יושב בחיבוק ידיים, ואותם הכוחות שתמכו בהרפתקה הביאפרית עקובת הדמים, ינסו בלי ספק לחסום, בניגריה כמו בכל אזור אחר של אפריקה, את התהליכים האוניטריים ולמנוע את הסכנה הנובעת לגביהם מקיומה של מדינה אפריקאית גדולה, עשירה ועצמאית.
אך אין ספק כי למלחמה זו היתה השפעה עמוקה על הלך הרוחות ועל המבנה החברתי בתוך ניגריה. המלחמה הביאה לחיסול השחיתות אשר אפיינה את ניגריה, ויחד עם זאת תרמה לפירוק המוסדות הפיאודליים בצפון, למרות שעדיין לא בוצעה שם רפורמה אגררית. המלחמה, ויחד עמה ההתערבות הזרה במלחמת האזרחים, הולידו בניגריה תודעה אנטי אימפריאליסטית המשתקפת במשקלו הגובר והולך של הצבא בחיים הפוליטיים הניגריים, הרואה כי עדיין יש לו תפקיד חברתי ופוליטי ממדרגה ראשונה בפתרון הבעיות של ניגריה.
לאחר מפלת אוג'וקוו מתעוררת אצל הניגרים מרירות רבה כלפי כל ארצות המערב בשל השמצתן השיטתית את ממשלת ניגריה ואהדתן את המחנה הביאפרי. היום, בעת שממשלת ניגריה עוסקת בפיוס האחים היריבים ובמסירת השלטון המקומי במזרח למנהיגים מבני האיבו ולמוסדות אזרחיים מקומיים, מתגלית בניגריה אהדה לברית המועצות. התפתחות זו מאפשרת לארצות המערב למדוד את עומק טעותן, ומעמידה אותן בפני הפרספקטיבה המדאיגה של שלטון "נאצריסטי", כלומר: נייטרליסטי אנטי-אימפריאליסטי כלפי חוץ, ו"לאומני" כלפי ההון הזר.
כאן כדאי לציין כי חלק מהאחריות למלחמה נופל, ללא ספק, גם על חולשתם ופיצולם של אירגוני מעמד הפועלים והאיכרים העניים. אין ספק כי הפרוגרמה הבורגנית-דמוקרטית של האגף השמאלי ביותר של ממשלת הליכוד הלאומי הניגרית, מפגרת בהרבה אחר שאיפותיהם וצרכיהם של עמלי ניגריה, ומעידות על כך, למשל, המהומות שפרצו בדצמבר 68', באמצע מלחמת האזרחים, במערב היורובה. מהומות אלה התחוללו בעקבות גל שביתות, ובמהלכן נהרגו 31 איש. על האירגונים הפוליטיים של המוני היורובה מוטלת אחריות כבדה בכך שלא ידעו, או לא רצו, להישען על התנועה ההמונית ולקרוא את המוני האיכרים והפועלים בצפון ובמזרח למאבק משותף נגד הריאקציה ונגד האימפריאליזם.
ההתנוונות הלאומנית והרפורמיסטית המאפיינת את ההנהגה ה"מתקדמת" של היורובה, ששיחקה תפקיד בעל משקל בהחמצת ההזדמנויות ההיסטוריות שכבר היו, מסבירה את רתיעתם להיכנס למערכה המעמדית שבלעדיה אין השחרור הלאומי אלא נוסחה ריקה מכל תוכן ממשי לגבי ההמונים.
הכוחות החברתיים המסוגלים לנהל מערכה זו קיימים ופועלים בניגריה, והמלחמה שזה עתה נסתיימה חיסלה אצל בני ניגריה את הפחד מפני הדרך המזוינת. אך הפתרון לא יושג עד שלא תיווצר מסגרת פוליטית כל-ניגרית, המארגנת על בסיס מעמדי את עמלי כל הלאומים, כדי להדריכם לתפיסת השלטון.
