חודש אפריל השנה נפתח לצלילי גוויעתה של סערת "מיהו יהודי", כשברקע כבר נשמע קולה של סערה ציבורית חדשה – המאבק נגד תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945. בפעם הראשונה מזה זמן רב נאלץ הציבור הישראלי להתמודד עם דמותו הנשקפת אליו בראי, כשחלק ממסכתה ה"דמוקרטית" הוסר. היום אין איש יכול לאמר: "אינני יודע".

‏שביתת הרעב של שבעה-עשר מהעצורים המינהליים היושבים בכלא דמון, ופעולות המחאה הרבות שאורגנו בעיקר על ידי ועדת התיאום, אילצו את השלטונות להגיב, לתרץ, להתגונן.

‏אלא שמלאכתם של השלטונות לא היתה קשה במיוחד. הציבור הישראלי, הממולא עד למעלה מאוזניו ברגשי עליונות לאומניים ובגאווה עצמית מוסרית, היה מוכן לקבל כל הסבר. וכשאמר שר המשטרה כי המעצרים האדמיניסטרטיביים אינם בגדר ענישה אלא אמצעי מנע בלבד, חזר הסיפוק העצמי לשכון בבטחה בלב הישראלי הממוצע: לא רק שאנחנו הכי דמוקרטים בעולם, אלא שיש לנו גם את שירות הביטחון המעולה ביותר. ומי שינסה להשמיץ אותנו ולהגיד שאנחנו לא דמוקרטים – נשבור לו את הפרצוף.

גולדמן

‏הציוני הבינלאומי, הד"ר [נחום] גולדמן (שהעיתונות מסרה כי הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית מערער בכלל על מידת ציוניותו), הטיל פצצה. הוא "הוזמן" לשיחות בקהיר ומבקש מהממשלה כי תדע שהוא עומד לנסוע לשם.

‏אין אנו יודעים אם אמנם הוזמן גולדמן לקהיר או לא. למעשה אין זה משנה. אנו יודעים כי אין בכוחו של הסכם פשרה בין "ציוני טוב" לבין מנהיג של משטר זעיר-בורגני, המשועבד לפרו-סובייטיזם שלו, להביא לפתרון הסכסוך המזרח תיכוני. אך גם לכך אין חשיבות רבה מדי לגבי עצם הפרשה החדשה.

חשיבותה של "פרשת גולדמן" נובעת דווקא מעצם העובדה שהפכה ל"פרשה": מתגובת הציבור הישראלי ומההיסטריה שאחזה בשלטונות למראה תגובה זו.

‏מה בסך הכל קרה?

‏חלק קטן מהציבור הישראלי – בעיקר מה שמכונה האינטליגנציה ו"חוגי השמאל" – ראה בנסיעתו של גולדמן אפשרות של פתיחת הדרך לנורמליזציה. רבים האמינו כי שיחות גולדמן-נאצר עשויות להביא להסכם בין ישראל למדינות ערב. הם כבר ראו בעיני רוחם עיתון בלי מודעות אבל צעירות, שמעו מהדורת חדשות בלי "מטוסינו חזרו בשלום" ובלי "שלושה ח‏יילים נהרגו ושמונה נפצעו בתעלה".

‏אנשים אלה (שבמפה הפוליטית בישראל ניתן למקם אותם בין רק"ח לבין "ציונים סוציאליסטייים" או ''ציונים ליברלים"), התקוממו נגד רצונה של הממשלה לחסל את מה שנראה להם כאפשרות לפריצת הדרך הראשונה לשלום. אין אלה "אנטי ציונים" כפי שמגדירתם העיתונות הרוזנבלומית [על שם הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות"]; ובוודאי שאינם אנטישמים – אלה הם אנשים הכמהים לשלום.

‏ואנשים אלה הוכו על ידי שוטרים שרצועתם הותרה. אנשים אלה (ואפילו חיים חפר!) הותקפו והושמצו על ידי חברי ממשלה וחברי כנסת. אנשים אלה – שרבים מהם "יודעים" כי ביוני 67' עמדו להשמידנו, שרבים מהם מוכנים להיחלץ לכל "משימה לאומית" – זכו למקלחת ולמכות.

תגובה חמורה זו מצד הממשלה, כלביה ושופרות התעמולה שלה, ערערה אבן נוספת בחומת הליכוד הלאומי. יורם שדה (נאום הגברת גולדה: "אינני מכירה אותו, אבל מספיק לי הייחוס שלו כבנו של מפקד הפלמ"ח") מצהיר מעל דפי "הארץ" כי איננו מאמין בהכרזות שרי הממשלה אודות שאיפתם לשלום.

"פרשת גולדמן" לא היתה יכולה להזיז שום דבר אילו אישרה הממשלה את נסיעתו, אך צעדיה של הממשלה הראו, לפחות לחלק מן הציבור, עד כמה חותרים מנהיגינו ל"הסדר ‏צודק".

‏חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי באו להפגנות אלה וחילקו שם כרוזים המעמידים את גולדמן, את סיכויי שיחותיו ואת יריביו בממשלת ישראל במקומם – כלוב בו שוכנים יחדיו הניצים והיונים, כשרק הדרכים השונות מבדילות ביניהם במצעדם אל מטרתם המשותפת.