האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") החל להוציא בירושלים, בנובמבר 1969, דפי פועלים המופצים בפתחי מפעלים ומקומות עבודה. ה"דפים" מתרכזים בניתוח המצב הכלכלי והחברתי, בניסיון לנתח את הבעיות השונות העומדות בפני הפועל כיום והתוויית קווי-פעולה לפתרון בעיות אלה בהקשר הכלכלי-פוליטי של הארץ והאזור.
באחד המאמרים הראשונים של ה"דף" ניסינו לסכם את מערכת הבחירות שזה עתה נסתיימה. עמדנו על כך כי מה שאפיין באופן בולט מערכת בחירות זו היה חוסר כל התייחסות לבעיות הממשיות העומדות על הפרק: הסכסוך הישראלי-ערבי והידרדרות המצב הכלכלי.
המפלגות ביקשו את קולנו בהציען לנו "הנהגת יציבה" או "אלטרנטיבה לאומית" – המצב הממשי העומד מאחורי מילים ריקות מתוכן אלה הוא: בינתיים – המשך המלחמה והרעת תנאי-החיים של מרבית שכבות האוכלוסיה.
אחרי יוני 67' הבטיחו לנו שלום. דיין הכריז שהוא מחכה לטלפון מנאצר. הבטיחו לנו כי בינתיים נשמור על השטחים הכבושים – באורח ליברלי. לאוכלוסיה הערבית בשטחים יהיה טוב יותר מאשר תחת שלטון נאצר (בעזה) וחוסיין (בגדה). הבטיחו לנו ביטחון רב יותר.
כל אלה היו הבטחות שווא. השלום לא בא. הגבולות התחממו מחדש. בשטחים הכבושים התפתחה תנועת התנגדות שמשתתפת בה, או תומכת בה, מרבית האוכלוסיה הערבית. בכך מודים אף מדינאינו ואנשי הצבא שלנו. אין כמעט יום ללא אבידות. אנו הולכים לשירות מילואים ארוך יותר וגיל המילואים הועלה עד 55 שנה.
מן המפלגות לא קיבלנו תשובה או הצעה לפתרון בעיות אלה. בעיתונים מצאנו תמונות למכביר של נציגי המפלגות, ותחתן המילים: "אחריות", "ליכוד", "ממלכתיות".
אחריות למה? ליכוד למען מה?
מיד לאחר הבחירות נפלנו לקלחת המו"מים הכלכליים. הנסיעות של ראשי הכלכלה לארצות הברית – בניסיון נואש למתן את הקטסטרופה.
מי מנהל את המו"מים הכלכליים, את "עסקות החבילה" ואחרות? אלה מו"מים בין הממשלה, המעבידים וההסתדרות. אחד הנושאים המרכזיים ב"דף" הוא – תפקידה של ההסתדרות בחיי המשק הישראלי. ההסתדרות איננה איגוד מקצועי – ומשום כך, בכל סכסוך בין מעבידים לפועלים עומדת היא לימין המעבידים. כאשר נאבקו פועלי נמל אשדוד נגד הורדת שכרם, דרך שיטת הנורמות, כאשר נאבקו עובדי הדואר לתנאי חיים הוגנים – מצאו מולם לא את המעבידים אלא את ההסתדרות, שלחמה בהם, שהתנגדה להם – ושהבטיחה הבטחות שאינן מקוימות.
מנהיגי ההסתדרות אינם נבחרים על ידי ציבור הפועלים. בבחירות להסתדרות משתתף ציבור גדול יותר – עקרות בית, מנהלים גבוהים בממשלה, בחברות פרטיות ובהסתדרות (שמשכורותיהם גדולות פי עשרה ועשרים מזו של הפועל), חברי קואופרטיבים וקיבוצים המעסיקים שכירים, בעלי עסקים קטנים. בהסתדרות מחלקה אחת קטנה לענייני האיגוד המקצועי. אין ארץ בעולם שבה עוסק איגוד מקצועי במה שעוסקת בו ההסתדרות – ניהול קופת חולים, החזקת מחלקה גדולה לענייני חוץ והסברה, חינוך ותרבות ועוד מחלקות רבות.
למעשה תפקיד "ההסתדרות" לדאוג לכך שהפועלים יקבלו את מדיניות הממשלה, המשרתת את אינטרס המעבידים. לשם כך דרוש שהפועלים יקבלו את מרות ההסתדרות. על כן, על ההסתדרות להעמיד פנים של דואגת לפועלים, של נציגת הפועלים בכל מאבקיהם. במשך השנתיים האחרונות נטלה ההסתדרות על עצמה את התפקיד להקפיא את השכר. במשך אותן השנתיים עלו רווחי המעבידים בצורה מסחררת וההסתדרות לא עשתה דבר.
בינתיים הולכים ונחקקים חוקים אנטי-פועליים – בסוף השנה שעברה נכנס לתוקפו חוק בתי-דין לעבודה תשכ"ט. פירושו של חוק זה: כינון בתי-דין אזוריים בעלי סמכות של בית-משפט מחוזי, ובית-דין ארצי בעל סמכות של בית- משפט עליון, אשר יאפשרו לטפל בעובדים "ממרים" – כלומר, התובעים את זכויותיהם החוקיות – כבעבריינים פליליים פשוטים. בבתי-דין אלה ישבו שופט ושני נציגי ציבור – אחד כנציג המעבידים ואחד כנציג העובדים, כלומר נציג ההסתדרות, שהיא אחד המעבידים הגדולים במדינה.
לאחר חוק צינון שביתות, באה לאחרונה הצעת גח"ל לקבלת חוק בוררות חובה – חוק הבא לבטל לגמרי את חופש השביתה. ההסתדרות אינה יכולה להילחם נגד חוקים אלה משום שהיא קשורה לממשלה ולמעבידים, משום שאין היא איגוד מקצועי אמיתי המייצג את העובדים.
על כן קוראים אנחנו להתארגנות כלל-ארצית של נציגיהם הישירים של הפועלים במקומות העבודה, כצעד ראשון ליצירת איגוד מקצועי אמיתי של פועלי ישראל.
המצב הכלכלי והפוליטי שלובים זה בזה. התקפת הממשלה והמעבידים על רמת החיים של הפועל גוברת עם הידרדרות המצב הביטחוני. הפועלים הם המשלמים את מחיר הסכסוך הישראלי-ערבי. השליטים משני הצדדים, בנצלם את הסכסוך להגברת השנאה של עם אחד נגד משנהו – מסתייעים במצב על מנת לדכא את הפועלים בארצותיהם. ראינו זאת יפה בישראל, כאשר מאחורי הסיסמה של "ליכוד לאומי" הסתתרה מדיניות הקפאת השכר, משפט הראווה של ההסתדרות נגד ועד פועלי נמל אשדוד (אשר כונו "מחבלים"), צווי-ריתוק, חוקים אנטי-פועליים, ויחד עם זאת – רווחים חסרי תקדים של בעלי מפעלים, בנקים וחברות ביטוח.
על כן, לדעתנו, גם המפתח ל[פתרון ה]סכסוך נמצא בידי פועלי שני העמים. התנגדות הפועלים היהודים למדיניות הכיבוש, הדיכוי בשטחים הכבושים, העונשים "הסביבתיים", דיכוי חופש הבעת הדעה וההתארגנות בקרב הפועלים הפלשתינאים – היא גם התנגדות לדיכוים שלהם, להורדת רמת חייהם, לעובדת היותם משלמים יום יום את מחיר המלחמה.
