סביב השולחן העגול של ועידת הפסגה החמישית יתכנסו החודש יחדיו המשטרים הלאומניים והמשטרים הפיאודלו-קפיטליסטיים, כדי לחזור על מה שנאמר בפסגות הקודמות, ולחפש מוצא מן המשבר החריף הנמשך מאז ההתקפה האימפריאליסטית-ציונית של יוני 1967. לשם מה דרושות ועידות פסגה ערביות? מה משמעותה של ועידה חדשה זו? עד מתי ימשיכו ההמונים הערבים והפלשתינאים לתמוך בוועידת פסגה מעין זו?
מאז התחילה מדינת ישראל לבצע את הטיית מי הירדן, היתה השאלה הפלשתינאית נושא למספר ועידות פסגה, שנועדו להוציא את המשטרים הערביים בכלל, ואת המשטרים הלאומניים בפרט, מהמצב ההיסטורי חסר-המוצא שבו הם נמצאים.
הקריאה לוועידת הפסגה הינה תוצאת משבר הפרוגרמה הזעיר-בורגנית אשר הדריכה את מדיניות המשטרים הלאומניים. במקום ללחוץ להגברת המאבק נגד "העומדים מאחורי ישראל", ובמקום לנקוט סדרת צעדים רדיקליים במישור החברתי, הפוליטי והצבאי; במקום לתכנן את הכלכלה למלחמה, במקום לארגן את ההמונים למלחמה ולחמש אותם, במקום כל אלה משתמשים המשטרים הזעיר-בורגניים בוועידות הפסגה.
משטרים אלה מסרבים להעניק להמוניהם את כל החרויות הדמוקרטיות כדי לאפשר גיוס כל הפוטנציאל העממי, אינם מסלקים ממנגנון המדינה את הגורמים האנטי מהפכניים (בעיקר בצבא ובמשטרה), נמנעים מהכנת המבנה הפנימי הדרוש למאבק מזוין, עממי וממושך נגד מדינת ישראל והאימפריאליזם, וחוששים לקשור קשרים הדוקים עם כלל תנועות השחרור הלאומי הפלשתינאיות והערביות. כתחליף לפרוגרמה כזאת הם מחפשים – מאחורי גבם של המשטרים הריאקציוניים הקשורים לאימפריאליזם ועל ידי הצהרות רעשניות ומיסטיפיקציוניות – פתרונות בני בלי קיום.
וכל זאת חרף העובדה שאותם משטרים נולדו תוך כדי מרד נגד הריאקציה (המהווה באופן היסטורי שסתום ביטחון למדינת ישראל) בעקבות תבוסתה ב-1948, כאשר היא נלחמה במסגרת המוגבלת של תוכנית החלוקה הקולוניאליסטית, וכאשר הוכיחה כי אינה מסוגלת להגן אפילו על השטח הלאומי.
כשם שבעבר הוכיחו ועידות הפסגה את אי-יכולתן למנוע את מימוש התוכנית הישראלית להטיית מי הירדן ואת אזלת ידן במאבק על ההגנה הלאומית, כך מוכיח הניסיון כי בריחת המשטרים הלאומניים אל חדרי החדרים של ועידות הפסגה אינה יכולה להציל את הפרוגרמה שלהם מפשיטת רגל. פרוגרמה זו איננה מסוגלת לעמוד בהתמודדות עם הציונות, ועוד פחות מכך עם האימפריאליזם. מפלת יוני באה לאשר שוב כי אי אפשר להיאבק נגד מדינת ישראל ונגד האימפריאליזם באמצעות ועידות פסגה, ולא בעזרת הפרוגרמה הלאומנית המובסת של הזעיר-בורגנות, המבוססת על מלחמה קלאסית של צבאות סדירים.
מפלה זו באה גם לתת אישור נוסף לכך שאין אלא דרך אחת לניצחון על האויב, ולביטול תוצאות מלחמת יוני ותוצאות מלחמת 48' כאחת. זוהי דרך המלחמה העממית הממושכת אשר תהפוך את האזור – באופן קונקרטי ולא במילים – לקבר האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית הפיאודל-קפיטליסטית.
מפלת יוני העמידה את משטרה של הזעיר-בורגנות הערבית ואת מצעה בפני הברירה:
- הדרך הווייטנאמית, שרק היא מסוגלת (בארצות התת-מפותחות) להתמודד עם ציוד המלחמה האימפריאליסטי;
- או 5 ביוני חדש, תוצאה של אותה מלחמה קלאסית ושל אותן ועידות פסגה.
האפשרות השנייה אינה אלא ביטוי לאינטרסים המעמדיים של הזעיר-בורגנות הערבית, הדנה את עצמה לנסיגה מתמדת בפני הציונות והאימפריאליזם ולחיפוש פשרות אשר תבטלנה את "תוצאות כיבושי יוני", תמורת הכרה בישראל "בגבולות בטוחים" והשלמה עם אותו דיכוי ציוני ואימפריאליסטי שנגדו התקומם כבר מעמד זה.
הפסגה הערבית החמישית מתכנסת כדי לאשר את עקשנותן של זעיר-בורגנות זו ושל הריאקציה הערבית להמשיך להישען על אותם המעמדות אשר היוו את המקור למפלת יוני.
ועידת הפסגה הערבית החמישית התכנסה תחת הסיסמא "למחוק את תוצאות התוקפנות של 67'", בהתאם להחלטתה העלובה של מועצת הביטחון מיום 22.11.67. זוהי סיסמא צולעת, לא רק משום שהיא מתכוונת לנסיגת ישראל מן השטחים שנכבשו אחרי ה-5 ביוני, אלא שמשמעותה האמיתית היא חיסול הבעיה הפלשתינאית, כלומר: חיסול ההתנגדות והבטחת "גבולות בטוחים ומוכרים" וחופש שיט בנתיבי המים הערביים למדינה הציונית.
תפיסת הבעיה כברירה בין פתרון השלום לבין הפתרון הצבאי שנועד למחוק את תוצאות התוקפנות היא מיסטיפיקציה טהורה, וכזאת היא, באמת, דרכם של המשטרים הערביים. למעשה מדובר על בחירה בין חיסול השאלה הפלשתינאית – ולכן, חיסול תנועת ההתנגדות, לבין המאבק נגד חיסול זה, כלומר, הפעלת המלחמה העממית.
בחירה בדרך ועידות הפסגה כמוה כהחלטה חד-צדדית על שביתת נשק עם "כל הכוחות העומדים מאחורי ישראל", וככריתת ברית עם המשטרים הריאקציוניים הקשורים קשר הדוק עם הניאו-קולוניאליזם. המשבר הלבנוני חשף את המשחק הדמאגוגי והריאקציוני של משטרים אלה: ערב הסעודית, מרוקו ותוניסיה התייצבו בגלוי לצד הריאקציה הלבנונית המתכחשת לזכותו של העם הפלשתינאי לנהל את מאבקו מתוך כל השטחים הגובלים עם ישראל.
את תוקפנות יוני ותוצאותיה אי אפשר יהיה למחוק בעזרת תמיכה דלה המוענקת מטעם משטר זה או אחר להתנגדות הפלשתינאית (תמיכה הנותנת להם הכשר לעיני ההמונים, ובאותה עת מאפשרת להם להיכנס ל"אגודת מנצלי השאלה הפלשתינאית"), אלא דרך התקפה גלויה על האינטרסים של האימפריאליזם הבינלאומי, והאמריקאי בפרט. חיסול הציונות הריהו חיסול האימפריאליזם בארצותינו, כלומר, חיסול הבסיסים הקולוניאליסטיים של ערב הסעודית, תוניסיה, מרוקו ולוב, הלאמת כל המונופולים שלהם (ובעיקר הנפט), ויציאה מן השוק הקפיטליסטי העולמי. כל זה דורש גיוס דמוקרטי של ההמונים הערבים וחימושם לקראת המלחמה המתקרבת.
זה הוא הקריטריון לתמיכה אמיתית בהתנגדות הפלשתינאית.
אירוניה של ההיסטוריה יש במלחמתה של המדינה הציונית נגד העמים הערביים, כשאוצרות הטבע הערביים הם המקור ממנו שואבים החוגים האימפריאליסטיים את אמצעי הסיוע (נשק וכסף) אותם הם מעניקים למדינה הציונית (מן הנפט בלבד מוציאות המדינות האימפריאליסטיות המסייעות לישראל למעלה מ-2,000 מיליוני דולרים בשנה); בה בשעה שההכרזות הקולניות על מלחמה, אינן אלא נפילה במלכודת התוכנית האימפריאליסטית, המתכוונת להביא את האזור למלחמה קלאסית נוספת, שממנה אפשר לצפות רק למפלה חדשה.
כל זה יאפשר לאימפריאליזם ולריאקציה הערבית לייאש את ההמונים הפלשתינאים והערבים, ולכפות "פתרונות" אשר יבטיחו את שלטונם על ידי חיסול השאלה הפלשתינאית, כלומר – חיסול תנועת השחרור הלאומי הערבי.
עמנו יביא, בוודאי, להגשמת מטרת מאבקו המזוין. אך לשם כך מוכרחה תנועת ההתנגדות כולה לקבל פרוגרמה פוליטית וצבאית מוגדרת באופן ברור. פרוגרמה המנוגדת למצעה המובס של הזעיר-בורגנות; פרוגרמה המשוחררת מכל דמאגוגיה ומכל אינטרסים כיתתיים של אירגון זה או אחר; פרוגרמה שתהווה את היסוד לחזית פלשתינאית מאוחדת.
בלי פרוגרמה כזאת תבגוד תנועת ההתנגדות הפלשתינאית בשליחותה המהפכנית ותיפול בסבך הסתירות של המשטרים הערביים, הרוצים להשתמש בתנועה זו כקלף טקטי לפתרון המשבר הנוכחי ואמצעי להטיית ההמונים הפלשתינאים והערבים מדרכם.
