חוסר האינפורמציה על אפריקה בכלל, ועל ניגריה בפרט, בתוספת שפע האינפורמציה המסולפת על הנושא – לפחות בקרב ציבור ארצות המערב – מקשים עד מאוד הצגת ניתוח קצר של מלחמת האזרחים הניגרית, אשר הגיעה לאחרונה אל קיצה הפורמאלי. היפרדות ביאפרה, וכתוצאה ממנה הסכסוך המזוין בן השנתיים וחצי עם הממשלה הפדראלית של ניגריה – היפרדות שתוארה כאקט פשוט של הגדרה עצמית מצד העם האיבו – מושרשת למעשה בסתירות הספציפיות הרבות הפוקדות את החברה הניגרית בכללה. מאידך, אין להבין את מעשה ההיפרדות במנותק מהתייחסותו לסתירה הכוללת שבין ההמונים האפריקאים לבין משחק האינטרסים האימפריאליסטיים, הקולוניאליסטיים והניאו-קולוניאליסטיים, והתחרות שביניהם.
עיתונות העולם ה"תרבותי" – קרי: זו של הארצות האימפריאליסטיות –הכבירה מילים לאין ספור אודות "רפובליקת ביאפרה", מאז נפרדה, במאי 1967, מן הפדרציה הניגרית. בעיקר דובר הרבה על זוועות המלחמה, על רעב המוני ועל אומללותם של קורבנות האיבו. המגמה הדומיננטית הפרו-ביאפרית אנטי-סובייטית, שאיפיינה את הזדעזעותם הצדקנית של אירופים נאורים, תרמה יותר מכל היווצרות תמונה מסולפת של אופי הסכסוך הניגרי; תמונה בה הופכים גורמים ספציפיים לעקרונות מופשטים ולכוחות אלגוריים. במקרה של ביאפרה כדאי לנתח את תפקידם של הסילוף והתעמולה אפילו לפני הניסיון לבנות מחדש היסטוריה עובדתית יותר של הרקע. הוקעת הציניות הרצחנית של הבריטים והסובייטים, שלוותה בהשמצה שיטתית של הממשלה הפדרלית, הסנטימנטליזם הגזעני הפרו-איבו, ההקבלות עם ישראל – כל שטיפת המוח הזאת על ביאפרה, הרחוקה מלהביא עובדות לידיעת הציבור, מציירת תמונה של התמודדות מיסטית בין הטוב והרע על רקע תפאורה טרופיקלית. ברור כי תמונה זו לא יכלה לזעזע, אלא באופן השטחי ביותר, את המצפון הנקי והסיפוק העצמי של ציבור המשוכנע כי סוף-סוף – במקרה של ביאפרה לפחות – נמצא המערב הלבן הליברלי, במידה והוא בכלל משתתף במשחק, בצד הצודק. ואילו האדומים והשחורים הם הרשעים – כפי שצריך להיות. הנוער ה"טוב" גויס למען ביאפרה והעיתונות ה"טובה" ביכתה את גורלם של ילדי האיבו הרעבים ודיווחה על אכזריות ניגרית ומעשי רצח המוני. עד כדי כך הרחיקו לכת, שאפילו עיתונות גרמניה המערבית (שניתן היה לחשוב כי שם נזהרים האנשים שלא להסיק בפזיזות את המסקנה כי עם הנותן יד לרצח המוני הינו ברברי באופן יסודי), הרגישה את עצמה חופשית לבטא את הזדעזעותה המכובדת מן ה"ברבריות"!
תומכי המחנה והרעיון הביאפרי, אשר נתנו לחבל הפורש סיוע פעיל – צבאי, כלכלי או סתם מוסרי – מהווים קואליציה הטרוגנית של כוחות, בה מככבות צרפת, פורטוגל, ספרד, דרום-אפריקה, רודזיה, ישראל, הצלב האדום השוויצרי והסקנדינבי, הכנסייה הקתולית הרומית, "כריטאס אינטרנציונליס", כ-13 אירגונים ציוניים בארצות הברית, כמה מדינות אפריקאיות, ובאופן כללי – כל כוחות הקפיטליזם הליברלי והפילנתרופי. חזית פרו-ביאפרית רעשנית זו העלתה נימוק מקורי: ממשלת ניגריה הבהמתית, שנהפכה מחמת הנסיבות להתגלמות מקומית של הפראות חשוכת המרפא של העמים הבלתי אירופיים, ממשלה המתוארת כסינתזה של "קנאות מוסלמית" ושל שנאה שבטית פרימיטיבית כלפי "בני איבו התרבותיים יותר", מתכננת השמדת עם. בתמיכת בני השטן הרוסים הסובייטים, בעזרת הבריטים צמאי הנפט וקרי הלב, ואל מול עיניו האדישות של העולם מתכוננת הממשלה הפדרלית להשמיד את בני האיבו האמיצים והטובים – "יהודי אפריקה" – ולמעשה כבר התחילה זאת. ולכן, מחשש פן יהיו שותפים לפשע זה, אל לאנשי מצפון במערב לתמוך במאבק לשלום בניגריה, ולא במאבקם של ההמונים באפריקה נגד הקולוניאליזם וסוכניו, ואף לא במאבק העמים האפריקאיים לאחדות נגד האימפריאליזם, אלא בהיפרדות הביאפרית ובמנהיגה הצבאי מוכה שיגעון הגדלות. ארגומנט מקורי, כי הוא מאפשר לעשות שימוש באדישות דעת הקהל המערבית למותם של בני אדם שחורים, לטובת אותו צד שמטרתו ותכליתו לקיים את הלוחמה. כך הפכה ביאפרה לנימוק רב ערך נגד ה"שמאל" בעולם כולו. בתשובה להאשמת הברבריות העולה כנגד המערב מווייטנאם, אנגולה, ברזיל, אושוויץ ונגסקי ניפנפה הריאקציה בכל מקום את צילומי הילדים הרעבים בביאפרה הנצורה. אפילו חלקים בשמאל המערבי, ששאבו עידוד הן מתמיכת סין הקומוניסטית בביאפרה והן מאהבתם שלהם את הפרדוכס, הצטרפו גם הם, עם פראזיולוגיה שמאלנית, לקואליציה האנטי-ניגרית. למרות זאת, אם גם נכון כי מעט מאוד נעשה בעולם לקידום עניין השלום בניגריה, לא יהיה נכון לטעון כי "העולם ישב בחיבוק ידיים" לנוכח רצח מיליונים. ציבור ארצות המערב התגייס למען המורדים הביאפרים, כפי שמעולם לא הזדהה עם שום עם אפריקאי מדוכא – אפילו לא עם הדרום-סודנים הנוצרים והפרו-מערביים – שלא לדבר על הזדהות עם קורבנות הקולוניאליזם האירופי.
אם כך, ואם סנגורי הספרטיזם הביאפרי הבלתי מתפשר אמנם הצליחו לגייס את אותם חלקים בדעת הקהל העולמית שלא חיזקו את ידיו של צ'ומבה, שניהל בתמיכת בלגיה את היפרדות קטנגה [מקונגו] – האם אין זה דווקא משום שמאחורי ביאפרה יש יותר מאשר הצימאון הצרפתי לאוצרות ניגריה והשנאה הקולוניאליסטית לעצם הרעיון של פדרליזם אפריקאי? זאת היתה, כמובן, טענתם של "המהפכנים" שבתומכי ביאפרה – מסוציאליסטים צרפתים ושווייצרים ועד הנשיא נייררה מטנזניה – לפחות במשך שנת המלחמה הראשונה. אלה הדגישו את האופי ה"עממי" של הספרטיזם האיבו, שנהפך משבטיות ורגיונליזם ללאומנות, הצביעו על האופי המלאכותי של הגבולות "מורשת הקולוניזציה" והזכירו את שבריריותה של הפדרציה שנבנתה על ידי הבריטים, ושיוזמת הכוחות הצנטריפוגליים בקרבה לא תמיד באה מן השלטונות הקולוניאליים; הם ייחסו לביאפריזם אופי אנטי-בריטי ואנטי-פיאודלי, בעת שהדגישו את היסוד הריאקציוני של ממשלת ניגריה; הם הטביעו על בריתו של [שליט ביאפרה] אוג'וקוו עם משטר החזירים בדרום-אפריקה את חותם ה"ריאל פוליטיק", בעת שהאשימו את הביורוקרטיה הסובייטית כ"סוציאל אימפריאליזם"; הם נאחזו בתמיכה הסינית, ותיארו את ההיפרדות כ"מעשה מתקדם". העזרה הסובייטית לקצבים הניגרים, יחד עם שתיקת האשם של אנשי הקידמה – כך הסבירו תומכי ביאפרה מסוג זה – הם שדוחפים את העם האיבו הגיבור אל זרועותיה של הריאקציה הקולוניאליסטית ושל אויבי אפריקה. יתמכו המתקדמים בביאפרה – או-אז יכוון כל המרץ הזה לקידמה חברתית.
הדמיון שבין נימוקים אלה לבין הטענות העיקריות של הציונות ה"שמאלית" נוסח מפ"ם הוא כה בולט, עד שהקבלה זו היתה מודעת ברוב המקרים, ואין פלא שאותם גורמים המבקשים לראות בתנועה הציונית תופעה מתקדמת – הם אלה אשר הפיצו את הרעיון הביאפרי בקרב הציבור בארצותיהם.
כל היומרות הללו, המוצגות בשם ביאפרה בהתנדבות או בשכר, מבוססות על דימויים מלאי עוצמה ובעלי ערך פסיכולוגי רב, אך אינן מצליחות לשקף את המציאות של מלחמת האזרחים הניגרית. אין ספק כי בריתות – אף שאינן מקריות – אינן מסכמות את אופיו של משטר או את תוכנה של תנועה המונית. יחד עם זאת, כל הרוצה להגדיר עמדה חייב להתייחס לסכסוך בשורשיו ההיסטוריים המקומיים, וזה אפילו לפני הערכת בעלי הברית המעורבים בכל צד. כי בעלי ברית אינם, בהכרח, גורמים עקיבים, והתמיכה הסינית בביאפרה דומה יותר מדי לתמיכה הסובייטית בישראל ב-1948. תמיכה זו מעלה האשמה של אופורטוניזם פוליטי כנגד סין, יותר משהיא נותנת הצדקה מהפכנית לביאפרה.
* * *
ניגריה – 59 מיליון תושבים המאכלסים שטח כפול מזה של צרפת, האזור שצפיפות האוכלוסין בו היא הגדולה באפריקה, חבל שמרבצי המחצבים שלו הם עצומים ושאוצרותיו החקלאיים עשירים – היתה באמת, כשנולדה, יצירה מלאכותית לחלוטין, שגבולותיה צוירו בסוף המאה ה-19 בוועידת ברלין, בעקבות הסכם סופי בין השלטונות הקולוניאליים השונים שהיתה להם דריסת רגל באזור. שטחה של ניגריה, הגובל בדהומיי, ניז'ר וצ'אד "הצרפתיות" במערב ובצפון, בקמרון – שהיתה פעם גרמנית – במזרח ובאוקיאנוס האטלנטי בדרום, היה אחד מתכשיטי הכתר הבריטי הרווחיים ביותר. למרות שלא היה אפוף תהילה, שולב האזור הניגרי לתוך הכלכלה הקפיטליסטית של ארץ-האם באופן הקולוניאלי הרגיל. שילוב זה היה עשוי להזריק סם-חיים לישות נרתעת חדשה זו – ניגריה – המהווה מסגרת כפויה של חיים, מינהל, מסחר ומאבק מעמדי עבור "ילידי ניגריה", שהם כידוע אפריקאים, המשתייכים ל-13 לאומים עיקריים בקירוב, המדברים אותו מספר שפות וכ-75 דיאלקטים. אם כך, מה היה בניגריה לפני ועידת ברלין ב-1885 מלבד אפריקניסטים מקצועיים או חובבים, מי יודע? האם היה, בכלל, משהו באפריקה השחורה לפני בואם של הקולונים האירופים, מיד לפני או תיכף אחרי המסיונרים? האם היה משהו, בכלל, פרט לילידים הרוקדים ריקודי תועבה אל מול פראותם הכהה שלהם עצמם? – כי זאת היא התמונה המשתקפת מציורי האתנולוגיה וההיסטוריוגרפיה הקולוניאליסטיות אודות אפריקה הטרום קולוניאלית. יבשת ללא תרבות, ללא ציביליזציה, וללא היסטוריה, מלבד מלחמת שבטים בלתי פוסקת; יבשת של אמונות טפלות שאבד עליהן הכלח ושל עבדים המחכים לשילוחם אל האור הנוצרי של מטעי העולם החדש…
ומה באמת יכול היה להיות בניגריה לפני ועידת ברלין, אם לא חברה שבורה, מפוררת מבחוץ ומושחתת מבפנים על ידי כשלוש-מאות שנים של סחר עבדים אינטנסיבי, חברה ריקה מכל תוכן אנושי של תקווה והיגיון? זה היה גורלם של כל עמי החוף האפריקאי, מגיניאה ועד אנגולה, כבר במאה ה-17. ההיסטוריונים העריכו כי מספר העבדים אשר הובאו חיים אל חופי אמריקה – צפון, מרכז ודרום מגיע ל-40 מיליון, בשעה שלפי אותם חישובים מתו שלושה שבויים אפריקאים – מחמת מחלה, תת-תזונה, עינויים, התאבדות, מרד ועוד דרכים רבות אחרות – על כל יחידה חיה של עדר אנושי שנמכרה בשוקי ג'ורג'יה, לואיזיאנה, ג'מייקה או ברזיל. ממדי השואה הזו יש בהם כדי לבייש כל היטלר, אם כי כאן היו המניעים של הצבר-הון ורווח גרידא, ואילו האידיאולוגים באו רק מאוחר יותר. במשך מאות שנים היה "חוף העבדים" מחסן אנושי בשביל המעמד המסחרי העולה של אירופה, שעבודת "סחורותיו" בקולוניות האמריקאיות סיפקה קפה, טבק, סוכר, כותנה, מסחר, תעשייה – ואת תנאי המהפכה הבורגנית.
כלכלת סחר העבדים באפריקה התפשטה על אזורים ועל עמים אשר דרגת התפתחותם לא היתה שווה. העמים האיכרים הקטנים אשר חיו בקומונות חקלאיות ואשר שדותיהם היו מוגבלים לתחום הכפר, היו הראשונים שראו את התמוטטות חברתם שלהם בשעה שנפלו קורבן לסוחרי וחוטפי העבדים. כזה היה גורלם של "רוב השבטים הקטנים של הדרום". באזורים אחרים, לעומת זאת, היו קיימים מוסדות מדינתיים עוד לפני תחילת סחר העבדים.
במאה ה-13 קמה הקונפדרציה של מדינות האשנטי בגאנה, ואילו היורובה של ניגריה המערבית בנו בימי הביניים המאוחרים, ובקונטכסט היסטורי ותרבותי כל-אפריקאי, מספר מדינות צנטרליסטיות בעלות מבנה מוסדי מורכב. בתנאים אלה נותר בחיים המעמד ה"פיאודלי" השולט – אם כי לא בלא שינוי – מעבר לימי העבדות, ויחד עמו התקיימו גם אנשי המלאכה והמסחר שחסו בצילו. בעת ציור המפות הברליני כבר חיסל הכיבוש הצבאי את שהותיר סחר העבדים מן החברות החלשות יותר, הצנטרליסטיות פחות, של האזור המזרחי, בשעה שאיפה – הבירה הקלאסית של אחת מחמש מדינות היורובה בדרום ניגריה – עדיין לא נכנעה לניסיונות הכיבוש הבריטיים.
ניגריה הצפונית, הגובלת עם הסהרה, כמעט לא נפגעה, לעומת זאת, מסחר העבדים. באזור זה קמו הנסיכויות של סוקוטו, קנו, בורנו, אדמוואה וסרדאונה, שהושתתו על יסודות מדיניים וצבאיים עוד בראשית המאה ה-19. מניח יסודות אלה היה המנהיג והמחדש הדתי עות'מן דן-פודיו, שאירגן ג'יהאד בין הרועים, הסוחרים והלוחמים מבני הפולאני וההאוסה לפי דפוס שחזר על עצמו בקווים דומים אצל הפולאני של סנגל ומאלי. כרועים נודדים למחצה, המפוזרים על פני כל אזור הסוונה, התקוממו הפולאני, בשם האיסלאם, נגד שלטונם של המלכים "עובדי האלילים", אשר השתלטו על השטחים בהם ישבו הם ובקרם, ובהם ניסו לבנות מדינות "תיאוקרטיות" על בסיס רב לאומי, רב שבטי. במערב אפריקה פורקו מדינות אלו ברובן על ידי הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, אך בצפון ניגריה, להיפך, שמר עליהן השלטון הבריטי, עם שנשען על האצולה השלטת שהיתה בעלת נכונות סבירה לשיתוף פעולה. כך, מוגן משלטון קולוניאלי ישיר על ידי חוזים של "שלום והגנה" שנחתמו בין הסולטנים והאמירים ההאוסה והפולאני לבין כתר אנגליה, והודות לדלילות ההתיישבות האירופית, ניצל הצפון ונשאר כמעט לגמרי "פיאודלי" עד היום הזה, גם מבחינת היחסים החברתיים והאירגון הפוליטי, ועד מלחמת העולם השנייה גם מבחינה כלכלית.
זוהי הפיזיונומיה של ניגריה כשהבריטים מתחילים ל"נהל" אותה. אצולה מוסלמית מוגנת, ששלטונה על הצפון העצום מובטח מפני מרידות איכרים ומיעוטים באמצעות רובים בריטיים, המבטיחים לקולוניאליסטים מונופול על ההתפתחות והניצול הקפיטליסטיים; מערכת של עמים המרוכזים, בדרום- מערב, מסביב לערי המסחר הגדולות של היורובה, בהן כבר התפתחו כמה מוסדות בורגניים תחת הנהגתם הצבאית של מלכי אויו, איבדן ואיפה "עובדי האלילים"; ריבוי תרבויות פחות או יותר גוססות, במזרח, שדמן הוקז על ידי סחר העבדים, שנדחקו דרומה על ידי המוסלמים, אל פנים היבשת על ידי הבריטים, היערה על ידי רעב ומלחמה, כשהן קרועות על ידי זהב וכסף ורובים ושנהב ועבדים ומסחר ומסיונרים. שלושה אזורים גדולים הנבדלים זה מזה בשל התנאים הגיאוגרפיים וההתפתחות ההיסטורית, או ליתר דיוק – שני אזורים שאחד מקביל לסוונה והשני ליער. מבנה ה"מדינה" המוסלמית בצפון הסווהילי ליכד את הלאומים והשבטים. נכון, ליכוד זה – שאף פעם לא הגיע לידי מיזוג ממש – נכפה, לפעמים בכוח, על הרבה צפוניים על ידי האוטוקרטיה [של] ההאוסה והפולאני, ו"מיעוטים" איכריים אינם משלימים, עד היום הזה, עם השחצנות הלאומית של השליטים (ושל הרועים המתיישבים). אך באופן כללי היו האידיאולוגיה של האיסלאם וההשקפה הדומיננטית על אופי המדינה המוסלמית גורמים משלבים, לפחות במישור האזורי. יתר על כן, ההאוסה והפולאני המפוזרים למדי, מהווים רוב של שני-שלישים כמעט בכל מקום בצפון. הדרום מורכב מפסיפס של כפריים "עובדי אלילים", בוני בתי מקדש, מגדלי אורז וסוחרי גרי, הנמצאים בשלבים שונים של התפתחות חברתית וכלכלית. חלקם נמצא בעיצומו של תהליך עיור, אחרים – כבני היורובה בדרום-מערב, המונים עשרה מיליון איש – כבר מעוירים עד מאוד (וזאת לדעת שהאזור הדרומי-מערבי הוא "בורגני" כפי שהצפון "פיאודלי" וכפי שהחבל הדרומי-מזרחי הוא "שבטי"). קבוצה ענקית אחת מבין ה"שבטים" המזרחיים, קבוצה בעלת ממדים דמוגרפיים של אומה גדולה ובעלת הכרה עצמית כקבוצה לשונית, אם כי לא מאוחדת באופן לאומי על ידי מוסדות של שלטון פוליטי או אירגון כלכלי, היגרה, במספרים גדולים ועל יסוד מסחרי, גם צפונה וגם מערבה עם תחילת הקולוניזציה. קבוצה זו – העם האיבו, המונה שמונה מיליון איש והמהווה מחצית מאוכלוסיית החבל הדרומי-מזרחי – היתה עשויה להוכיח, על ידי התבוללותה המוצלחת ביותר לתוך התרבות הבורגנית-המערבית-הנוצרית, ועל ידי עלייתה החברתית והכלכלית בניגריה הקולוניאלית כולה, את התיאוריה המפורסמת של "יתרון הפיגור ההיסטורי".
מכאן קל יותר לתפוס בצורה מוחשית את אופי הסתירה ה"לאומית" בניגריה בימי הקולוניאליזם הבריטי, מאז תום המאה הקודמת ועד שנות ה-50 של המאה הנוכחית. נוסעים אירופיים, אכספלורטורים, נזירות ומסיונרים, אתנולוגים של משרד המושבות וסוגים רבים אחרים של אנגלים למיניהם כינו את תוצאת אי השוויון שבין הקבוצות האתניות השונות בשם "טרייבליזם", תוך כדי הסברה נוסטלגית כי שבטים שונאים אחד את השני שנאת מוות. למרות שהאירופים, בהתגלמות אנגלית בלעדית וקנאית, היו הבוסים האמיתיים של ה"עסק", לא היו מסוגלים לשלוט בעצמם על ארץ כה גדולה. המוות, היתושים והקדחת – כפי שאומרים הגנאים – הצילו את מערב אפריקה מהתיישבות אירופית, והעבודה שם הוטלה על שכם האפריקאים עצמם. כך נולד הניהול העקיף – התרומה הבריטית הספציפית לאומנות הישנה של שליטה על עמים אחרים בהתאם לעקרון של "הפרד ומשול". וכך שלטו הבריטים על ניגריה באמצעות הייררכיה שלמה של סוכנים מקומיים, מעמדות שלמים במקרים אחדים, פרטים במקרים אחרים – הכל בהתאם לתקופה ולאזור. בצפון המוסלמי ה"פיאודלי" נעשה הדבר קודם כל באמצעות המנהיגים האריסטוקרטיים והדתיים, אשר נהנו מהאוטונומיה למחצה וממעמד של כמעט פרוטקטורט, לפחות לגבי זכותם להעניק את גיבוי הסמכות המסורתית והסיסמאות השמרניות למדיניות שיתוף הפעולה שלהם עם השליטים הבריטיים של דרום ניגריה הכבושה. בדרום עשו זאת באמצעות השכבה השלטת של כל קבוצה אתנית מכובדת עד כדי כך שיש לה אצולה המוכנה לשחק תפקיד זה. השליטים הבריטים השתמשו גם ברוב האתני שבכל אזור כדי לבסס את שלטונם על חשבון המיעוטים – באמצעות ההאוסה והפולאני בצפון, באמצעות היורובה במערב ובאמצעות האיבו במזרח, למען הדיוק: באמצעות המעמד השליט ה"מסורתי" של כל אחת מקבוצות אלה.
ברור כי מדיניות כה "מסורתית" לא היתה יכולה להחזיק מעמד זמן רב, אילו היתה הולכת בד בבד עם התבוללות או "אקולטורציה" כפי שמנסחים זאת הסוציולוגים. על כן לא נעשה שום ניסיון ל"ברטן" את הילידים, ואם לימדו אותם לקרוא אותיות לטיניות, היה זה בעיקר לשם הכנסת לשונותיהם למסגרת "לטינית" של כתיבה וקריאה. מלאכה ומסחר מקומיים הוסיפו להתפתח, והתיאורטיקנים של משרד המושבות, שתכננו את מדיניותם על סמך הדיווחים שקיבלו מהמשרתים הצבאיים של כתר אנגליה באפריקה, היו יכולים לציין את הצלחת ה"פסיפיקציה". אך נראה שתיאורטיקנים אלה הבינו מעט מאוד מאופי האינטרסים אותם שירתו, כי מאחורי כבוד אלביון עמד הון אשר ביקש לעבוד בניגריה ולהעביד את ניגריה. ופירושה של עבודה זו היה שילוב ניגריה, מבחינה כלכלית, חברתית ופסיכולוגית, לתוך הקפיטליזם התעשייתי בצורתו הספציפית, הקולוניאלית, הבריטית והניגרית.
השתלבות זו התנהלה במהירות ובעומק, חרף כל התרבויות ה"לאומיות" והאידיאולוגיות של שבטים מקומיים הנתמכים על ידי הבריטים. תחת השלטון הקולוניאלי הפכה ניגריה ליצרן הבוטנים הראשון בעולם, לשנייה בדירוג יצרני הקקאו ושמן הדקלים. עץ יקר, הנפוץ על פני כל הדרום הפורח, הציע אפשרויות בלתי מוגבלות של ניצול. בדיל (שניגריה היתה הרביעית בעולם בהיקף ייצורו), ברזל, אבן גיר, פחם, זהב, אוראניום, קולומביט ונפט, הרבה נפט, בתוספת העושר בכוח אדם, הניחו את היסוד למהפכה תעשייתית. מהפכה זו, שבוצעה על ידי ההון הזר, הותירה את המסגרות החברתיות המסורתיות, כפי הנראה, בלתי פגועות ואיפשרה, באותה עת, את קיומם של אזורים גדולים של כלכלה טרום קפיטליסטית ואפילו חקלאית-קומונלית למחצה, בכל מקום בו לא תבע הקפיטל את שבירתם לחתיכות. כי בעוד שהשלטון הקולוניאלי הבריטי – המסגרת הלגאלית של שוד ניגריה – הבדיל בין שבט לשבט ובין פריץ לאריס, והתכוון לשמור על יחסים אלה למען הסדר, הרי הקפיטל, מרגע שהוא חופשי לנוע, עושה בעצמו את עבודת ההרס של הישן ובריאת החדש. והואיל וההמונים בניגריה היו אפריקאים, בשעה שהקפיטל היה אירופי, פקחה חדירתו את עיניהם באופן ברוטלי. על אפם של חובבי אקזוטיקה נוסטלגיים הוציא אותם הקפיטל משבטיותם, ריכז מאות אלפים מהם במשכנות עוני ליד הערים, וגרם את יציאתם של מיליונים מן הכפרים אל הערים החדשות. הקפיטל הפך אריסים ללומפן-פרולטריון, הוריד איכרים לרמה של אריסים, הפך את ילדי העיר למשרתים ותוך כדי עזרה ואילוף מצד המסיונרים, יצר – למען תיפקודו – מעמד חדש של תורגמנים, פקידים שכירים וכמובן פועלים: פועלים חקלאיים, כורים וקודחי נפט. ההון הזר התחרה ללא רחמים, וכמעט תמיד בהצלחה, עם מעמד הסוחרים המקומי, שרק כמה מאנשיו יכלו להיהפך לקפיטליסטים ושרובם נהיו "קומפרדורים", ששמרו על קיומם כשכבה פריביליגיונית כמתווכים בין ההון הזר לבין השוק המקומי. בין השליטים המקומיים הפיאודליים-בורגניים, הנתמכים על ידי השלטונות הקולוניאליים נגד ההמונים שלהם, אבל המנפנפים בצל המונים אלה כדי לחזק את שלטונם, לבין ההמונים החצי-שבטיים חצי-פרולטרים העצומים, התפתח מעמד חדש, הטרוגני מכל הבחינות, אותו נכנה – בהעדר מונח מתאים יותר – זעיר-בורגני. מעמד עירוני זה מושרש במבנה המשפחתי הישן, החרוץ ובעל היוזמה, מורכב מבעלי מלאכה וחנוונים, ממקצועות חופשיים וקבלנים קטנים, ומאמין ב"קידמה", כלומר, בקפיטליזם. מספר רב מאלה "מתגייר" לתרבות המערבית כמו לדת, ולעתים קרובות מתחיל באימוץ הנצרות – דת המערביים. בדרום, ובייחוד בדרום-מזרח (שם התמקמו גם המוסלמי הצפוני וגם "עובד האלילים" הדרום-מערבי כאנשי ביניים חזקים ושנואים בין ההמונים הכפריים לבין האדונים הקולוניאליים), מקום שם דחפה הקולוניזציה את התרבויות הישנות להתאבדות; בכל האזור בו באו מסיונרים וסוכני החברות הגדולות במגע ישיר עם ה"ילידים" בחסות ההגנה הבריטית המזוינת – שם פנו דורות חדשים של אנשי שבט עקורים, בדבקות מיוחדת, אל הדת הנוצרית, לאחר שהבינו עד כמה "סלקטיביים" הם העולם הזה והבא כאחד.
הגיוני היה שהחברות ההרוסות והמפוזרות ביותר של האזור הדרומי-מזרחי הכפרי, וביניהן האיבו, יחד עם אותו חלק של ההמונים העירוניים שנותק מתרבותו באופן החמור ביותר, יהיו אלה אשר יאחזו בנצורת כאמונה משיחית כמעט. ואכן, בכל מקום בשל סיבות רבות ושונות, הפכו בני האיבו החרוצים, העולים במהירות – הקבוצה האתנית הנכונה ביותר להתנצרות בניגריה, שהיתה למפוזרת שבין הקבוצות האתניות הגדולות – לעם נבחר על ידי הכנסייה הקתולית הרומית. ובו-בזמן פעלו הפרסביטריאנים וכיתות אנגלו-סכסיות אחרות במערב ובצפון. הניגוד שבין קתולי אפריקאי לבין פרוטסנט אפריקאי – השלכה ברורה של התחרות הפרנקו-אנגלית – בא להוות חלוקה נוספת מעבר לרוח הצלבנות שלובתה על ידי שני הפלגים נגד האיסלאם הצפוני כמו נגד "עבודת האלילים" הדרומית. סוג חדש זה של יליד, הנוצרי האפריקאי השואף לכבוד בורגני והמשתוקק לרפורמה שלווה של המשטר הקולוניאלי, ראה את עצמו לעתים קרובות כחלוץ ה"תרבות" ביבשת הברברית שלו; יתר על כן, נצרות ואימוץ אורחות חיים, מנהגי נישואין ולבוש מערביים היו מפתח לעולמם של האירופים הכל-יכולים ורציונליזציה של שיעבודם לשעבר של עובדי האלילים באפריקה. כך הפכו אנשי המזרח הפחות מפותחים, המפוזרים על פני כל ניגריה, על ידי אירוניה דיאלקטית של ההיסטוריה, לקבוצה ה"מערבית" ביותר, ה"מודרנית" ביותר. באותה תקופה ובתחום אותו שטח נהיו גם החברה העירונית וגם חלק מהאזורים הכפריים עצמם "קוסמופוליטיים" לגמרי, עקב מגעים עם בני לאומים רבים ושונים, בהם היו כרוכים חיי היום-יום.
[חלקו השני והאחרון של המאמר – בגיליון 53]
