ב-7.10.69 ערך יעקב עמית, עורכו הראשי של "על המשמר", חשבון נפש עם מתנגדי הציונות הרשמית וה"ג'נטלמנית" מעל דפי עיתונו. הוא יוצא בשצף קצף הן נגד הימין של אלדד, והן נגד השמאל, עליו נמנים – אליבא דעמית – אבנרי, יציב, סנה, ילין-מור ועמוס קינן. אמנם אין העיתונאי המכובד מזהה את כל הדמויות האלה כ"אנשי מצפן"; אך הוא מצליח, בכל זאת, לקשור אותם איכשהו גם עם הגדרה זו.
תכסיס ידוע זה – האלף-בית של הז'ורנליזם הזול – מוצא את שימושו מזה זמן רב בעיתונות הישראלית. כל אימת שהעיתונות הציונית מטפלת ב"מצפן" היא משווה לו את דמות השד בכבודו ובעצמו, וכאשר מישהו בממסד הציוני מעוניין לתלות האשמה כלשהי בצווארו של אחר, הנמצא רק בשולי הממסד, הוא מייחס לו שיתוף רוחני או מעשי עם השד הזה – "מצפן". שיטה זו נועדה לשוות למתנגד דמות של אישיות החורגת מחוג המשפחה של הציונות, או של נאמני הממסד הישראלי.
הניסיון להדביק את תווית ה"שד" הזה על עמוס קינן גרם לו שיאבד את עשתונותיו. מקץ שלושה שבועות (ב-31.10.69) פירסם, גם כן ב"על המשמר", תשובה למאמרו הארסי של יעקב עמית, בה הוא מטיח בפני אנשי מפ"ם ובשאר הציונים הרבה טענות נכונות. למרות זאת נשאר הריב המר בתחום הנכסים הרעיוניים של הציונות.
בהתקפתו מנסה יעקב עמית לנקות את הציונות מהאשמות בקולוניאליזם ובנישול הפלאחים הערביים מאדמתם. ואין טעם להכביר מילים בנושא זה – הטענות הציוניות וטענותינו הנגדיות ידועות; אך בתשובתו המרה של עמוס קינן בה הוא קובע שלהתיישבות הציונית אמנם היה אופי קולוניאלי במובנו הקלאסי, יש בכל זאת מימד מרתק. נצטט אותו:
"…היה זה קולוניאליזם מהסיבה הפשוטה: פעולת ייבוש הביצות נעשתה על אדמתו של עם אחר"; "הציונות איננה צודקת מפני שייבשה ביצות", ופה יוצא המרצע מן השק: "הציונות צודקת כי היא הפתרון לבעיה הלאומית של העם היהודי".
על הפיסקה הזאת מבוססת תבונתו הציונית של קינן, ועל כך אפילו יעקב עמית – למרות הטון החריף בו הוא משתמש בתשובתו – איננו מהסס לציינו לשבח: "…גם עמוס קינן מצדיק את זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל בזכות היסטורית" . כך, בסופו של דבר, נמצאים קינן ועמית באותו מחנה, למרות הניגודים שביניהם. את טענתו המכוונת של עמית, המערבב בדבריו את "מצפן" עם אנשים אלה, אנו דוחים בהחלט ובחריפות.
אנו איננו רואים בעצם מעשי ייבוש הביצות פשע. השאלה היא רק: לאיזו מטרה נעשה הדבר. עמוס קינן, הממליץ על הציונות כפתרון לבעיה היהודית, מעמיד בכך את עצמו על הבסיס הציוני של עמית, כולל עניין ייבוש הביצות על חשבון התושבים הערביים. יעקב עמית הוא רק יותר גלוי לב ועקיב בנושא זה. אנו רואים בשניהם מתנגדים עקרוניים לפתרון האינטרנציונליסטי-סוציאליסטי של הבעיות הקיימות בישראל, באזור ובעולם.
הציונות איננה מסוגלת לפתור את בעיית יהודי העולם, ואין זה משנה אם ישנן ליהודים זכויות היסטוריות בפלשתינה אם לאו. הנוסחה "זכויות היסטוריות" על ארץ כלשהי או חלק של ארץ, איננה אלא מיסטיפיקאציה של יחסים ממשיים. בנוסחה זאת משתמשת הריאקציה בכל העולם לשם כיבושים טריטוריאליים, והציונים נמצאים איפוא בחברה טובה.
דווקא בצעקותיו נגד נישול הערבים על ידי הציונים, ונגד הקולוניאליזם הציוני, מגלה קינן את פרצופו האמיתי. הוא אומר: "הרעיון שניתן ליצור בארץ ישראל צדק לעם היהודי בלי לפגוע בעם אחר היושב בה ישיבת עם בארצו, ובלי ליצור קונפליקט, הוא רעיון אווילי".
זה מצלצל יפה, ממש "מהפכני" – אבל במשפט קודם קובע קינן (ציטטנו כבר לעיל), שהציונות פותרת את בעיית היהודים, וממשיך: "… והיא (הציונות) צודקת, מפני שיש לעם היהודי זכות על ארץ ישראל, זכות שאינה נופלת מזו של העם הפלשתינאי".
ולכן, מה רוצה קינן זה מעמית? הרי לפי תורתו של קינן, חייבים היהודים לפתור את בעיותיהם הלאומיות בארץ ישראל, בה בשעה שהם יכולים לעשות כן רק על ידי פגיעה בעם אחר, אשר חי כאן. – מתינות עמדתו של עמית לעומת דעתו של קינן ראויה איפוא לציון מיוחד. דרך מחשבתו של קינן – "זכויות היהודים" מול "זכויות העם הפלשתינאי" – מתאימה יותר לרעיונותיהם של אלון-דיין-בגין, ועוד יותר של אלדד.
ומנין טענותיו החריפות כל כך של עמית כלפי קינן? אמנם על צדדים מסוימים של הבעיה הם מביטים מזוויות שונות, אולם "זכות היסטורית של יהודי העולם בארץ ישראל", והדרך לפתרון בעיותיהם של יהודי העולם – ברעיונות המבריקים הללו שותפים הם, האבירים שלנו.
האירגון הסוציאליסטי הישראלי מעריך שפתרון בעיית יהודי העולם לא ניתן למימוש בפלשתינה, והציונות בישראל רק מחריפה את הטרגדיה היהודית העולמית.
קיומם והתפתחותם של יהודי ישראל במסגרת המזרח הערבי אפשריים בתנאי של השתלבות בתוכו ויצירת יחסי שיתוף הדדיים בין שני העמים.
זכות ההגדרה העצמית הלאומית של יהודי ישראל איננה מנוגדת לשילובם במאבק למען מזרח ערבי מאוחד וסוציאליסטי. שני הדברים הם תפקידם המשותף של כל תושבי האזור.