‏ישראל נמצאת במצב ביטחוני חמור.

‏ומתי לא היתה במצב ביטחוני חמור? אין אנו זוכרים תקופה בה לא שימש המצב הביטחוני תירוץ ו"הסבר" לכל. כנראה שזה עובד; התרגלנו לסיסמה, וברגע שמשמיעים אותה, הרי כאותו כלב של פאבלוב, אנו קופצים לדום, מצדיעים, ומוכנים לכל; לכל צביעות, לכל פגיעה, לכל זלזול ולכל ניצול.

‏הכל הולך!

אחרת, כיצד נסביר את ההצגה שעורכים לנו מנהיגינו היקרים כל פעם מחדש? לאחרונה חזינו בשתי דוגמאות מתחום "הדמוקרטיה". הכוונה לפרשת הטלוויזיה בשבת ולעתירתו של רב-סרן שליט בפרשת "מיהו יהודי". ואילו בתחום "הכלכלי" באה עתה עיסקת החבילה: עיסקה זו מהווה אחד השיאים של צביעות ורמייה, ואפילו בחיים הפוליטיים של ישראל שמור לה מקום של כבוד...

‏מספרים על המנהיג הסטאליניסטי ההונגרי ראקושי, כי הסביר פעם למקורביו שאסור לקחת מהאזרחים בבת אחת זכויות דמוקרטיות, הטבות כלכליות וכו', שמא יתמרדו. על מנת לעשות זאת בהצלחה, קבע ראקושי, יש צורך לנקוט בשיטת "נקניק הסלאמי": בכל פעם לחתוך פרוסה... נדמה לנו, כי מתכנני עיסקת החבילה ו"המדיניות הכלכלית" שתבוא בעקבותיה יכולים ללמד אפילו את ראקושי פרק בהלכות חיתוך פרוסות... כתוצאה מ"מדיניות" זו ומהחבילה נהיה ארוזים, קשורים ומוכנים למשלוח; והכיוון הוא חד-סטרי יותר ויותר, קרוב לעבר "קו העוני"; ורבים מאיתנו גם יעברו אותו הרחק הרחק.

‏על כל פנים, הבה לא נקדים מאוחר למוקדם. בואו ונשחזר ביחד את השתלשלות המאורעות, כך יהיה ברור כי אין הגזמה בדברים שבאמור לעיל; אלא, לצער כולנו, הינם האמת המרה.

‏האם עדיין זכור לכם, כי הוסכם על הכל שיש להעלות את שכר העבודה, לקראת חידוש חוזי העבודה לשנים 1970/71? הסכימו לכך התעשיינים – היא הבורגנות "היוזמת והחופשית"; הסכימה לכך ההסתדרות – "המגינה ומושיעה" את הפועל; והסכימה לכך גם הממשלה, אשר, כמובן, אין לה כל אינטרס משלה, ותפקידה אינו אלא "לפשר ולתווך" בין המעמדות "הניצים". ומה הפלא ? הרי חיים אנו במדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון, ואולי בעולם כולו. אמנם כל אחד מן הגורמים האלה העריך אחרת את שיעור העלאת השכר; אולם, עובדה – הסכימו. וזאת הבטיחו לנו בתעמולת הבחירות כל המפלגות: "פועליות", "לאומיות" ו"ליברליות".

האומנם רצו לפצות את העובדים על עליית המחירים?

‏האם רצו באמת לפצות את העובדים על פיגור השכר אחר עליית התפוקה והפריון?

האומנם שאפו לצמצם את אי-השוויון בחלוקת ההכנסות?

שטויות!

היתה זו שנת בחירות, כזכור לכולנו. ובשנת בחירות נוהגים להבטיח רבות. מה מקיימים מן ההבטחות תלוי ברמת הדמוקרטיה ועד כמה "מתקדמת" המדינה... יתר על כן, בשם הבטחה זו חוסלו שביתות במשך כל שנת 1969. באמצעות הבטחות אלו יכלו הם לכנות פועלים שובתים "חבלנים ואנשי אל-פתח" ואילר לספסרי המלחמה נתנו את התואר: "פטריוטים". הבטחות אלו בצירוף "המצב הביטחוני הקשה" שימשו כחומר דלק להסתה של דעת הקהל, ‏כנגד שובתי הדואר, למשל; זה נתן להם את "התמיכה המוסרית" לשלח בשובתי הדואר בירושלים את ‏המשטרה על מנת שתפליא בהם מכותיה. על ידי כך הירשו לעצמם להקים בתי דין לעבודה, להעביר חוקי "צינון שביתות" ולגרור פועלים שובתים אל כס המשפט הפלילי. וזאת, כאמור, במדינה הדמוקרטית ביותר... אולם, לכאורה, לא היה ספק כי אמנם "מגיע" לפועלים: אמונה זו, שחוזקה על ידי ההבטחות הרבות, התבססה על עובדות שהושכחו לאחרונה, ולא במקרה.

‏מה מגיע לפועלים

‏האם זוכרים אתם את שנת 1966? כן, לפני מלחמת ששת הימים, לפני ארץ ישראל השלמה ולפני ירושלים של גולדה. היה לנו אז בארץ מיתון. זו תרופת הפלא שבאה מאמתחת הממשלה על מנת לפתור, אחת ולתמיד, את בעיותיה הכלכליות של ישראל. זה היה המיתון בו חסכנו 200 מיליון דולר במאזן התשלומים, וכל דולר כזה עלה לנו 10 ל"י בתפוקה שלא יוצרה. זה המיתון, בו הגיע היקף האבטלה לממדים עצומים. דובר אז על 100 אלף מובטלים ויותר; אבטלה שבעיירות הפיתוח ובקרב "ישראל השנייה" היתה בשיעור של עשרות אחוזים. זה המיתון שהישגו הממשי היחיד – לדעת הכלכלנים, התעשיינים, הממשלה וההסתדרות (!!!) – היה "שיפור מוסר העבודה".

‏מהו שיפור מוסר העבודה זאת יודעים אנו.

מוסר עבודה "טוב" פירושו פועלים שאינם שובתים עקב החשש מפני פיטורין ואבטלה; כאשר פועלים מסכימים "לטובתם ולטובת המשק" להקפאת שכר נומינלית, הורדת שכרם הריאלי ולעוד דברים מוסריים כאלה. אמנם, גם באותה תקופה מוסרית לא היה צורך לחשוש לגורלם של המעבידים, פקידי הממשלה והבוסים ההסתדרותיים – הם לא היו מובטלים, ו"חשבון ההרצאות" שלהם לא קוצץ. והנה, על אף המוסריות הזו, עלה באותה שנה של מיתון מדד הרמייה, סליחה, מדד יוקר המחיה, בשמונה נקודות.

אולם מתוך אחריות לאומית "ולטובתנו" ויתרה ההסתדרות על תוספת היוקר שהגיעה לנו. ההסתדרות הסכימה כי יום הראשון בינואר 1967 ייחשב כבסיס חדש לחישוב תוספת היוקר. אל לנו לרמוז שייתכן ולעובדה כי אותם אנשים מאותן המפלגות יושבים גם בממשלה וגם בהסתדרות יש קשר לוויתור המוסרי. ובוודאי לא נבע הדבר מן העובדה שההסתדרות יחד עם הממשלה מעסיקה למעלה ממחצית השכירים בארץ. לא, הם פשוט אנשים מוסריים...

‏בשלוש השנים הבאות מ-1967 ועד 1969 עלה אותו מדד רמייה מ-118.6 נקודות ל-125.9 נקודות, כלומר עלייה של 6% בערך. אולם מדיניות הקפאת השכר עמדה בעינה. באותה תקופה עלתה התפוקה הלאומית במידה רצינית ביותר מ-9.3 מיליארד ב-1966 ל-12.7 מיליארד בשנת 1969; התוצר לשעת עבודה גדל כמעט ב-25%. בניכוי "זחילת השכר", עקב ותק, עלייה בדרגה וכד', פיגר השכר אחר התפוקה לשעה ב-15% לערך. אולם מדיניות הקפאת השכר עמדה בעינה וזאת על אף ההסכמים בדבר הצמידות בין עליית הפריון (התוצר לשעת עבודה) ועליית השכר.

‏קיום הבטחות

‏על כל פנים, בשעה טובה ומוצלחת הגענו לראשון בינואר 1970; והיה צורך לקיים את ההבטחות. אולם מי לקח הבטחות אלה ברצינות? ומי התכונן למלאן?

עוד ב-6 באוקטובר 1969, תוך כדי קלחת הבחירות ומקלחת ההבטחות, פירסם כתבו הכלכלי של "ידיעות אחרונות", צבי קסלר, כתבה "מעניינת". כותב קסלר: לכל אלה המצפים להעלאת שכר של 10%-20%, ובנוסף לכך גם לתשלום תוספת היוקר, צפויה אכזבה מרה. עליית השכר המתוכננת ב-1970 לא תהיה יותר מאשר 6% בממוצע, וזאת על אף ההבטחות וההתחייבויות. קסלר מסתמך על... "פקידים בכירים במשרדי הממשלה, שיש להם השפעה בנושא זה". יתר על כן, היות שלפי עליית מדד יוקר המחיה יש לשלם ב-1.1.1970 תוספת יוקר בשיעור של 6% לערך, קיימת במשרדי הממשלה נטייה לבטל בכלל את שיטת תוספת היוקר. במקומה ינהיגו עליית שכר המבוססת על גידול התפוקה. ומוסיף קסלר: "ומה עם ההבטחות לעליית שכר גבוהה? התשובה היא ברורה: מה עניין הבטחות של ערב בחירות לקיומן לאחר הבחירות? וכי מי יתסיס את הפועלים בשל אי-קיום הבטחות, כאשר מדובר בקואליציה של ממשלת ליכוד לאומי?"

קסלר היה אמנם היחיד שפירסם זאת בפומבי, אולם הדבר ידוע היה לרבים וטובים. מצבה הכלכלי של ישראל היה ברור לכל כלכלן כבר בראשית 1969. הוויכוח בין הכלכלנים היה, האם יתרות מטבע החוץ של ישראל ירדו ב-200 מיליון דולר או ב-300 מיליון דולר – אך כולם דיברו על מאות מיליונים. התווכחו אם הממשלה תצטרך להדפיס, במשך 1969, מיליארד וחצי ל"י ללא כיסוי, או שני מיליארד – אך כולם דיברו על מיליארדים. לכולם גם היתה ברורה "התרופה": פיחות הל"י ו/או הטלת מיסים כבדים.

‏אולם היתה זו שנת בחירות. שנת "עלינו אתה יכול לסמוך"; כיצד, אם כן, אפשר לבוא ולומר לציבור, רבותי, פשטנו את הרגל, יש צורך בפיחות ובמיסוי כבד – מדיניות שתגרום לירידת רמת החיים, למיתון ולאבטלה; בממשלה, רבותי, לא יושבים ילדים!

‏מכל מקום, עד לאחר הבחירות הדפיסה הממשלה סכום של למעלה מ-1.8 מיליארד ל"י, בלי כיסוי, על מנת לממן את הגירעון בתקציבה. באותה תקופה קטנו יתרות מטבע החוץ ב-350 מיליון דולר; רוצה לומר, בקצב של מיליון דולר ליום. במשך שנה אחת הגענו ממשק של יציבות מחירים יחסית, למשק אינפלציוני; ממצב "בריא" של יתרות מטבע חוץ ברמה של 660 מיליון דולר, ירדו היתרות עד ל-350 מיליון בקירוב, כלומר לרמה הנמוכה ב-150 מיליון מהרמה הקריטית של 500 מיליון ("הקו האדום"). וזאת על אף העובדה שישראל גייסה את כל אשר יכלה לגייס מיהדות העולם, והגדילה את חובותיה במטבע חוץ עד למכסימום, כאשר היא משלמת עבורם בריבית גבוהה מאוד.

‏התחזיות ל-1970 היו עגומות ביותר. ב-1969 התקרב הגירעון השוטף של ישראל – ההפרש בין יצוא סחורות ושירותים לבין היבוא של סחורות ושירותים לישראל – למיליארד דולר. ישראל "כיסתה" רק חלק מגירעון זה על ידי הלוואות, העברות הון מיהודים, השקעות בישראל וכו'; השאר שולם מיתרות המטבע הזר. בשנת 1970 מצפים לגירעון עוד יותר גדול. יחד עם זאת, גיוס הכספים לכיסוי הגירעונות האלה יהיה עוד יותר קשה. ולכן היה ברור כי יש לחכות לירידה נוספת של היתרות בשיעור של כרבע מיליארד דולר. כלומר, ישראל לא תצטרך להמתין עד סוף 1970 על מנת להכריז על פשיטת רגל.

הצורך ב"ריכוך"

‏אפשר היה לצפות, לכן, כי מייד לאחר הבחירות תפעל הממשלה ל"תיקון" המצב. אולם, מלבד "הדלפות" לעיתונאים  על "רעידת האדמה" העומדת להתחולל במשק הישראלי, על משבר באופק, על עליות מיסים גדולות בעתיד, לא נעשה דבר. כאשר פנו בשאלה ל[שר האוצר פנחס] ספיר, מדוע לא פועלים על מנת למנוע את "השואה" הצפויה, ענה כי ממשלת המעבר לא יכולה לחייב את הממשלה החדשה שתוקם...

‏באמצע נובמבר הוקמה ממשלה חדשה. אך שוב לא נעשה דבר. הסיבה הרשמית: "מחכים לסיכום מדיניות השכר". בעיתונות הובאו בכל יום "בשורות איוב" חדשות על המצפה לנו בעתיד הקרוב. הוצג לפנינו "מחול שדים" של שמועות על המיסים החדשים הבאים עלינו לרעה. כתוצאה מ"מחול המיסים" והציפיות בדבר העתיד הקרוב, התרחשה התנפלות על החנויות. האנשים קנו הכל. יבואנים וסיטונאים אגרו מלאי לשם ספקולציה לאחר "הרעש". מחיר הדולר והנת"ד [ניירות ערך תמורת דיבידנדים] הרקיע שחקים. הון "ברח" מישראל, דרך מקבלי פיצויים שלא המירו את תקבוליהם למטבע ‏ישראלי, על ידי קניות "מתחת לשולחן" של נת"ד ובאמצעות יבואנים ויצואנים ש"תיקנו" את חשבונותיהם ל"טובת" הדולרים שהם מחזיקים בחו"ל. הגירעון התקציבי של ישראל הלך וגדל. יתרות מטבע החוץ הלכו והצטמקו. כל אותה תקופה עלו המחירים בקצב מהיר: על ידי "מוצרים חדשים", מוצרים באריזות "חדשות", על ידי ביטול הנחות מקובלות ועוד ועוד. המדד הרשמי לא הגיב. עבורו ההתייקרויות מתרחשות על הירח. עבור התפתחויות אלו שילם המשק במונחים ריאליים. תקופת "ההמתנה" הזאת הביאה לכך שכל מדיניות כלכלית בעתיד, תהא מה שתהא, תחייב צעדים הרבה יותר דראסטיים ואמצעים הרבה יותר קיצוניים.

ספיר ידע זאת היטב. אך הוא היה מוכן "לשלם" את המחיר. וזאת מכיוון שהוא לא התכוון כלל להיענות לתביעות השכר. הוא וממשלת הליכוד התכוונו להתכחש לכל ההתחייבויות ולהפר את כל ההבטחות שניתנו ערב הבחירות.

‏"להרוג טורקי"

‏מספרים על ספיר כי הוא נוהג לפי השיטה: "הרוג טורקי אחד ותנוח"; ואמנם "הטורקי'' הראשון בתור היה ציבור השכירים. לא רק שלא עלה על דעתו לשלם תוספת שכר; אלא להיפך, מטרתו היתה להשיג את הורדתו של השכר הריאלי של השכירים. אמון על אסכולתו של ראקושי ידע כי הדבר דורש תכנון. יש לחתוך את העניין פרוסות פרוסות – "שמא יתמרדו". ולכן היה ספיר זקוק ל"תקופת ההמתנה". מחול השמועות, העלאות המחירים והספקולציות שירתו את מטרתם; הם היוו את פעולת ה"ריכוך" הראשונה. ללא מסע תעמולה והטעיה זה עוד עלולה היתה להתעורר התנגדות בקרב השכירים, רחמנא ליצלן. יתר על כן, ב"תקופת החירום" בה אנו חיים צריך להיזהר. יש לדאוג לכך ש"העם הזה" לא יכזיב את ראש הממשלה. אסור להרחיב את שורות "התבוסתנים". ספיר יותר פיקח מגולדה. הוא לא יחזור על שגיאתה בעניין הטלוויזיה. הוא מבין כי לשקר במצח נחושה ולהפר הבטחות ממשלתיות בגלוי, ללא "ריכוך" מתאים, יכול להיות מסוכן. יותר ויותר אנשים עלולים לשאול את עצמם את השאלה הקריטית: "אם אי אפשר לסמוך עליהם בעניינים כלכליים, אם בתחום הזה הם אינם מהססים לשקר ולהפר התחייבויות, אולי כך הוא הדבר גם בענייני ביטחון, השלום ו"הערבים רוצים לזרוק אותנו לים"?

את זה חייבים למנוע.

‏על כן ה"ריכוך" של תקופת ההמתנה. ולאחריו – קדימה להתקפה על שכר העבודה; אך לא התקפה חזיתית. כמקובל בצה"ל נקט ספיר ב"אסטרטגיית הגישה העקיפה".

‏"גישה עקיפה"

 ‏המונח "עיסקת החבילה" נזרק לראשונה על ידי יו"ר התאחדות התעשיינים מר מושביץ. ב-24 בדצמבר 1969 הצהיר מושביץ כי התעשיינים מציעים שהעלאת השכר של העובדים תינתן באגרות חוב ממשלתיות. הסיבה: "מצבו של המשק ותקופת החירום". אולם אין להתפלא על נדיבותו של מושביץ שהציע העלאת שכר בתנאי שתשולם באגרות חוב: אם היתה מתקבלת הצעתו, היה האוצר מקבל סכום השווה לכל תוספת השכר, וזאת על ידי מלווה שיפול על השכירים בלבד! על ידי כך יוכל האוצר לקצץ לפחות בחצי את הסכום שהוא עמד לפי המתוכנן לגבות באמצעות המיסים. וסמכו על מושביץ וחבריו שעשו חשבונם היטב והגיעו למסקנה שלא יפסידו מנדיבות זו.

‏למעשה, אין צורך לתת קרדיט גדול מדי למושביץ. את העובדה כי הרעיון אינו בעצם שלו הוא לא גילה לציבור.

‏לפי דיווח "הארץ" מיום 6.2.70, נפגש מושביץ בסביבות ה-20 בדצמבר 1969 עם דוד גולן – שהוא "במקרה'' המנכ"ל היוצא של משרד המסחר והתעשייה. בפגישה שנערכה בבית התאחדות התעשיינים שוחחו שניהם על תביעות השכר. במהלך השיחה הציע גולן למושביץ שהתעשיינים ישלמו את תוספת היוקר באגרות חוב. מושביץ "קנה" את הרעיון, והציגו כאילו היה רעיון שלו. כך החלה להתגלגל עיסקת החבילה.

‏הצעתו של מושביץ זכתה לתגובה שלילית מצד ההסתדרות. אולם, "הבעיה" היא כי ההסתדרות, כידוע, סובלת מסכיזופרניה. צידה האחד: איגוד מקצועי "המגן" על אינטרסי הפועלים; צידה השני: חברת העובדים – המפעלים "שלנו" – שהינם המעביד הגדול ביותר במשק אחרי הממשלה. (כדאי גם לזכור כי התעשיינים, "נגדם התנהל המאבק לתוספת שכר", מעסיקים 10% בלבד מכלל השכירים במשק.) ולכן, בעוד אוריאל אברמוביץ, יו"ר המחלקה לאיגוד המקצועי, יצא בחריפות נגד הצעת מושביץ ו[מזכיר ההסתדרות, יצחק] בן אהרון כינה את מושביץ וחבריו "ריאקציונים", הרי מזכיר חברת העובדים, ה"חבר" [אשר] ידלין, טען שהמשק היצרני יוכל לעמוד בהעלאת שכר של 5% בלבד.

‏דעתו של ידלין נחשבה "אפיקורסית", וראשי האיגוד המקצועי הכריזו שוב ושוב כי מדיניות ההסתדרות מבוססת על כך ששיעורי עליית השכר ייקבעו כשיעורי מינימום ומכסימום; ויתקיים מו"מ ענפי, בו יוכלו להשיג הפועלים גם הטבות סוציאליות ואחרות. ושוב כדאי לזכור, שבפגישה עם ספיר, ב-6.12.69, תבעו אברמוביץ ובן אהרון תוספת שכר של 12% ובנוסף על כך תוספת יוקר לפי שיעור העלייה של מדד יוקר המחיה (5%–6% נוספים).

‏לאחר שנמתחה ביקורת על כך שהתעשיינים "דורשים רק מן הפועלים", הם תיקנו את הצעתם. ב-28 בדצמבר הם אישרו הצעה לפיה ישלמו תוספת שכר בשיעור 5.2% במזומן. מאידך, אם יסכימו הפועלים לקבל תוספת שכר זו באגרות חוב, ירכשו התעשיינים מצידם אגרות חוב בשיעור של 2.6% מן השכר. הצעה זו לא נתקבלה ברצינות בציבור; היה ברור כי ההסתדרות קובעת את מדיניות השכר; וההסתדרות תבעה יותר. ואמנם, בן אהרון, שנכנס בינתיים רשמית לתפקידו כמזכיר ההסתדרות, לא נסוג מתביעותיו מן ה-6 בדצמבר 1969.

‏בשלב הזה הוכנסו ל"מערכה" כוחות חדשים: המערך והממשלה. נערכו התייעצויות בקשר למדיניות השכר; הוקמו ועדות "מייעצות" לממשלה ולשר האוצר; ועדות "רחבות", וועדות מצומצמות; כל הוועדות האלה דנו ותכננו איזה מיסים יש להעלות ועד כמה "המצב קשה". המערך ניהל "בנפרד" דיונים במסגרת ועדת ה-19; העיתונות ידעה לדווח על "משברים" בין "נציגי" הממשלה ו"נציגי" ההסתדרות; גולדה מאיר התערבה על מנת לתווך ולפשר; מפ"ם, כרגיל, איימה שתפרוש – לא, לא מהממשלה, רק מהוועדות... – במידה שלא יחליטו עקרונית על המשך שיטת תוספת היוקר. בהמשך ויתרה, גם כרגיל, ודרשה זכות הצבעה נגד הצעת הרוב. בן אהרון, כנציג פועלים אותנטי, לא נסוג; וכמיטב המסורת ה"סוציאליסטית" קבע: "אין אנו חייבים להכניס ראשינו בשיקולים ממשלתיים". למרות ההכרזה ההירואית, דרש בישיבות ועדת ה-19 תוספת שכר 7%–11% (במקום 12% מ-6 בדצמבר) ובנוסף על כך גם תשלום תוספת יוקר.

‏"גיס חמישי"

‏"לפתע" התברר כי עמדות האוצר והתעשיינים דומות מאוד. כזכור, הציעה התעשייה הפרטית תוספת שכר של כ-5% במזומן. בדומה לכך טענו אנשי התעשייה ההסתדרותית, "החברים" ידלין ועמית, כי המשק היצרני יוכל לספוג תוספת שכר של 5%–6% בלבד. ואילו ספיר הציע עליית שכר של 5%–6%. אנשי ההסתדרות הרגישו כנראה בבדידותם; ולכן היה זה דווקא מ''מ מזכיר ההסתדרות, ירוחם משל, שהציע להכליל "הפעם" את תוספת היוקר בהעלאת השכר, הצעה שנתקבלה ב"חמימות" על ידי ספיר ונגיד בנק ישראל [דוד] הורביץ. ואילו ההכרעה ה"דמוקרטית" בוועדת ה-19 התקבלה לאחר ששניים מנציגי ההסתדרות, "הנציגים שלנו" ידלין ובן שמחון, הצביעו עם נציגי הממשלה נגד הצעת ההסתדרות... כך הושגה ה"פשרה". בן אהרון שוב ויתר ב"מקצת", והסכים שתוספת השכר תהיה בשיעור של 7%–9%, ואילו היתרה של 2% תשולם בינואר 1971. על תוספת היוקר ויתרו "הפעם".

ה"פשרה" הועברה לאישורו של הוועד הפועל של ההסתדרות. שוב ניהלה מפ''ם מאבק "אמיץ", הפעם על "זכות ההופעה"... במילים פשוטות, מפ"ם דרשה את הזכות לנאום ולנמק, במהלך הדיון בוועד הפועל, מדוע דורש הצדק הסוציאלי לשלם תוספת יוקר בנוסף להעלאת שכר – ואחרי שנציגיה גמרו את נאומיהם, הצביעו נגד הצעתם ובעד הצעת הרוב... המעניין הוא שבמהלך הדיון הצטמקה ה"פשרה" עוד יותר; הנוסח שאושר בוועד הפועל הסתכם בתוספת של 6%–8% במזומן (במקום 7%–9%). וכמובן נעלמה תוספת היוקר.

‏ביטול העלאת השכר

‏התלהבות אחזה את עסקני הוועד הפועל למראה ההתמודדות ההירואית של מנהיגם עם ראשי המדינה; העיתונאים דיווחו בהרחבה על "הילד הנוראי" בן אהרון, שאמר "לא לזקנה"; מאמרי מערכת הזהירו כי בן אהרון ימיט שואה על המשק ועוד ועוד. במהלך "הפסטיבל" הזה נשכחה אמת פשוטה ביותר: ה"פשרה" שהושגה רחוקה מאוד מהתביעה המקורית של בן אהרון – שהיא, כזכור, רחוקה עוד יותר מההבטחות שפוזרו לפני הבחירות. ה"פשרה" קרובה הרבה יותר להצעה המקורית של ספיר, אשר הצליח, עד לשלב זה, לחתוך מספר ניכר של פרוסות מנקניק הסלאמי: ירדה מן הפרק תוספת השכר שהובטחה; לא ניתנה תוספת כדי שהפיגור של השכר אחרי עליית התפוקה יצטמצם; והחשוב מכל, שיטת תוספת היוקר בוטלה "באופן זמני". לכן נאלצנו להתנחם בהצהרתו של בן אהרון, בישיבת הוועד הפועל מן ה-22 בינואר 1970, שם הכריז: "נעמוד על כך שתוספת זו תהיה ריאלית, העלאת שכר של ממש, ואם מיסים יבטלו את ערכה של התוספת, יכונסו מוסדות ההסתדרות לדון מחדש בנושא". בנקודה זו, היתה דרושה מידה לא מבוטלת של אופטימיות ונאיביות להאמין כי ניתנה לשכירים תוספת שכר, ולו זעומה. אך לכאורה סביר היה להניח, כי תוספת השכר הנומינלית תמנע, לפחות, את ירידתו של השכר הריאלי.

לא היה כדאי לשמוח; גם את זאת לא היו מוכנים להשאיר לנו: לאחר כיבוש "המוצב" הראשון – מניעת עליית השכר הריאלי – עברו ליעד השני: הורדתו של השכר הריאלי.

‏התקפה חזיתית

‏ברגע שאושרה ה"פשרה", ציפו הכל שעתה תפעיל הממשלה את כלי המדיניות שלה, על מנת לפעול כנגד התדרדרות המשק. ספיר עצמו תיאר במילים קשות את המצב: "המשק עומד בפני רעידת אדמה" הכריז והוסיף, כי יש לנקוט מייד באמצעים... ואז קרה דבר תמוה מאוד. שר האוצר ביקש מן הממשלה למנות ועדת שרים בראשות שר החקלאות דווקא, כדי שזו תחליט אלו מיסים יועלו, וכיצד יקוצץ התקציב החדש המוצע לשנת 1970/1. ואילו הוא עצמו קם ונסע לארצות הברית, "לנאום באסיפות של המגבית".

יתר על כן, מנכ"ל משרד האוצר, מר אגמון, ויועצו של ספיר, מר זנדברג, גם הם עזבו את הארץ!

מקריות?

‏אולי.

זו לא הפעם הראשונה שספיר נעדר מן הארץ בעת הכרעות עדינות או "גורליות". הוא עצמו התלוצץ פעם ואמר: "יש לי המזל ואולי השכל לא להיות פה כשלא צריך". והפעם, לפי התוכנית – הוא "לא היה צריך להיות פה". כשעזב את ישראל ב-8 בינואר 1970 עמדה להכרעה שאלת השכר; את הממשלה והציבור העסיקו שאלות ההתייקרויות והמיסים. בתקופת היעדרותו דנו בהגדלת מיסי העקיפין, מס רכוש, מס קנייה, מס ביטוח אבטלה ועוד ועוד. אך כל הדיונים נסתיימו, בדרך כלל, בהערה כי ממתינים לשובו של ספיר. כל אותה עת נמשכה ההידרדרות במשק. ולצידה, התנהל מסע לחישות, שמועות ופרסומים, על המיסים שעומדים להיות מוטלים – עד שבקרב הציבור נשמעה הקריאה: "שיטילו כבר את המיסים – וגמרנו". מאידך לא פסקו המאמרים, הרשימות והסימפוזיונים על הדרישות "המטורפות" של מנהיגי הפועלים. כל פרופסור לכלכלה, כל מנהל בנק, כל ח"כ "מתקדם" מצא שחובתו לפרסם מאמרים מלומדים, המוכיחים "באופן מדעי" כי כל תוספת שכר שהיא מביאה ישירות להתמוטטות המשק.

‏כך עברו שלושה שבועות. ספיר חזר ארצה; לפי הערכתו היתה הזירה מוכנה לחיתוך פרוסה נוספת מנקניק הסלאמי ההולך ומצטמצם.

‏כיבוש היעד: הורדת השכר הריאלי

‏ספיר מכנס ועדת שרים מצומצמת ודואג ל"הדליף" לעיתונות כי הם עומדים להחליט על העלאת מיסים עקיפים לפי "הקווים שפורסמו בעיתונות". העיתונות מדווחת, ומוסיפה כי ספיר מצדד בהרחבת הבסיס של המיסים העקיפים והטלתם על מוצרים שעד כה היו פטורים מהם – "גם אם הדבר נוגד במידה מסוימת את הצדק הסוציאלי". הכל מצפים עתה בחיל ורעדה ל"ניתוח": למיסים ולהיטלים. אולם להפתעת כולם "נשכח" הדבר, ובמקום העלאות המיסים המקיפות, סומך ספיר ידו על רעיון אחר – שאיש לא התייחס אליו ברצינות כשנעדר מן הארץ. תוך פחות משבוע ימים מתהפכת הקערה, ולמשק החולה מוגשת תרופת הפלאים החדשה: עיסקת החבילה.

‏הדבר החל כאשר לאור הדיווחים על ההעלאות הגדולות של המיסים, מתייצבת לפני ספיר משלחת של תעשיינים, ומציעה עיסקה חדשה-ישנה: המחירים לא יועלו; המיסים יועלו ב"קצת", ותוספת השכר תשולם באגרות חוב ממשלתיות. ספיר הפנה את המשלחת להסתדרות. הוא אמנם הבטיח להם כי "ישוחח" על הצעתם עם מזכיר ההסתדרות, אבל הדגיש כי הוא עצמו אינו צד במו"מ על השכר.

‏עד כמה הוא לא צד במו"מ, ראינו כבר, אבל כדאי להביא כלשונם את דברי אחד הכתבים הכלכליים ב"ידיעות אחרונות" (3.2.70): "הבאת הצדדים לידי חתימה על עיסקת החבילה היתה אחד מצעדיו המזהירים של שר האוצר פנחס ספיר. הכל היה מתוכנן מראש, על כל פרטי הפרטים, תוך התחשבות מיוחדת בפסיכולוגיה של 'עמו' והנוהגים המושרשים בהסתדרות ובהתאחדות בעלי התעשייה...: עם התעשיינים לא היתה בעיה מיוחדת... 'הילד הפרובלמטי' היתה ההסתדרות. אולם לפרובלמטיות הזאת הכין השר ספיר פעולת ריכוך אפקטיבית. לישיבה המכרעת של ההסתדרות הגיע הממונה על הכנסות המדינה... ובידו רשימת 'אלף הפריטים' עליהם עמדו להעלות את המיסים, במקרה ועיסקת החבילה לא תצא אל הפועל. הרושם היה עז. אנשי ההסתדרות שכחו חיש מהר את ההחלטות שנתקבלו במוסדות ההסתדרות".

מכאן, לאחר ה"ריכוך" האפקטיבי בא האולטימטום. על ההסתדרות להכריע בין שתי הברירות: מיסים כבדים וביטול סובסידיות, או חתימה ללא דיחוי על ה"עיסקה". ואמנם, לאחר הפגישה בין בן אהרון וספיר, הוזעקו חברי הוועד הפועל לישיבה דחופה ב-10 בלילה. באותה ישיבה "כפה" בן אהרון, לפי דיווחי העיתונות, על חבריו את העיסקה. עסקני ההסתדרות שלפני כן התלהבו מבן אהרון המנהיגם "אל הבריקדות", הוכרחו "ללכת לקאנוסה". בצאתם היו יכולים רק למלמל: "חל מפנה". מפנה זה זכה למחמאות מפי העיתונות "החופשית"... "מפנה שאין לו כמעט תקדים ביחסי העבודה בארץ", כתב "מעריב". "מזכיר ההסתדרות... ידע להתעלות ולקבל הצעה חדשה – על אף החלטתו של הוועד הפועל מן השבוע שעבר".

‏"מסך עשן"

‏בישיבת מליאת הוועד הפועל, שבאה לאשר את עיסקת החבילה, התנצל בן אהרון ואמר כי "ההצעה אינה מלהיבה ביותר". אולם הבעיה היא כי "כוחה של ההסתדרות מוגבל". הבעיה היתה להיאבק עם הממשלה... "לא היתה כלל שאלה של מאבק עם המעסיקים על הנושא הנדון" ולדבריו אין בכוחה של ההסתדרות להטיל מרותה (?!) ואת השפעתה על כל חבריה במוסדות הממשלתיים. לכן לדבריו אין ברירה.

‏אולם, סמכו על בן אהרון. לא עברו ימים רבים וכבר השתנה הטון והוא דיבר על ניצחון. "אינני מאושר מעיסקת החבילה" הכריז בראיון לעיתונות, "אך קיבלתי על עצמי מלוא האחריות לחתימתה"... באמצעות עיסקה זו "הצלחנו להציב סכר בפני ההידרדרות, שקורבנה הראשון מוכרח להיות ציבור העובדים"... "הבעיה היתה, כיצד להבטיח ששניים או ארבעת האחוזים שהם העלאת השכר, יובטחו כהעלאה ריאלית" וגם בזאת השיג ניצחון. יתר על כן... "מבחינה לאומית והסתדרותית כוללת, אני סבור שהיינו נאמנים להחלטות היסוד שלנו, להבטיח שכל הנאה שתהיה – ויש העלאת שכר בעיסקת החבילה – תהיה ממשית ולא נומינלית. את זה הבטחנו"... על כן קבע בן אהרון כי החתימה על עיסקת החבילה מהווה ניצחון להסתדרות במאבקה על האינטרסים של הפועלים.

‏"ניצחון הפועלים"

‏הכרזה זו היתה מצחיקה לולא הנושא העצוב. ‏אפילו א. גולן במאמר ב"הארץ" – עיתון שאינו ידוע כמגן הפועלים – כתב: "להציג עיסקה זו כניצחון להסתדרות היא, במקרה הטוב, זריית חול בעיניים".

‏למעשה מהווה עיסקה זו הפרת האמון של העובדים. העיסקה נותנת לשכירים פחות מן המינימום שעליו התחייבו ראשי ההסתדרות תריסרי פעמים בששת החודשים האחרונים. לפי עיסקת החבילה מקבלים הפועלים 4% במזומנים – כלומר פחות ממה שהיו התעשיינים מוכנים לתת לפי הצעתם המקורית! ויש לזכור כי התעשיינים התנו זאת באי העלאת מיסים, ואילו עתה יקבלו העובדים פחות, ובמקביל יועלו היטלי הביטחון, תשלומים לביטוח לאומי ומיסים עקיפים בהיקף של 600 מיליון ל"י לפחות.

‏אם כן, היכן הניצחון?

‏תוספת השכר הנוספת, בשיעור של 4%, תינתן באגרות חוב. אגרות החוב לא תהיינה סחירות במשך שלוש שנים ופדיונן יהיה תוך 4–6 שנים. ניסיון העבר מלמד כי הממשלה לא מצליחה "לאתר" את האזרחים "שמגיע להם משהו". עד ‏היום מחפש מנהל מלווה הקליטה כ-200 אלף בעלי זכות לקבלת אגרות מלווה קליטה, למרות העובדה שכל 200 אלף הללו הינם בעלי תעודות זהות ומשלמים כל חודש מס הכנסה...

מכל מקום, קשה לראות כיצד ישפיעו האגרות על הכנסתו המיידית של העובד. נראה, כי גם ב"תוספת" זו קשה לראות ניצחון.

‏אבן היסוד שהוסכמה על המעבידים, הממשלה וההסתדרות היתה הצמידות של השכר לפריון העבודה. בלי זאת, הכריז בן אהרון, "חוזרים אנו אל השרירות". והנה, בין השנים 1967-9 נוצר פיגור של כ-15% בין גידולו של השכר לבין גידול התפוקה לשעה. לאחר קבלת תוספת של 4%, מוסיף השכר לפגר כדי 11% אחרי גידול הפריון; וזאת מבלי להביא בחשבון את הגדלת ההיטלים והמיסים – אפילו בתחומים שנקבעו בהסכם החבילה. אולם פיגור השכר לא ייעצר בנקודה זו. מכיוון שגם ב-1970 תגדל התפוקה לשעה אפשר, לכן, לשער שגם השנה ייווצר פיגור של כ-6%, כפי שקרה ב-1969. נחבר פיגור זה לפיגור הקודם, וקיבלנו כי ב-1970 יסתכם פיגור השכר אחר התפוקה לפחות ב-17%.

‏האם לזה קורא בן אהרון ניצחון?

‏באשר להבטחות להעלאת שכר יסוד ולהוספת תנאים סוציאליים שהובטחו כל הזמן, יש לזכור כי התעשיינים מעולם לא התנגדו להטבות כאלה. לאחר עיסקת החבילה, הועברה שאלת ההטבות של התנאים הסוציאליים "למו"מ הענפי" בו ייחתמו חוזי העבודה הקולקטיביים לשנים 1970/1. אולם עתה לא ממהרים התעשיינים לחתום על חוזים אלה; ה"אופטימיסטים" מדברים שתוך מספר חודשים ייחתמו החוזים ואילו ה"פסימיסטים" לא יתפלאו אם יימשך המו"מ עד סוף 1970. הסיבה: עד לחתימת הסכם חדש מחייבים ההסכמים הישנים.

‏כנראה שגם זה חלק מהניצחון.

‏כל העת נאמר כי ההסתדרות תפצה את העובדים על ההתייקרויות. בשלוש השנים האחרונות נצברה עלייה של 5.8% במדד יוקר המחיה. עתה מקבלים העובדים פיצוי רק על ההתייקרויות ב-1969 – וגם זאת בניכוי מרכיב ההוצאה על דיור, שמחצית האוכלוסיה מוציאה עליו 20% מהכנסתה לאחר מס –‏ ורק על שכר יסוד עד ל-700 ל"י לחודש.

‏זהו מרכיב נוסף של הניצחון שהשיג עבורנו בן אהרון.

‏לסיכום העיסקה, הכריז בן אהרון שיש "הנאה", יש תוספת שכר ממשית בעיסקה. ההכרזה הינה בפשטות שקר גס!

סיכומים ראשונים של כלכלנים בירושלים מראים שתוספת המיסים הצפויה תקטין את שכר העבודה של השכירים ב-3%–4%(!); ועליית המחירים שתנבע כתוצאת המיסים, ביטול הסובסידיות וגורמים אחרים תביא להתייקרות ממוצעת של 10% בשנה הקרובה; כלומר גם מי שיקבל תוספת של 8% – וברור שרוב השכירים יקבלו רק בסביבות 3% תוספת – ייצא עדיין בנזק של 6% לפחות.

‏מכאן, השכבות ה"נמוכות" – אותן שכבות להן "דאג" בן אהרון שיקבלו את כל "תוספת" השכר במזומן, עדיין ייצאו בירידה של השכר הריאלי בשיעור של 6% לפחות. מרבית השכירים, לעומת זאת, יקבלו בסביבות 3% תוספת במזומן. אלה ייצאו מן העניין בהורדת שכר ריאלית של 11% לפחות. הערכה זו נעשית מבלי להתחשב בעליות ההיטלים והמיסים הצפויות השנה. כמו כן, אין ההערכה לוקחת בחשבון את המימון הגירעוני של הממשלה, שכמוהו כהדפסת כסף ללא כיסוי.

‏אלה הם מרכיבי הניצחון שהושג. לפי זה צריך להעריך את בן אהרון, ההסתדרות והממשלה. ואין זה משנה לענייננו אם בן אהרון היה שותף למזימה מראשיתה; או אם באחד משלבי "ההצגה" שוכנע כי חייב הוא למלא את התפקיד למען "טובת העניין", או למען "טובת עצמו". בוודאי שהתפקיד שמילא לא היה למען האינטרסים של הפועלים. כי בחתמו על עיסקת החבילה הושלמה המשימה השנייה שהוצבה בפני ספיר והממשלה: הורדת השכר הריאלי של הפועלים על אף כל ההבטחות.

היה זה סמלי, לכן, כי בסיום החתימה על עיסקת החבילה הורמו כוסות משקה על ידי נציגי הממשלה, התעשיינים וההסתדרות. שוב אוחדו הכוחות "בליכוד לאומי", שוב ניצבו הממשלה, המעבידים וההסתדרות – נגד הפועלים.

‏כמו תמיד.