המכתב הבא התפרסם במדור "מכתבים לעורך" בגיליון ה"טיימס" הלונדוני מיום 3.11.69 (המעתיק: רמי ליבנה)
א.נ.,
בעת מלחמת יוני 67' שירתתי כסגן המנהל הכללי של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם במזרח התיכון, והמשכתי בתפקיד זה כשנה לאחר המלחמה. במהלך עבודתי נהגתי לבקר ברצועת עזה ובגדה המערבית ולשהות שם ימים רצופים בביקורי במחנות פליטים, בתי ספר ומוסדות חינוך, וכן בכפרים ועיירות בהן התגוררו פליטים מחוץ למחנות. בכל הזדמנות נהגתי לשוחח ארוכות עם הפליטים, עם עובדי סוכנות הסעד והתעסוקה, עם הנכבדים המקומיים ועם המושלים הישראליים. בגדה המערבית נלווה אלי, בדרך כלל, קצין קישור ישראלי שיחסו האנושי והאובייקטיבי זכה להערכתי. נראה לי כי במצב זה היתה לי הזדמנות נאותה ללמוד ממקור ראשון, ובמשך תקופה די ממושכת, על המתרחש בשטחים הכבושים ולשפוט מהי האמת בדיווחים הסותרים אודות אופיו של הכיבוש הצבאי הישראלי.
מתוך נקודת מוצא זו אני רואה את דיווחו של מר הודג'קין (אודות המתרחש בשטחים) כדיווח מפוכח ומדויק. בכללותו הרי הוא מאשר ותואם את תצפיותי. הסגנון הנוקשה של משטר הכיבוש נקבע בימים ובשבועות שלאחר המלחמה. בתקופה בה יכולה היתה אדיבותו של המנצח לשנות את כל האקלים הפוליטי במזרח התיכון, הוצאה אפשרות זו מידי ישראל על ידי מעשיהם של המפקדים הצבאיים, שבעמדם לפני המשימה המרתיעה והאכזרית של הבטחת הביטחון בשטח הכבוש הובילו את ממשלתם במדרון התלול של דיכוי אכזרי.
העניים שבעניי הפליטים מתגוררים ברפיח אשר בדרום רצועת עזה, שם הייתי עד ראייה לראשונה, בשלהי יוני 67', לקיצוניות אליה נכונים חילות הכיבוש להגיע בשאיפתם להכנעת האוכלוסיה הערבית. רובע שלם של מחנה הפליטים, שכלל בקתות עלובות של 144 משפחות, הושמד באופן שיטתי. ברובע סמוך פוצצו הקירות והגגות של כ-60 מבנים, אשר נהרסו חלקית באמצעות אש וחומרי נפץ.
הפליטים סיפרו לי כי הדבר בוצע כתגמול על הטלת רימון-יד על רכב צבאי ישראלי. הם אמרו כי תושבי הרובע הראשון פונו תחילה ורק לאחר מכן פוצצו בתיהם, ואילו תושבי הרובע השני נמצאו עדיין במיטותיהם כאשר, בשעות המוקדמות של הבוקר, הוטלו הרימונים על הגגות ולתוך החצרות. רבים מהמבנים התמוטטו וקברו תחתיהם את יושביהם – כארבעים גברים, נשים וילדים נהרגו בהתקפה. הראו לי קבר גדול ושורה של קברים קטנים יותר בין ההריסות ושבילי המחנה.
שבועות אחדים לאחר מכן קיבלה סוכנות הסעד והתעסוקה רשות, מטעמי היגיינה, לקבור מחדש את ההרוגים. הדבר בוצע בפיקוח הצוות הבכיר של סוכנות הסעד והתעסוקה בעזה.
עשרים ושלוש גוויות נמצאו בקברים.
בכל הכבוד,
ג. רידאווי, לונדון
הערת המעתיק:
אין לקבל את הערכותיו הפוליטיות של אותו מר רידאווי מלונדון. הוא מתרץ את מעשיהם של "המפקדים הצבאיים" במשימה של "הבטחת הביטחון", בה בשעה שהאמת היא כי הערובה "להבטחת הביטחון בשטחי הכיבוש" היא בנסיגה משטחים אלה. הוא מדבר על "אדיבות המנצחים" שהיתה יכולה "לשנות את האקלים הפוליטי במזרח התיכון", בשעה ששורש הבעיה נעוץ לא בכיבושי 67', אלא בכיבוש, הנישול והדיכוי שהפעילה הציונות במשך שמונים שנה כנגד הערבים הפלשתינאים. הוא מעריך שהמפקדים הצבאיים העמידו את הפוליטיקאים בפני עובדות וגרמו לדירדור המצב, בשעה שאנו יודעים שהלחץ המופעל על הממשלה [כמה מילים שנמחקו בהוראת הצנזורה] לא זו בלבד שהוא תוצאה ותולדה של האידיאולוגיה והמעש הציוניים לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, אלא שאיננו יותר מכדורים להגברת התיאבון ליצור שאיננו סובל כלל מתיאבון לקוי.
עדותו של מנהל סוכנות הסעד והתעסוקה גם איננה תורמת לשבירת אגדת הכיבוש הליברלי; מי שעוד מאמין בקיומו של אנדרוגינוס כזה אחרי עיון שטחי בעיתונות היומית הישראלית – אפילו מראה עיניו שלו לא ישכנע אותו. ירחמיאל, הגיבור הספרותי המסמל את המצפון המפא"יי, אולי ישאל: "הכסדום היינו?", אבל נדמה כי התמונה שצילמו עיניו של כותב המכתב מזכירה יותר מדי את התנהגותם של חיילי ארצות הברית בווייטנאם – ומווייטנאם השותתת דם אפשר ללמוד עוד מספר לקחים.
הערת המערכת: הופעת העיתון איחרה בגלל עיכובו למשך שבועיים אצל הצנזורה.
