תנועת ההתנגדות הפלשתינאית דוחה את החלטת מועצת הביטחון [242] מיום 22.11.67 בשל סיבות המנוגדות לחלוטין לסיבות דחייתה על ידי הציונים. לגבינו מבוססת החלטה זו על שתי הנחות שאין לקבלן: הכרה במדינת ישראל, שפירושה השלמה עם נישולי 48'; וחיסול ההתנגדות הפלשתינאית כתנאי בלעדי להקמת גבולות "בטוחים ומוכרים" לאותה מדינה.

תנועת ההתנגדות סבורה כי החלטת מועצת הביטחון הינה פתרון מסולף וריאקציוני כאחד לבעיה הפלשתינאית והישראלית. החלטה זו נמצאת, אם כן, בסתירה עם רוב המשטרים הערביים אשר הסכימו עימה, וגם עם אלה הדוחים אותה מהשפה ולחוץ, אך המקבלים אותה למעשה, כגון ערב הסעודית.

אנו מצידנו דוחים את כל הפתרונות השוביניים, גם הישראליים ("ישראל הגדולה מן הנילוס עד הפרת") וגם הערביים ("היהודים – הימה", או "יוחזרו היהודים לארצות מוצאם"). אנו סבורים כי זכותו, שאינה ניתנת לערעור, של העם הפלשתינאי לקבוע את עתידו בתחום הטריטוריאלי שלו צריכה להיות אחד הגורמים היסודיים של פתרון זה. יהיה צורך להקים מדינה דמוקרטית ממש, אשר תהיה חלק מפדרציה סוציאליסטית ערבית גדולה, בה השלטון, כל השלטון, יתבצע על ידי מועצות פועלים, מועצות של איכרים עניים ושל חיילים. אין חשיבות גדולה לקביעת הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה החדשה, שתוכל לאמץ לעצמה מבנה של פדרציה או קונפדרציה לפי הדפוס היוגוסלבי או הצ'כוסלובקי. העיקר יהיה התוכן החברתי, האופי המעמדי, אופן השלטון.

אין זו עמדה נסיבתית. החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין אימצה לעצמה גישה פרולטארית ואינטרנציונליסטית לגבי השאלה הלאומית. אנו מזדהים במלואה עם דעתו של קארל מארכס, שלפיה "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". כך הכרנו בזכותו הבלתי ניתנת לערעור של העם הכורדי היושב בתורכיה, איראן, עיראק וסוריה להגדרה עצמית על שטחו הלאומי. זה כבר הצהרנו שהננו מוכנים לעזור לתנועת השחרור הכורדית המתקדמת גם במישור הפוליטי וגם – אם הנסיבות דורשות זאת – בתחום הצבאי.

בקונגרס ה-6 של האסיפה הלאומית הפלשתינאית, שהתנהל בקהיר מ-1 עד 7 בספטמבר, הגישה משלחתנו הצעת החלטה שנוסחה תחת הכותרת: "למען פתרון דמוקרטי ואינטרנציונליסטי לבעיות הפלשתינאית והישראלית". במאמר זה, אשר זכה לתפוצה רחבה בקרב ההמונים הערביים, קראנו לכל הישראלים המתקדמים להיכנס לתוך המאבק – בנפרד או בתוך התנועה הפלשתינאית המזוינת – כדי לאפשר את הגשמתו של פתרון דמוקרטי זה. אנו מעריכים, למעשה, כי הפתרון הזה עשוי לרכוש לו אהדה גוברת בקרב המוני ישראל, ככל שתתחזקנה הנטיות המתקדמות בקרב תנועת ההתנגדות הפלשתינאית והתנועה המהפכנית הערבית.

בפרספקטיבה זאת קיבלה החזית העממית הדמוקרטית על עצמה את היוזמה להיכנס לדו-שיח עם האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"), המוכר בשל פעילותו האנטי-אימפריאליסטית והאנטי-ציונית. למרות שאנו סבורים שאירגון זה עדיין לא הגיע להבנה מלאה של הבעיה הפלשתינאית, הקפדנו להפיץ את הניתוחים של "מצפן" בקרב דעת הקהל הערבית באמצעות השבועון "אל-חורייה", המתפרסם בביירות. בכך רצינו להבדיל באופן ברור וחד-משמעי בין העמדות של "מצפן" לבין עמדותיהם של ציונים שמאליים (מפ"ם), או ימניים. ובאשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) – מפלגה זו עדיין ממשיכה להטיף להסדר של "השלמה" בשאלה כה יסודית וכה מורכבת כמו עתיד פלשתינה.

פתרון דמוקרטי באזור כמו זה שלנו לא יושג, כמובן, בקלות ובמהירות. עשרים שנה ומעלה של שלטון ציוני חיסלו הרבה מן הרגשות האינטרנציונליסטיים של מעמד הפועלים היהודי בישראל. בהיעדר אירגון אוונגארד לו לא זכה בשום שלב בהיסטוריה שלו (ראו את סכסוכי פוע"צ [פועלי ציון] והבונד עם האינטרנציונל השלישי), נוכר מעמד זה לגמרי על ידי "האידיאולוגיה של הבורגנות היהודית הגדולה: הציונות" – כפי ביטויו של לנין. ואילו הפועלים וההמונים הערביים נתונים עדיין, במידה רבה, להשפעתן של אידיאולוגיות פיאודליות, תיאוקרטיות ובמקרה הטוב ביותר –זעיר בורגניות, רוויות שוביניזם.

האידיאולוגיה היחידה שתביא לשחרור הישראלים והערבים ותחזיר להם את זכויותיהם וכבודם האנושי, היא זאת של המאבק המזוין, אותו קיבלנו על עצמנו. אנו משוכנעים שבארצותינו התת-מפותחות אי אפשר להכשיל את כוחות האימפריאליזם והקונטר-רבולוציה, אלא בדרך הדוגמה הווייטנאמית. וזאת היא הדרך שבחרה לעצמה תנועת ההתנגדות הפלשתינאית ועומת המשטרים הערביים הביורוקרטיים והזעיר בורגניים, הסומכים עדיין על מלחמה קלאסית, בה הם עשויים לנחות תבוסות חדשות.

גם אם יצליחו הכוחות השולטים באזור לכפות את הפתרון הריאקציוני העומד היום על הפרק ולחסל את אירגוני ההתנגדות, כבר רשמו אירגונים אלה לזכותם כי הם-הם אשר התחילו את התהליך של מהפכה לאומית וחברתית אמיתית באזור, תהליך שכבר אי אפשר להשיבו לאחור.