בנובמבר 1969 ‏יצאה הקריאה להקמת ועדת תיאום, אשר תלכד "אירגונים, מפלגות, קבוצות ובודדים הנוקטים בעמדות אופוזיציוניות וביקורתיות כלפי המדיניות הנוכחית, בעיקר בשאלת היחסים הישראליים-ערביים ובשאלת הגנת הזכויות הדמוקרטיות".

‏בגיליון האחרון של "מצפן", בו התפרסמה קריאה זו במלואה, דווח כבר על פעולתה הראשונה של ועדת התיאום – הפגנה נגד העונשים הסביבתיים מול בניין הכנסת, בה לקחו חלק אנשי רשימת השלום, רק"ח, העולם הזה, האירגון הסוציאליסטי הישראלי, שי"ח, רשימת שלום ירושלים ואנשים בודדים. את ההוכחה הטובה ביותר לאפשרות שיתוף הפעולה במאבק נגד מדיניות של אפליה ודיכוי ולמען זכויות אנושיות ודמוקרטיות, מעבר להבדלי השקפות פוליטיות ומסגרות אירגוניות, סיפקו אותם אנשים ואירגונים שנענו לקריאת ועדת התיאום והשתתפו בשתי הפעולות הנוספות שיזמה בחודש ינואר האחרון:

‏פיצוץ בתים. והלאה –

ב-3 בינואר התקיימה בכיכר דיזנגוף בתל אביב הפגנה, בה השתתפו עשרות מפגינים. ההפגנה, שכונסה תחת הסיסמה "אל תגיד לא ידעתי – העונשים הקולקטיביים נמשכים", נתקלה בקהל, שבעידודה הפאסיבי של המשטרה התעקש לא רק "לא לדעת", אלא גם לסלק מעיני הציבור התל אביבי את הכרזות שזעקו: "הרס הבתים – הרס עתידנו", "הלאה העונשים הקולקטיביים", "אל תגיד לא ידעתי – הרס הבתים נמשך" ו"תופסק כל צורה של ענישה קולקטיבית".

‏ההפגנה החזיקה מעמד חצי שעה. לחץ הקהל גבר ופעילותם של כמה "אנשי מקצוע" נשאה, סוף סוף, פרי – אגרופים החלו למלא את מקומם של הגרונות שנצטרדו. הסערה התחוללה לעיניהם של נציגי החוק והסדר, שעמדו מן הצד עד שהיה ברור מעל לכל ספק שאין כבר כל אפשרות להפריד בין המפגינים והקהל, ושיש חשש שהתגרה שפרצה בתחום המוגדר של הכיכר תתפשט לעבר הכביש ותפריע לתנועה. רק אז החלו השוטרים למלא את תפקידם בגבורה ובאומץ.

‏סיכום הנפגעים: כמה "מכות יבשות", אי אלו "פנסים" ויד אחת שבורה.

‏הסיכום הפוליטי של ההפגנה הוא, ללא כל ספק, קשה יותר: רוב הקהל היה מורכב מצעירים שלא מתפרנסים על פיצוץ הפגנות, ושהיכולת להבטיח לעצמם את כבודם כבני אדם בחברה האנושית וכיהודים במזרח התיכון, ועוד יותר מכך – את עתיד  קיומם הפיזי, פשוטו כמשמעו – מותנית לא רק בהפסקת כל צורה של ענישה סביבתית ואפילו לא רק בביטול כיבושי 67' ונסיגה ללא תנאי מכל השטחים, אלא בהתגייסות לצד מהפכנים

‏­באזור נגד המנגנון הציוני, נגד הריאקציה הערבית ונגד אדונם – האימפריאליזם.

‏נכון, גם דרך של אלף מילין מתחילה בצעד אחד. והצעד הראשון בדרך אלף המילין שלנו הוא לשכנע את אותו המון בחלוקה האמיתית של בני הברית והאויבים בזירת המאבק, לחשוף בפניו את פרצופם של אויביו האמיתיים, ששמו על פניהם את מסכת האחדות הלאומית ועשו עצמם למנהיגיו.

ההפגנה בשבת הראשונה של 1970 הוכיחה שוב כי הצעד הראשון הוא הקשה ביותר.

– מחנות ריכוז?

 אולם בנייני האומה הוא, בדרך כלל, בימה להצגות ענק. ב-12 בינואר נערכה בו הצגה בקנה מידה עולמי. המפיק (הסוכנות), הבמאי (מחלקת הנוער והחלוץ) והשחקנים הראשיים (תת-אלוף גזית ומרדכי בר-און) ידעו, כמובן, כי כנס הנוער היהודי העולמי לא נועד אלא לשטיפת מוח שתצייד את אלה המוקסמים מהרומנטיקה של המתנחל הציוני בנימוקים "רציונליים". אבל לא כל באי הכנס ידעו זאת.

‏לעזרתם באה דפדפת שהופצה ביניהם ביוזמת ועדת התיאום, ושכללה כמה עובדות. פורטו בה הסעיפים109  ו-110 ‏מתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 ‏, נמסרה בה עדות מזעזעת של חייל ישראלי וצוטטו מספר דברים משל משה דיין ובן-גוריון – דברים שבוודאי לא תורגמו מעולם על ידי מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית. למרות האדישות הכללית של באי הכנס (שלא התקוממו נגד ניסיון המשטרה להחרים את החוברת, ושלא התפרצו כשאמר תת-אלוף גזית: "אנו חייבים לנקוט בעונש סביבתי בדיוק כמו הממשל האמריקאי כשיש מהומות בהארלם או כמו הדמוקרטיה הצרפתית במאי 68'"...), היו כמה משתתפים שהעלו, על סמך האינפורמציה שסיפקה להם חוברת זו, כמה שאלות, מהן הצליחו דוברי הסוכנות להתחמק רק בעזרת שקרים גסים.

‏בכינוס דוברי האנגלית (למחרת היום התקיים כנס כזה לדוברי ספרדית) ניתן היה לשמוע פנינים כמו: "כן, יכול להיות שנצטרך להקים מחנות ריכוז" או "לא רק שיריהם של משוררים ערביים עוברים צנזורה – אפילו שיריו של נתן אלתרמן נמסרים לצנזור" ועוד הצהרות מסוג זה – פרי הילולים של הנפש הישראלית ה"בריאה" שהשתחררה מכבלי הגלותיות.

‏באותם שני ימי "עיון" חולקו מטעם האירגון הסוציאליסטי הישראלי כרוזים באנגלית, בספרדית ובעברית.

"אנשי 'מצפן' קראו למהפכה סוציאליסטית – ונעצרו"

אם בתל אביב היתה המשטרה קצת פחות מדי ערנית, אם בבנייני האומה עשו שומרי החוק ניסיון לחטוף כרוזים, הרי בנצרת שיחקו תפקיד שונה במקצת. לקליינטים הישרים של תקנות ההגנה המפורסמות, לאלה שהתרגלו כל חייהם להיות אזרחים מדרגה שנייה ושעינם של שירותי הביטחון פקוחה על כל מעשיהם בבית וברחוב –לאלה לא צריך לעשות הצגות של דמוקרטיה. כאן חשוב יותר למנוע מדבר האירגון הסוציאליסטי הישראלי להגיע לאוזני ההמון.

מה עושים? – קודם כל אוסרים על "מצפן" לדבר בערבית ולא מתירים לו (מכוח תקנות ההגנה, כמובן) להוציא עיתון בשפה זו. אחר כך מסתכלים בבתי הקפה בנצרת, ואם רואים כמה מאנשי האירגון הסוציאליסטי הישראלי וחבילת עיתונים בידם, אוספים אותם לתחנת המשטרה. כאן מחזיקים אותם כמה שעות, מחרימים להם את כל העיתונים והכרוזים ו"גובים עדות". ואז – כשהם בטוחים שסתמו ל"מצפן" את הפה, משחררים כוחות הביטחון את העצורים.

חברי "מצפן" שלמה זנד וחיים הנגבי נעצרים בנצרת

כעבור רבע שעה שוב נמכר העיתון ברחובות נצרת, ושוב – לעיני תושבי העיר – עוצרים השוטרים ארבעה אנשים (בבוקר הצליחו לעצור עשרה) שעסקו במכירת עיתון חוקי, העובר לפני הדפסתו תחת עינו הבולשת של הצנזור. אלא שבמקרה זה (להבדיל מאיזשהו נער המוכר "מעריב" בחוצות העיר ושבוודאי לא נעצר על כך) יש, כנראה, בנושאיה של האמת המובאת ב"מצפן" כדי להוציא את "הממונים על ביטחון המדינה" משיווי משקלם.

"על המשמר", המתקשט יום יום בשתי נוצות שבוודאי אין לו כל קשר אליהן – "סוציאליזם" ו"אחוות עמים" – היטיב להגדיר את הפשע שעשו חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי. בגיליון יום ב', בו סקר את מאורעות השבת בנצרת, יצא בכותרת: "אנשי 'מצפן' קראו למהפכה סוציאליסטית – ונעצרו"...

‏דמוקרטיה ז"ל

שבוע לאחר מכן, בשבת ה-31 בינואר, עוד הגדילה המשטרה לעשות. "ציפור קטנה" לחשה למי שצריך ללחוש שחברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי לא נבהלו מהמעצרים, וכי יבואו שוב לחלק כרוזים ולמכור את עיתונם. משטרת נצרת התכוננה. העיר הוצפה שוטרים בבגדים אזרחיים ובמדים, ומלשינים השחיזו לשון.

‏הכרוז, שהיה מודפס ערבית ועברית, הוגש לבדיקת הצנזורה ואושר. אבל כשהתחילו גיליונות "מצפן" להופיע ברחובות העיר התחילו השוטרים לעבוד בלי להיכנס לדקדוקי עניות כמו "חוק", למשל. ברחובות הצדדיים של העיר ניתן היה לשמוע דיאלוגים מסוג זה:

– אני מבקש אותך להיכנס לניידת!

– מדוע?

– תיכנס לניידת!

– אני עצור?

– כן!

– בעוון מה?

– בעוון החזקת כרוזים בלתי חוקיים!

– אני מסרב להיכנס לניידת. אתה מבצע מעצר בלתי חוקי. כרוזים אלה עברו צנזורה והנה ההוכחה ("הנאשם" מוציא תצלום של הכרוז בחותמת הצנזור המאשרו).

– נברר זאת בתחנה!

– זהו מעצר בלתי חוקי. אני מסרב להיכנס לניידת.

– סמל כהן! (מגיע הר-אדם ובעזרת שני שוטרים נוספים מכניסים את "הנאשם" בכוח אל תוך הניידת. חבילת הכרוזים מועפת באוויר והרוח מפזרת אותם ברחוב).

במרכז העיר, במקום שהתנועה הסואנת לא איפשרה לניידת להגיע מיד, התקיימה אסיפת עם ספונטנית. השוטרים לא התחשבו, כמובן, בחוקיותם של העיתונים והכרוזים וכבלו את ידיהם של שניים מחברי "מצפן" באזיקים. הקהל הרב שהצטופף דחק את השוטרים הצידה והעלה את השניים על מדרגה, כך שמכל מקום אפשר היה לראות את ידיהם הכבולות ולשמוע את דבריהם. והם דיברו על דמוקרטיה, על חופש הדיבור ועל הפחד שמתעורר בלב השלטונות שמא יתהדק הקשר בין יהודים וערבים במאבק נגד הציונות.

ושוב הוחזקו אלה מחברי "מצפן" שנעצרו עד שקיעת החמה. כשירד הערב והרחובות התרוקנו מאדם שוחררו גם העצורים. הדמוקרטיה – שאצלנו כבר מזמן קברו אותה באופן יסודי – התהפכה בקברה פעם נוספת.