נוכח תוכניות הממשלה והמעבידים מתגייסים הפועלים למאבק

עוד לא עברו אלא שבועות מעטים מאז נחתמה "עיסקת החבילה" וכבר נעשית עיסקה זו נחלת העבר. הולך ומתברר, כפי שהסברנו כבר לפני חודש, כי עבור הממשלה והמעבידים "העיסקה" היא רק צעד ראשון בהורדת רמת החיים של פועלי ישראל. אבל הפועלים, שאיש לא שאל לדעתם, שכל ההסכמים נעשו מאחורי גבם, אינם מוכנים לקבל את התוכניות להורדת רמת חייהם.

מוכיח זאת גל השביתות הפורצות בשבועות האחרונים. בתקופה זו חשוב לעקוב אחר מדיניות ההסתדרות שתנסה לכפות בכל הדרכים על הפועלים את תוכניות הממשלה והמעבידים.

‏"הממשלה עדיין אינה תובעת את כל מה שניתן לתבוע מן הציבור ויתכן שעוד תתבע יותר". אלה הם דברי שר האוצר, פנחס ספיר, בתום הדיון על התקציב בכנסת. [יעקב] ארנון, המנהל הכללי של משרדו, נוקט בשפה דיפלומטית פחות, משמיט את המילה יתכן ואומר במפורש כי יש להוריד אח רמת הצריכה בשנה הקרובה. כל זאת ‒ לאחר "עיסקת החבילה", המורידה כבר את השכר הריאלי ב-3%-2% ! בנאומו בכנסת, כמו בהזדמנויות אחרות בזמן האחרון, מסביר ספיר כי "העיסקה" לא באה לפתור את בעיית מאזן התשלומים וכי אין היא יכולה לפתור אותה.

‏משמעות הדברים ברורה: "עיסקת החבילה" אינה מספיקה. כל כישלונותיה של הממשלה בתחום מדיניות הביטחון והכלכלה צריכים, כך חושבת הממשלה, כך חושבים המעבידים, ליפול על שכם הפועלים. הממשלה והמעבידים מתכננים הורדה נוספת ‏ברמת החיים של הפועלים, הם מתכננים מכות חדשות, קשות יותר, לגבי השכר הריאלי של הפועלים.

המעבידים מתייצבים כאיש אחד מאחורי מדיניות הממשלה. מרק מושביץ, נשיא התאחדות בעלי-התעשייה, מציע למנות את ספיר כבעל סמכות עליונה בענייני כלכלה בתקופה הקרובה. האם לא היה זה ספיר שהמציא את "עיסקת החבילה", עיסקה שהמעבידים לא חלמו עליה אפילו בחלומותיהם הטובים ביותר? האם לא הוכיח ספיר בחודשי כהונתו המעטים כי אין הוא מתכונן לגעת ברווחים המשגשגים ללא הרף? רווחים שהגיעו בשנה האחרונה לשלושה מיליארד לירות? "רוח צה"ל דרושה לנו כיום גם במבחנים הכלכליים בהם אנו נתונים", "החזית שלנו היא אחת מרמת הגולן ועד לנמל אשדוד; מתעלת סואץ ועד לתחנת הכוח". ‏אלה דברי השר ספיר. אבל החזית אינה עוברת דרך הווילות של המעבידים, היא אינה נוגעת ברחוב דיזנגוף, היא אינה פוגעת, אלא להיפך, מחזקת, ‏את הרווחים והמשכורות השמנות של המנהלים למיניהם! מדוע לא יהיו המעבידים מרוצים מספיר וממדיניותו?!

הכרזותיהם של ספיר ועוזריו ושל דוברי המעבידים באות להכין את הקרקע להתקפות מוגברות על מעמד הפועלים ‒ לא רק ‏בתחום הכלכלי, אלא גם בתחום חופש המאבק המקצועי. רק ‏כך ניתן להבין את ההשוואות החוזרות ונשנות בין החזית והצבא לבין המפעלים ובתי החרושת.

אך בינתיים נכנסים הפועלים עצמם לתמונה. השביתות של השבועות האחרונים מוכיחות כי אין בדעת הפועלים לקבל את תוכניות הממשלה ולהיכנע להתקפותיה.

בסוף פברואר פורץ סכסוך בנמל אשדוד, בין עובדי בתי המלאכה והמינהל לבין ההנהלה. ב-3 במרץ פורצת שביתה של 650 ‏פועלי המפעל הממשלתי "כימיקלים ופוספטים". לדברי העיתונות דורשים הפועלים העלאה במשכורתם בסך כמה עשרות אחוזים. כמו כן דורשים הפועלים העברת הפועלים היומיים לתנאי שכר חודשי אחרי שמונה שנות עבודה (!), הגדלת הפרמיה המוסכמת מ-23% ל-25% ‏והגדלת תוספת ותק ומשפחה. ההנהלה דוחה את התביעות. הפועלים יוצאים לשביתה, חוסמים את שערי המפעל ומונעים הכנסת והוצאת סחורה. באותו יום מכריזים על שביתת אזהרה בת יום אחד במפעל ההסתדרותי "יובל גד" באשקלון, בהשתתפות 240 ‏פועלים. למחרת, 4‏ במרץ, פורץ סכסוך בתחנת הכוח באשדוד. העובדים תובעים תשלום שכר עידוד. כ-2,000 ‏פועלים שובתים באותו יום, במפעלי "כימיקלים ופוספטים", "יובל גד" וב"סולתם", מפעל הסתדרותי השייך ל"כור". ב-12 ‏במרץ יוצאים לשביתה 1,000 ‏עובדי חברת המכוניות הפרטית "אוטוקרס" בדרישה להטבות שכר ותנאים סוציאליים בסך עשרות אחוזים.

אחרי שלוש שנות הקפאת שכר וגאות רווחים, בשם "הליכוד הלאומי"; כאשר הממשלה והמעבידים פותחים בהתקפה על רמת החיים של הפועלים ‒ יוצאים אלפי פועלים למאבק. במאבקם זה נתקלים הפועלים בהסתדרות. כולנו זוכרים עדיין כיצד הופיע [מזכיר ההסתדרות, יצחק] בן אהרון לפני כמה חודשים כ"מגן" הפועלים. לאחר כמה הצהרות שנועדו לסמא עיניים בדבר עמידת ההסתדרות על תשלום תוספת שכר "ריאלית" לפועלים, הוא נסוג נסיגה מוחלטת וחתם על "עיסקת החבילה", כלומר על ירידת שכר "ריאלית". היום כל פעילותו של בן אהרון מסתכמת בניסיון להביא מהר ככל האפשר לחתימת הסכמים בענפים השונים, ברוח "העיסקה" והעיתונות מדווחת על "מצב רוח תוקפני של מזכיר ההסתדרות" בישיבה בינו לבין נציגי "האיגודים המקצועיים" ‏של ההסתדרות. ‏אלה האחרונים קובלים על קשיים בחתימה על הסכמים, במלים אחרות על מורת רוח הפועלים מהם, ואילו בן אהרון לוחץ ומאיים ודורש לסיים את המו"מ מייד. לפועלים שיש עדיין אשליות באשר להסתדרות יש הזדמנות מצוינת ללמוד כיצד משמשת ההסתדרות מבצעת הוראותיהם של הממשלה והמעבידים.

ומה עמדת ההסתדרות לגבי השביתות השונות שפרצו לאחרונה? שוב ‒ אין הפתעות. נציגי ההסתדרות ברשות הנמלים מגנים את שביתת עובדי בתי-המלאכה והמינהל בנמל אשדוד. השביתה ב"כימיקלים ופוספטים" אינה מקבלת את אישור מועצת הפועלים בחיפה. השביתה ב''סולתם" ללא אישור מועצת פועלי חיפה. השביתה ב"יובל גד" ‒ לא על דעת מועצת ‏הפועלים באשקלון. השביתה ב"אוטוקרס" לא אושרה על ידי מועצת ‏פועלי חיפה. ידיעה בעיתון "הארץ" (13.3.1970‏): "במזכירות מועצת ‏פועלי חיפה גוברת הנטייה לנקוט בצעדים חריפים נגד ועד פועלי כימיקלים ופוספטים, אם לא יגלה הוועד עמדה גמישה..."

הממשלה, המעבידים וההסתדרות ניצבים בחזית אחת נגד הפועלים. ספיר מאיים במיתון וב-000‏,100 ‏מובטלים, בסגירת מפעלים ממשלתיים בהם ישבתו הפועלים. הממשלה תומכת במישרין במעבידים בכל סכסוך עבודה, בכל שביתה. בהכריזה, באמצעות ספיר, כי כל סטייה מ"עיסקת החבילה" תגרור צעדים חמורים עוד יותר, הופכת הממשלה כל סכסוך בין הפועלים לבין המעבידים למאבק ‏בין הפועלים לבין הממשלה.

עלינו להבין היטב לקחים אלה: בתקופה הקרובה תתערב הממשלה בכל סכסוך-עבודה לצד המעבידים. כל מאבק נגד המעבידים יישא אופי של מאבק נגד הממשלה ומדיניותה הכלכלית. המאבק ‏אחד הוא ‒ מאבקם של כל הפועלים. כדי לאלץ את הממשלה לסגת מתוכניותיה להורדת רמת החיים של הפועלים ‒ נחוץ מאבק ‏אחד ומלוכד. לניהול מאבק ‏זה ולריכוזו זקוקים הפועלים למכשיר התארגנות משלהם, לאיגודים מקצועיים משלהם ולא להסתדרות ‏כנועה וצייתנית להוראות הממשלה והמעבידים.

קדימה להקמת איגודים מקצועיים אמיתיים ולוחמים!

‏קדימה למאבק מלוכד נגד תוכניות הממשלה להורגת רמת החיים של הפועלים!

מלחמה מוגבלת בלבנון

השבועות האחרונים חלפו בסימן הגברת המתח בגבול לבנון. אזור זה שהיה השקט ביותר שנים רבות הפך מוקד נוסף במלחמה המוגבלת שבין ישראל לארצות ערב.

התפתחות זו ק‏שורה להתחזקותם של האירגונים הפלשתינאים במחנות הפליטים שבלבנון ולמאבק‏ם המזוין נגד ישראל. השלטון בלבנון, המודאג ממצב זה, מגיע להתנגשויות חריפות עם אירגונים אלה, עד שבסוף השנה שעברה עמדה לבנון על סף מלחמת אזרחים. התערבות נאצר ותיווכו הביאו אז לחתימת הסכמי ק‏היר, אשר נועדו לשמש בסיס לדו-קיום בשלום בין אירגוני ההתנגדות הפלשתינאים לבין ממשלת לבנון. על אף סודיותם ידוע כי הסכמים אלה מאפשרים פעילויות מסוימות ‏של האירגונים תוך הגבלות מספר.

ברור כי כל צד להסכם מפרש את ‏סעיפיו, ובפרט את ההגבלות שנקבעו בו, לפי צרכיו. לכן , אין הסכמים אלה יכולים לשמש פתרון סופי לסכסוך שבין תנועות ההתנגדות לממשלת לבנון. ההסכם מהווה פשרה רופפת העלולה להתפרק ‏כל יום.

מצב זה נראה דומה לזה שקיים בירדן במשך השנתיים האחרונות. אולם, הדמיון חיצוני בלבד. בירדן דו-הקיום בין המלך חוסיין לתנועה הפלשתינאית מאפשר עצמאות גדולה יותר לאירגוני ההתנגדות, תוך כדי הכרה מצדם בשלטונו של חוסיין. חוסיין יכול לשמור על שלטונו הן משום הסכמתם של חלק מן האירגונים הפלשתינאיים והן, במידה מסוימת, בזכות חלק מן הצבא ובזכות כוחות צבא זרים (ערב הסעודית, פקיסטאן). לא כן בלבנון, שם מהווים הפלשתינאים מיעוט באוכלוסיה ושבה נשען השלטון על תמיכת חלק ניכר מן האוכלוסיה.

ידוע שהאוכלוסיה הלבנונית מחולקת לנוצרים ומוסלמים. אך חלוקה דתית זו חופפת במידה רבה חלוקה עמוקה יותר ‒ החלוקה המעמדית. המאבק שמרבים לדבר עליו, בין הנוצרים למוסלמים, הוא יותר מאשר מאבק דתי, אלא מאבק בין הבורגנות, שהיא ברובה נוצרית, לבין הפועלים והאיכרים העניים, שהם ברובם מוסלמים.

אי-יציבות המשטר בלבנון נובעת קודם כל מחלוקתה המעמדית. כדי לשמור על שלטונה נשענת הבורגנות ‏הלבנונית השלטת על האימפריאליזם האמריקאי והצרפתי. ב-1958‏, כאשר עמדה לבנון על סף מלחמת אזרחים, קראה הממשלה הלבנונית לצבא האמריקאי, שהתערב והשליט שם "סדר".

כמובן שהשלטון בלבנון אינו רואה בעין יפה את ‏נוכחותן של תנועות ההתנגדות ‏הפלשתינאיות ‏המסוגלות להוות גורם המחריף את המאבק ‏הפנימי והמגביר את אי-יציבותו של המשטר. כאשר החלו התנגשויות בין התנועות ‏הפלשתינאיות לבין הצבא הלבנוני, לפני חודשים מספר, התמרדו אלפי לבנונים בחלק ‏העני של טריפולי. מצב כזה עלול להתחדש כל רגע ולכן מתכוננת הבורגנות הלבנונית בארגנה גדודים מזוינים, שאינם חלק מן הצבא, המתאמנים לק‏ראת ההתנגשות הבאה.

ההסכם בין האירגונים הפלשתינאיים לבין ממשלת לבנון לא סיפק את ‏רצונם של הכוחות הריאקציוניים ביותר בלבנון, המעוניינים בחיסול מוחלט של ההשפעה הפלשתינאית. הם חוששים כי האירגונים מהווים גורם, המעמיד בסכנה את ‏שלטונם. גם התנועה הפלשתינאית לא באה על סיפוקה והיא רואה בפשרה זו בגידה במאבק ‏נגד ישראל והאימפריאליזם.

מהי המדיניות הישראלית מול התפתחות ‏חדשה זו? ממשלת ישראל אינה מעוניינת להפיל את המשטר בלבנון, כפי שהיא אינה מעוניינת לראות מישהו אחר תופס את מקומו של חוסיין. זאת הסיבה שהפעולה האחרונה בלבנון היתה מוגבלת ופרסומה ‏מוגבל. כפי שאמר יגאל אלון: "לא פעולה רבתי אלא רק ‏אמצעי המחשה לגבי האזהרה שלנו".

‏מטרתה של מדיניות זו היא ללחוץ על ממשלת ‏לבנון לגמור, היא בעצמה, את השפעת הפלשתינאים בשטחה. מדיניות "מיוחדת‏" זו של ישראל כלפי לבנון אינה חדשה. מאז ומתמיד היה לממשלת ישראל "יחס מיוחד" ללבנון ולירדן הנובע מן הקשרים המיוחדים שיש למשטרים בארצות אלה עם ארצות הברית. ממשלת ארה"ב מעוניינת ביציבותם של משטרים אלה ועל כן נזהרת ישראל שלא לפגוע בהם. העיתונים האמריקאיים משבחים את המדיניות "המתונה" ו"המאופקת‏" של ישראל לגבי לבנון בתקופה האחרונה. מדיניות זו היא חלק מכלל מדיניותה של ממשלת ישראל הרוצה להוכיח בכל הזדמנות את נאמנותה ואת התועלת שהיא יכולה להביא לאינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי.

יחד עם זאת לוחצת ממשלת ישראל, באמצעות פעולותיה הצבאיות, על ממשלות ירדן ולבנון, לחסל את השפעת האירגונים הפלשת‏ינאיים. תוצאות מדיניות זו היו בריחת תושבי בקעת הירדן למרכז ירדן, במלים אחרות, יצירת עשרות אלפי פליטים נוספים המגבירים את אי היציבות הפנימית בירדן.

התפתחות מקבילה נראית באופק לבנון. בעיתון "הארץ" מדובר על "יותר מ-150,000 ‏פליטים שעזבו אח אזורי הגבול עם ישראל והתרכזו מסביב לביירות. פליטים אלה מהווים סכנה ליציבות

‏המשטר בלבנון ומנהיגי לבנון יודעים זאת היטב: יותר ויותר שומעים על התנגשויות בין פליטים אלה לבין כוחות הביטחון הלבנוניים".

‏המדיניות שמנהלת ממשלת ישראל משיגה את ההיפך בדיוק ‏ממה שהיא רוצה להשיג: במקום להגביל את השפעתם של הפלשתינאים היא מגבירה אותה. אי-היציבות הפנימית בלבנון גוברת, וגוברת "הסכנה" לסילוק ‏המשטר הנוכחי. יחד עם זאת ‏גוברת השנאה לישראל מצד אלפי הפליטים הישנים והחדשים.

זוהי מדיניות ללא-מוצא, מדיניות המנציחה את השנאה, את המלחמה, המגדילה אח הסבל ואת הקורבנות. מחיר זה של המלחמה משלמות לא ההנהגות של שני העמים, אלא, בישראל, כמו בלבנון, השכבות העניות והמנוצלות ביותר.

לכן, מול שיתוף האינטרסים של הבורגנות הישראלית והבורגנות הלבנונית צריכים הפועלים הלבנונים והישראלים להתאחד במאבק משותף, כי רק הם מסוגלים להביא לשלום ולפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

מרץ 1970

 

שימו לב!

אם ברצונכם להגיב על המאמרים שאנו מפרסמים, לקבל אינפורמציה, לשאול שאלות, או אם ברצונכם לפנות אלינו בקשר לבעיות המתעוררות במפעלכם, התקשרו לכתובת: ת.ד. 2234, ירושלים.