באמצע נובמבר (1969) העבירה מערכת "מצפן" (ביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי) לידי הצנזורה את כל החומר העיתונאי שנועד לפרסום בגיליון מס' 51. כך דורש החוק הקיים בישראל.
כעבור שבועיים לערך – לאחר טיפול ממושך – הוחזר החומר למערכת. רובו נפסל. פרסומו נאסר.
נימוקיו של הצנזור הראשי לעיתונות ולרדיו (זהו תוארו הרשמי!) בוטאו במשפט אחד: "באשר פרסום חומר זה עשוי לפגוע בבטחון המדינה, בבטחון הציבור ובשלומו". זוהי ציטטה מדוייקת ממכתבו של הצנזור. 12 מאמרים, כתבות ורשימות, מתוך ה-16 שהוגשו לצנזורה, נפסלו. ביניהם:
- כתבה אינפורמטיבית על הנעשה בשטחים הכבושים;
- מאמר מחקרי על תפקידה המיוחד של ישראל באפריקה (תרגום מירחון שמאלי אמריקאי);
- קטעי ראיון עם מנכ"ל בנק דיסקונט בישראל (מצוטטים מתוך מוסף "הארץ", 14 בנובמבר);
- ראיון עם נאיף חוואתמה, ממנהיגי החזית העממית הדמוקרטית (תרגום מירחון שמאלי אירופי);
- רשימה על הבחירות האחרונות לכנסת;
- רשימה על ספר חדש, שיצא לאור בבריטניה, אודות המאבקים שהתנהלו בשנה האחרונה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס";
- נוסח מכתב ששיגר מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי לכתובותיהם של אנשים ואירגונים פוליטיים בישראל, אודות הקמתו של ועד לתיאום פעולות פוליטיות;
- מאמר הערכה לרגל מותו של הו צ'י-מין, ועוד.
הצנזור הישראלי, המתואר רשמית כמי שבא למנוע הסתננות סודות בטחוניים לעיתונות ולרדיו, ביצע בכך פעולה פוליטית מובהקת, שנועדה לחסל את "מצפן". בהשתמשו בסמכויות המוענקות לו מתוקף "תקנות ההגנה (שעת-חירום) 1945", ניסה להמית את "מצפן" מבלי להוציא תעודת פטירה. באמרנו "תעודת פטירה" אנו מתכוונים לצו מטעם שר הפנים, המורה על סגירתו של עיתון חוקי. צו כזה, במציאות הפוליטית הנוכחית, היה מעורר לבטח הדים בחו"ל, ואלה, אליבא דשלטונות, היו פוגעים ב"תדמית הדמוקרטית" של ישראל, בעיקר בקרב חוגים שמאליים ודמוקרטיים. לכן בחרו השלטונות להשתמש בנימוק של "בטחון המדינה" כדי לחסל למעשה את הביטאון הסוציאליסטי מבלי לשלול את חוקיותו. אכן, תעלול מחכים!
כאמור, סמכויות הצנזורה מוקנות לה מתוקף "תקנות ההגנה (שעת-חירום) 1945". זוהי מערכת רחבה של תקנות קולוניאליות, אותה ירשה ממשלת-ישראל, כלשונה וככתבה, מן הנציב העליון הבריטי ששלט בארץ. על סמך תקנות אלה סירבו השלטונות באוגוסט האחרון להעניק לאירגון הסוציאליסטי הישראלי רשיון להוציא לאור ביטאון בשפה הערבית – אח תאום ל"מצפן" העברי. וכשניסה האירגון להוציא לאור ביטאון חד-פעמי בשפה הערבית (שאינו מצריך הוצאת רשיון), פסלה הצנזורה את מרבית החומר שנועד להתפרסם בו. הצנזורה פסלה באותו מקרה כ-80 אחוז מן החומר שנמסר לידיה. בין השאר נפסלו מאמרים שהתפרסמו כבר בגליונות "מצפן" בעברית.
אכן, זוהי צנזורה כל-יכולה! מאמר פוליטי המתפרסם בעברית וזוכה באישורה, הופל ל"סוד בטחוני" כשהוא מתורגם לערבית ונפסל מטעמה.
* * *
אנו מוקיעים את הצנזורה הפוליטית הזו, כשם שהוקענו תמיד את התקנות הקולוניאליות עליהן היא מתבססת. וכדי להבליט את שרירותה של הצנזורה הישראלית, אנו מדווחים כאן על התפתחות נוספת ביחסה ל"מצפן".
בתחילת דצמבר, כשדבר הפסילה הטוטאלית שפורטה למעלה הובא לידיעתם של עיתונאים רבים בישראל (ביניהם כתבי-חוץ), הועמדו השלטונות במצב מביך. הם נשאלו "שאלות לא נעימות" על סיבות הפסילה. ידיעה על כך אף פורסמה באותם ימים ב"לה-מונד" הפריסאי, וידיעה דומה, שנועדה להתפרסם ביומון "הארץ", נפסלה. ושוב – על ידי הצנזורה.
נציגי המערכת נפגשו עם הצנזור הראשי, תבעו ממנו את נימוקיו. הוא הסתתר מאחורי תקנות ההגנה הידועות לשימצה, אך הבטיח לבחון את החומר בשנית. הוא התחייב להשיב את תשובתו בתוך יומיים.
והנה, כעבור יומיים שונו כליל כל "נימוקי הבטחון". שימו לב: המאמר על הו צ'י-מין עשוי היה לפגוע בבטחון המדינה בתחילת דצמבר. ואילו במחצית דצמבר הותר לפרסום. הראיון עם מנכ"ל בנק דיסקונט היה בו כדי "לפגוע בבטחון הציבור" בתחילת החודש. אך באמצעו של החודש אושר לפרסום. הכתבה האינפורמטיבית על הנעשה בשטחים הכבושים "סיכנה את שלום הציבור". כעבור שבועיים חלפה הסכנה!
ודוגמאות כאלה אינן חסרות. הן מצויות לרוב בידי מערכת "מצפן".
אלא שסיפור המעשה לא נסתיים בכך. גם לאחר שביצעה נסיגה, לא השתנה אופיה הפוליטי של הצנזורה הישראלית. שלושה מאמרים בעלי חשיבות ועניין רב לקורא הישראלי קוצצו או נפסלו במלואם. אחד דן בתפקידה של ישראל באפריקה; שני מכיל ראיון עם חוואתמה, ושלישי: ויכוח פוליטי עם מפ"ם.
* * *
המאמר השלישי, המתפלמס עם מפ"ם, נכתב על-ידי שניים מחברינו. כותרתו: "נגד השמאל הציוני". אנו מביאים אותו במלואו, כולל הקטעים שנפסלו על-ידי הצנזורה. קטעים אלה מובלטים.
קרא אותו בעיון, ותן לעצמך דין וחשבון:
ממה יראים השלטונות?
מדוע הם פוסלים את הקטע המובלט, המבטא את עמדתנו העקרונית?
מדוע מעדיפים השלטונות להשאירנו חשופים להשמצות ולדיבות, המזהות אותנו עם אל-פתח, ומגייסים את הצנזורה כדי למנוע מאיתנו את הצגת השקפתנו?
לנו יש תשובה ברורה: הלאומנים של כל צד ששים להתווכח ולהתמודד עם הלאומנים של הצד השני. אך הם יראים מהתמודדות עם השקפות אינטרנציונליסטיות, המציגות אותם במערומיהם.
אנו לא נירתע!
האירגון הסוציאליסטי הישראלי, המלכד בשורותיו אינטרנציונליסטים יהודים וערבים, ימשיך במאבקו.
האירגון הסוציאליסטי הישראלי
ת.ד. 28061, תל אביב
ינואר 1970