לשקר אין רגליים, אך גם בעזרת פרוטזה אפשר להגיע רחוק (שמעון צבר)

‏הקטע הבא הינו תרגום מתוך ספר חדש בשם "לונדון סקול אוף איקונומיקס הילידים חסרי-מנוח (דו"ח אודות שלטון סטודנטים בפעילותו)", מאת פול הוק וויקטור שיינבאך. המחברים, פעילים מרכזיים במאבקים שהתנהלו בלונדון סקול אוף איקונומיקס בשנה האחרונה, מדווחים בפרוטרוט על כל מה שהתנהל למעשה אך הוסתר מעיני הציבור הרחב באמצעות מסך עשן של כתבות שימצה בעיתונות המימסד.
המתרגם, איש "מצפן" ועד ראייה למרבית המאורעות המתוארים בספר, בחר דווקא את הקטע בו מנתחים המחברים את תכסיסי העיתונות הבריטית כלפיהם, כדי להבהיר ולהבליט לפני הקוראים הישראלים כי "סדנא דארעא חד הוא".
‏הטיפול שאנשי "מצפן" זוכים לו מידי העיתונות הישראלית זהה לטיפול שסטודנטים מהפכניים ואנשי השמאל המהפכני זוכים לו מידי העיתונות הבריטית, האמריקאית, הצרפתית, היפאנית, הגרמנית והספרדית.

*     *     *

עמ' 107:

‏כל אלה שנכחו במאורעות הסתכלו על הכיסוי העיתונאי כעל פרי הדמיון. אך לכתבות בעיתונות היה היגיון משלהן, עמוק יותר מהניסיון התת-הכרתי לשלהב את התסביך המיני נגד הסטודנטים. מרבית הדיווחים בעיתונות, במיוחד זו המעודנת, מבוססים על ההנחה כי קיימת הסכמה כללית אודות נוהג חברתי "מקובל". ההשקפות המקופלות בהנחה זו מיוחסות לאחר מכן, במפורש, לא למעמד השליט בחברה, אלא ל"חברה" בכלל.

‏למשל, ב"סנדיי טיימס" (26.1.69‏) מצוטט לורד רובינס (יו"ר ההנהלה של הלונדון סקול אוף איקונומיקס ומבעלי העיתון "פייננשל טיימס") באומרו: "מטרות הקיצוניים לא תוגשמנה. ברור כי החברה הזאת לא תסבול כיבוש מוסדות אוניברסיטאיים וניהולם על ידי סטודנטים".

‏ושוב, ה"סנדיי טלגרף" באותו היום: "שום אוניברסיטה בריטית, עד כמה שידוע לי, טרם פירסמה כללי התנהגות המחייבים מרצים, משום שתמיד הנחנו שכולם הסכימו כיצד עליהם לנהוג".

‏בהגדירם, בצורה כה נאה, מהי התנהגות הולמת ומתקבלת על הדעת, אשר תתאים לצרכים של האינטרסים הכלכליים השליטים במועצות המנהלים בעיתונות, מה נותר לעורכים לומר כלפי התנהגות שאינה תואמת את הגדרתם? ‏ברור כי התנהגות זו אינה יכולה כבר לזכות בתואר "מתקבלת על הדעת", כיוון שדווקא היפוכה הוגדר כך מלכתחילה. לכן, בהתאם לנוסחה, התנהגות זו יכולה לזכות לאחד מארבעת ההסברים:

  • היא יכולה להיות "מופרעות פסיכולוגית'', כמו היסטריה או יצרי-התפרעות של אספסוף. "סטודנטים המשתתפים בהתפרצויות המהפכניות בלונדון סקול אוף איקונומיקס הינם, לעתים תכופות, מופרעים מבחינה נפשית, קבע ד"ר טרנס מורים, מרצה לסוציולוגיה, בפני ועדה נבחרת של חמישה חברי פרלמנט אתמול" ("דיילי טלגרף", 2.5.69). או כותרת ב"ניוז אוף דה וורלד" (26.1.69‏): ''קנאים אשמים במהומות הסטודנטים".
  • היא יכולה להיות "חוסר בגרות" או "בגרות מופרעת". מאמר המערכת ב"סנדיי אקספרס", 26.1.69, פותח: "יש לברך את ד"ר וולטר אדאמס (מנהל הלונדון סקול אוף איקונומיקס) על תקיפותו בטיפול בחוליגאנים הנעריים שבבית-הספר". ה"סנדיי טלגרף" פתח את מאמר המערכת באותו היום כך: "הציבור יגיב ברווחה אודות נעילת הלונדון סקול אוף איקונומיקס (על ידי ההנהלה) לאחר הפעילות של קבוצות הרוס-תחילה-חשוב-לאחר-מכן".
  • אפשר לתאר את הכל כפעולה לשם שעשוע, התפרקות, או חיפוש עניין כלשהו לגירוי עצמי.
  • ‏ולבסוף – ניתן לתאר את הפעילות כ"סטייה", "קשר", "חתרנות".

‏במציאות מתערבבות ארבע הגישות הללו למרות שהעירבוב גורם לא פעם לסתירות פנימיות. אין זה משנה. כל המשקל של הרעיונות, אותם חונך הציבור לקבל, דוחף את הקורא לחפש הסברים מן הסוג הנ"ל.

‏...תכסיס מוצלח אחר של מסע הצלב של מנגנון ההסברה נגד אויבי החברה הוא תיאור פעילי הסטודנטים כזן שונה של בעלי-חיים.

‏בדיווח פרטי לעיתונאים שנבחרו במיוחד הסביר הלורד רובינס את הסיבה לכך, שהצעות החלטהשל הסטודנטים השמאליים הקיצוניים זכו לרוב עצום באסיפה שנערכה ב"בית האחווה": "יצרי עדר פרימיטיביים של התגוננות עצמית". ואילו ב"אובזרבר", 27.4.69, כותב מכאל בלוף: "פנייה לנאמנות שבטית, שימוש בניגוד הגילאי, שימשו נשק בידי האידיאולוגים". סידני קיין, מנהל-לשעבר בלונדון סקול אוף איקונומיקס, קובע: "ליקוי בסיסי במוסד האוניברסיטאי הוא הפיכת הסטודנט לתת-זן, לשלב של זחל בהתפתחות לקראת, 'איש המנגנון'." ואילו "דיילי טלגרף, 26.1.69, קובע: "מוחו של סטודנט יכול להיות נפתל". נדמה כי הכותבים מתארים איזה רמש טרופי!

‏ושוב, ה"דיילי סקץ" בקביעתו אודות "הייחוד של הסטודנט"; או השימוש הנפוץ בהערות עמוסות פחדים ורגשות אודות "מיעוט קיצוני", "מסיתים מן החוץ", "תאי חתרנים".

הטכניקה זהה בדיוק לזו שהעיתונות האמריקאית משתמשת בה להצדקת ההרג בווייטנאם. כי אם הקומוניסט מהווה זן שונה מן הווייטנאמי הרגיל, והוא חדל,בתוקף היותו קומוניסט, להיות בן-אדם מבחינה רגשית-מוסרית, הרי כל מה שתעשה לו הינו מוצדק...

*     *     *

אלה היו קטעים מתורגמים מתוך הספר.

‏אנשי "מצפן" יזהו מייד,לפי הסגנון העיתונאי, את עולם המושגים החברתיים שנחשף בעקבות מאבק הסטודנטים. אך גם אנשי השמאל המהפכני והסטודנטים במערב מזהים מיד את מהותו של "מצפן" וכן את מהות עולם המושגים החברתיים בישראל, כשהם קוראים את כתבות השימצה של העיתונאים הישראלים כדוגמת גבריאל שטרסמן ואינגה דויטשקורן ("מעריב"), אורי אבנרי ("העולם הזה"), עמוס קינן וישעיהו בן-פורת ("ידיעות אחרונות").

‏הסגנון הוא האישיות והאישיות היא תוצר תודעה חברתית מסוימת ולא רק תוצר השקפה פוליטית. בהתקפותיהם הפרועות כלפי "השמאל החדש" מסירים עיתונאי המימסד את הציפוי החיצוני מעל השקפותיהם ומניעיהם וחושפים את ניוולה, צביעותה, כיעורה וצדקנותה של תודעתם החברתית.

המלבה"ד א. עקיבא