הבחירות לעיריית ירושלים: הפתעה ביום הבחירות

10 בדצמבר 1969

in גיליון-51: דצמבר 1969, דבר המערכת

 ‏אין צורך בשום חקירה מיוחדת ואף לא במדליף מן החדר, בקשר להצבעתם של 7,000 תושבים ערביים ממזרח ירושלים ב-28 באוקטובר.

‏העובדות ידועות: מפלגת השלטון (המערך) הפסידה קצת מכוחה בבחירות לכנסת. היא הפסידה יותר בבחירות לעיריות ולרשויות המקומיות. רק במקום אחד היא הצליחה להשיג ניצחון מוחץ ולזכות ברוב מוחלט – בבחירות למועצת עיריית ירושלים. ראש העיר הקודם, טדי קולק, חזר לכהונתו עם 16 מושבים במועצת העיר. 16 מתוך 31. את הרוב המוחלט העניקו לו כ-7,000 מצביעים ערביים, שניצלו את "זכותם" להצביע.

‏כזכור, הכריזו מספחי ירושלים כי לאוכלוסייה הערבית של העיר יותר להשתתף בבחירות העירוניות. "זכות" מפוקפקת זו לא מנעה מן האוכלוסייה הערבית בירושלים "זכויות" אחרות של אוכלוסייה כבושה, כמו ה"זכות" להיענש בעונשים קולקטיביים, ה"זכות" להיעצר אדמיניסטרטיבית, ה"זכות" לאבד את הבית שפוצץ, או ה"זכות" לצאת לגלות ולהיות מגורש מן הארץ.

‏והנה, מאז שהוענקה הזכות הזו – להשתתף בבחירות העירוניות – ועד ליום הבחירות עצמו, הניחו רוב הפרשנים הפוליטיים ומרבית העסקנים המפלגתיים, כי האוכלוסייה הכבושה בירושלים לא תממש את הזכות ולא תשתתף בבחירות.

‏ההפתעה נתגלתה ביום הבחירות.

‏היא הדהימה את העיתונאים; היא הממה את העסקנים של המפלגות המתחרות במפלגת השלטון. רוגזם של אלה האחרונים העבירם על דעתם הפטריוטית, והם זעקו חמס וגילו את הסוד ברבים.

‏הבה נראה איך השתקפה הפרשה בעיתונות היומית מן ה-29 באוקטובר.

‏תחת הכותרת הגדולה: "גח"ל והמפד"ל דורשים ועדה ממלכתית לחקירת ההצבעה במזרח ירושלים" מדווח העיתונאי יהושע ביצור:

בחלק מן האירועים שליוו פרשה זו נכחתי כאשר ליוויתי את חברי ועדת הבחירות המרכזית במספר סיורים שערכו במוקדי ההצבעה של ערביי מזרח ירושלים.

‏כבר בשעה 8 בבוקר יצאתי לסיור ראשון עם שר הפנים ח.מ. שפירא, ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט העליון א. ויתקון. בעוד בתחנות ההצבעה היהודיות מצאנו רק בוחרים ספורים, הרי נדהמנו כולנו כאשר הגענו לתחנת ההצבעה ברחוב שמואל הנביא, שעל גבול מערב ומזרח ירושלים: מאות ערבים צרו על תחנת הקלפי, נאבקו במרפקיהם על זכות הכניסה אליה, והתחננו שימצאו את השמות שלהם בפנקס הבוחרים.

‏אותה שעה הגיעו אוטובוסים ערביים גדושים עד אפס מקום בבוחרים ערבים נוספים שנפלטו מתוכם, כאשר האוטובוסים מקושטים בסיסמאות בעברית ובערבית "אנו בעד טדי קולק" ותמונות ענקיות של קולק על חזיתם.

‏יו"ר ועדת הקלפי היה אובד עצות ובמצב של התמוטטות כבר אחר שעה ראשונה של הצבעה. הוא אמר לשר הפנים ולשופט העליון: חברי ועדת הקלפי אינם מסוגלים לעמוד בלחץ בלתי צפוי זה. אנחנו מתקשים בכלל למצוא את שמות הערבים הרבים בפנקס הבוחרים, אי-אפשר להמשיך כך.

‏כאשר יצאו שר הפנים והשופט העליון מוועדת הקלפי, רץ אחריהם יו"ר ועדת הקלפי וביקש לעשות משהו ''למען הצלת המצב". מסתבר כי ערבים רבים שלא נמצאו בפנקס הבוחרים סרבו לעזוב את תחנת הקלפי עד שיינתן להם אישור כי באו להצביע. כמובן אי-אפשר היה לתת להם אישור כזה, והיה דרוש מיקוח ממושך כדי לשכנע אותם לעזוב את תחנות הקלפי.

‏שר הפנים ח.מ. שפירא לא הסתיר את תמיהתו מאירועים אלה, ואילו השופט העליון ויתקון אמר כי זהו דבר מוזר ומפליא ביותר.

‏מתברר כי הבאת אלפי הערבים אל הקלפיות תוכננה על ידי מטה הבחירות הנפרד של טדי קולק בסודיות רבה, ממש כמבצע צבאי, כדי שהמפלגות האחרות לא תדענה מזה ושום גורם לא יוכל לקלקל את הבאת אלפי הערבים ממזרח ירושלים אל הקלפיות. ואמנם הדבר נתגלה רק כאשר החלה הזרימה של הערבים אל הקלפיות בכל עוצמתה.

‏ליד שער יפו, מעל מרכז היסעים של המערך, ממנו יצאו בלי הפסק אוטובוסים ומוניות הנושאים את תמונת טדי קולק, גדושים ומלאים בערבים שהסתדרו בתורים ארוכים ליד שלטים גדולים בשפה הערבית, שכיוונו את הערבים לפי הקלפיות שלהם.

‏כאשר ביקשתי לחנות בשטח זה יחד עם בעלי רכב אחרים, גורשנו מן המקום על ידי שוטרים אשר הסבירו לנו, כי כל הסביבה משוריינת רק בשביל רכב של המערך המסיע את הערבים.

‏ועוד: פעילי המערך נראו נותנים הוראות לשוטרים, למי מותר ולמי אסור לחנות במקום זה, פעילים של רשימות נ"מ (רשימה מקומית) ורשימה ב' שניסו לדבר עם הערבים ולתת להם פתקי הצבעה שלהם, גורשו בגידופים על ידי פעילי המערך שציידו את הערבים רק בפתקי הצבעה של "אמת" בתוך תעודות הזיהוי שלהם.

‏ניצב בראלי אמר לי, כי המשטרה חייבת להתנצל על התנהגות השוטרים במקום זה, וכי השימוש בו והחנייה בו מותרים לכל בעל רכב. אלא שלא כך היה במציאות.

‏מאחורי שטח ההיסעים הזה, בתוך האולמות הגדולים של "חוצות היוצר" ששופצו לאחרונה מול חומות העיר העתיקה, נתגלה מחזה עוד יותר מוזר, כאשר ביקרתי במקום עם חברי ועדת הבחירות המרכזית.

‏זו היתה תחנת המודיעין וההיערכות של המערך בשביל הערבים, שבה התלקטו אלפי ערבים ממזרח ירושלים, אשר  תוך תחנונים ובצורה נואשת ביקשו לצייד אותם בפתק מטעם המערך, בו רשום באיזו תחנת קלפי הם יוכלו להצביע.

‏האנשים צעקו וייללו. הם נדחפו ונדחקו במרפקיהם. המטה של טדי קולק נאלץ לבקש עזרת עשרות שוטרים, כדי למנוע מהמוני הערבים לפרוץ בבת אחת ברוב ייאושם לתוך האולמות.

‏השוטרים הצליחו בעזרת עשרות הסדרנים רק בקושי רב להדוף מדי פעם את הסתערות המוני הערבים, שתבעו לקחת אותם לקלפי.

‏שאלתי צעיר ערבי: מה הפחד שלך אם לא תצביע? השיב לי הצעיר, שחשב אותי כנראה לאחד הפעילים במקום: "אמרו לנו כי מי שלא תהיה לו חותמת בתעודת הזיהוי שהצביע, לא יקבל עבודה".

‏איש גח"ל, פרופ' י. קלינגהופר: ‏"מחזה כזה ידענו רק בימי הבחירות לכנסת הראשונה, כאשר הובילו בצורה כזאת את התימנים התמימים לקלפיות, מיד לאחר שהגיעו במרבד הקסמים. חשבנו כי תקופה זו כבר נשתכחה מאיתנו. התופעה הזאת כאן היום עוד יותר גרועה".

‏הממונה על המבצע מטעם המערך, מר מירון בנבנישתי, טען: "זהו הישג גדול עבור מדינת ישראל, אשר יגרום מבוכה רבה בקרב המנהיגים הערביים. עבדנו על המבצע קשה מאוד ובמשך זמן רב, אני גאה במבצע הזה. אני לא אחראי להתנהגות הערבים. בשבילנו חשובה רק העובדה שהם באים להצביע. זהו ניצחון פוליטי חשוב עבורנו. הערבים האלה לא באו מאליהם. עבדתי קשה מאוד על כך בחודשים האחרונים. שוחחתי ארוכות עם מאה ועשרים ראשי חמולות ומוכתרים, והללו הבטיחו לי להביא את כל משפחותיהם כדי להצביע בעד טדי קולק. הם קיימו את הבטחתם ומביאים את כל משפחותיהם. אין בזה שום דבר פסול. זה הכל".

‏בערוב היום, לקראת סוף ההצבעה שררה בשטח היסטריה טוטלית של ערבים שסירבו לעזוב את המקום, אלא אם כן יינתן להם להצביע.

‏עד כאן דברי כתב "מעריב".

‏ברוח דומה חזרו על התיאור הזה גם עיתונים אחרים, כמו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מאותו היום.

‏מעניין, כי אפילו "דבר" – ביטאון מפלגת השלטון – כתב ב-29 באוקטובר כי "ערבים רבים, שנמנע מהם להצביע, ביקשו רק שיחתימו את תעודות-הזהות שלהם בחותמת המאשרת שרצו להצביע..."

‏כעבור יומיים שב "דבר" לטפל בפרשה, אבל הפעם ביתר יהירות וביטחון:

"אחרי שנוכחו שאר המפלגות בנהירה המאורגנת של ערביי המערך לקלפיות נזעקו גח"ל והמפלגות הדתיות לערער על אופיין הדמוקרטי של הבחירות. עד מהרה נסוגו מדרישתן לערוך בחירות חוזרות במזרח ירושלים, שכן אם היו מגיעים להצביע כל אותם מאות ערבים שהתייאשו מהתורים והשיבושים ברישום, היה המערך משיג רוב גדול יותר."

‏כעבור שעות ספורות כבר הגיחו עכברי הצביעות הפטריוטיים מחוריהם וניסו להשתיק את העניין.

‏כתב יוסטוס ב"מעריב" מן ה-30 באוקטובר:

"הרעש שמנסים להקים סביב 'ההצבעה הערבית' בירושלים הוא רעש שאינו מוסיף כבוד. יותר מכך – הוא צבוע, וגרוע מכך – חסר אחריות."

‏והדוקטור הרצל רוזנבלום מ"ידיעות אחרונות" כתב למחרת:

"ידוע באילו מסיבות הם הצביעו ולא ניגע בזה פה מסיבות פטריוטיות."

*     *     *

דברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ ערב פסח תשכ"ח, אפריל 1968:

"סיפוח?! אסון. הכנסת מספר רב של ערבים א‏ל תחת שלטון יהודי פירושה – הרס המדינה, חורבן העם, התמוטטות המיבנה החברתי, השחתת האדם. תוך שנים ספורות לא יימצאו פועל או איכר יהודיים. נהיה עם של משגיחים, פקידים, שוטרים ושוטרי-חרש.

"זו תהיה מדינת ש.ב., שתעצב את האטמוספירה הכ‏ללית עם אפליקציות ניכרות על חרויות היסוד שלנו – חופש הדיבור, הביטוי וההתאגדות. השחיתות תהיה אגדתית. המנגנון השלטוני ישחד וישוחד על ידי הערבים.

‏"האות הראשון יהיה כבר בשנה הבאה, בבחירות העירוניות ‏בירושלים. יש בה כיום 35 אחוז ערבים. הם ייקנו – ויימכרו. הם ינצלו בשמחה את מה שניתן לנצל אצל השלטון הזר.

‏"אספקט נוסף, במקרה של סיפוח, הוא ניתוק כללי של המדינה מהעם היהודי. המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות ולא יהיה לה עניין לעם היהודי.  היא תשקוד על ביצור האפאראט השלטוני והעוצמה הצבאית.

"בטוחני, שזה לא יכול להימשך הרבה. אחרי הניוון הרוחני תבוא גם ההשמדה הפיזית.

"מה, אם כן, האלטרנטיבה? להסתלק משלטון על מיליון וחצי ערבים; לחזור לסטאטוס-קוו של ה-5 ביוני. זה יהיה שוב מצב של מלחמה פוטנציאלית וסיכון מתמיד.

"בסיכומו של דבר, אינני רואה בהישגים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים שום מנוף להתפתחות חיובית. מדברים על פדרציה. ובכן, פדרציה פירושה הטלת קולוניאליזם. הטלת שלטון של קוויזלינג. זה יותר גרוע מסיפוח – זהו כיבוש עם צביעות. אם כי, בתורת כובשים, אנחנו מתנהגים יחסית יפה. אך אין מנוס, בעתיד, מהתנהגות יפה פחות. היום אנחנו מפוצצים בתים, מחר ניאלץ להקים מחנות ריכוז ואולי גם עמודי תלייה".

(מן העיתונות)

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: