אני מאשים! – עודד פילבסקי

10 בדצמבר 1969

in גיליון-51: דצמבר 1969, מאמרים

אני מאשים את ההנהגה השוביניסטית של ישראל בניסיון למחות את העם הערבי הפלסטיני כישות לאומית ומדינית. ראש הממשלה גולדה מאיר, בהיותה בלונדון, הכחישה בכלל את קיומו של העם הערבי הפלסטיני; שר הביטחון משה דיין הכריז, כי העם הזה אינו פרטנר למשא ומתן עם ממשלת ישראל; שר ההסברה ישראל גלילי הצהיר אף הוא, כי אינו מכיר בקיומו של עם זה.

הגב' מאיר טוענת בפשטות, כי העובדה שאין ממשלה ערבית-פלסטינית מוכיחה כי אין עם ערבי-פלסטיני. אך אותה גברת, ורבים דומים לה, לא בררו בכינויי גנאי כלפי כל מי שטען לפני 1948 כי אין עם יהודי בארץ. היא ואחרים הגדירו כאנטישמי כל מי שהטיל ספק באופיו הלאומי של הציבור היהודי בארץ. ראוי לציין, כי בין אלה ששללו את אופיו הלאומי של הציבור היהודי בארץ היו כאלה שביססו את טענתם על העובדה כי לציבור זה לא היתה אז ממשלה משלו.

דיין מציג את מדיניות הגשרים הפתוחים כסידור שבא למנוע את ניתוק ערביי פלסטין משאר עמי ערב. אך האמת היא, כי מדיניות זו מכוונת למטרה אחרת: ללחוץ ללא הרף על תושבי השטחים הכבושים ולשמור על גבול פתוח כדי לעודדם לצאת ממולדתם, לנטוש את ארצם. והרי לשם כך מפוצצים בתים בסיטונות ומגלים את אלה שאינם מכופפים את ראשם.

ממשלת ישראל חוזרת השכם והערב על סיסמתה: משא ומתן ישיר והסכם שלום עם מדינות ערב; עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון. והיא אמנם חפצה לממש סיסמה זו הלכה למעשה. אך למעשה מסתירה סיסמה זו דבר-מה "פעוט" – זהו סירובה של הממשלה למשא ומתן ולשלום עם העם הערבי הפלסטיני. איתו אין רצון לנהל משא ומתן כלשהו. לגביו אין תוכנית לדו-קיום בשלום. אותו רוצים לרשת. את מקומו רוצים לתפוס. ומי שממשיך למתוח ביקורת על הממשלה גם אחרי סיסמתו של דיין, בדבר ישראליזציה של השטחים הכבושים, אינו מבין דבר וחצי דבר במה שמתרחש מתחת לאפו ממש. במקרה הטוב הוא מגלה תמימות.

ותמימות מגלה גם מי שעדיין חושב כי בצד הציונות הימנית, הרעה, הריאקציונית, קיימת ציונות שמאלית, טובה, פרוגרסיבית. כי ציונות יש רק אחת: משותפת למנחם בגין, ישראל אלדד, משה דיין, יגאל אלון ויעקב חזן. בגין ואלדד הם שוביניסטים גלויים, שמעולם לא ניסו להתקשט בנוצות סוציאליסטיות. ואילו שותפיהם מ"שמאל" זימזמו מנגינות סוציאליסטיות אך עסקו בביצוע עקבי של תורת ז'בוטינסקי. ומה טבעי יותר מכך, שבסופו של דבר התחברו הציונים מימין ומשמאל בממשלת ליכוד לאומי אחת, והם יושבים זה ליד זה, אבירי אחוות העמים מן השומר הצעיר והאחראים על רצח דיר-יאסין מן האירגון הצבאי הלאומי.

*   *   *

אני מאשים את ההנהגה השוביניסטית הערבית בניהול מדיניות כושלת ותעמולה נפשעת ביחס לזכויות העם הישראלי בארץ. מדיניות ותעמולה אלו הן בין הגורמים העיקריים המסגירים את מרבית היהודים לידי הארכי-שוביניסטים בישראל. כי הישראלי משוכנע, בדרך כלל, שאין מנהיגי ערב רוצים אלא בהשמדתו ובחיסול קיומו הלאומי בארץ. ואת זאת ניתן למנוע, לדעתו, רק תוך כדי מלחמת בלתי פוסקת בערבים. התוצאה: ההמונים בישראל משליכים את יהבם על הנהגה צבאית יעילה, לדעתם, כדי שתגן עליהם מפני הסכנה.

כל עוד יוסיפו דוברי שני העמים בארץ להתכחש למלוא הזכויות המדיניות והלאומיות של הזולת, יוסיפו הרצח, ההרג, החבלה וההרס להיות מנת חלקם של בני שני העמים. ישראל חייבת להיות הראשונה לחולל שינוי בתוכה עצמה. כלומר: להשתחרר כליל מן השוביניזם הציוני ומחלומות ההתפשטות הוהתנחלות על חשבון העם הערבי הפלסטיני; להכיר במלוא הזכויות של העם הערבי הפלסטיני, לרבות הזכות לקבוע את גורלו בעצמו, בתנאים של חופש מכיבוש וחופש מאיום צבאי זר. ישראל חייבת להיות ראשונה – משום שישראל היא הכובשת ואילו הפלסטינאים הם הנכבשים; משום שאנו המנשלים ואילו הם המנושלים; כי אנו ישובים במקומותיהם ואילו הם פליטים; כי אנו זה מקרוב באנו לכאן (ואפילו יש לנו קשרים רגשיים בני אלפיים לארץ זו) והם עם הארץ מזה אלף שנים ועוד מאות בשנים.

*   *   *

אני מאשים את העיתונות השוביניסטית בישראל בניהול מסע שקרים והסתה ישועיים, הגובלים בעלילת-דם, נגד חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"), בארץ ובחו"ל. הכוונה לאותן דיבות בדבר "שיתוף פעולה עם אל-פתח", "אימיגרנטים שנסו מן הארץ", "שונאי ישראל, "סוכני האויב" וכו'.

מפיצי הדיבות לא עשו שום ניסיון, ולו חלקי, לאמת את ה"עובדות" הללו – הם לא ניסו להסתמך על פרסומינו ולא ביקשו לראיין אותנו, כפי שמחייבת "האתיקה העיתונאית" המקובלת. מטרתם: לסכור את השפעתנו האידיאית ברחוב העברי והערבי ולמנוע הפצת האמת על השלטון ומעשיו בפני דעת הקהל בארץ ובעולם.

*   *   *

איננו משלים את עצמנו, כי ההנהגות השוביניסטיות של עמי הארץ מסוגלות לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי. לכן אנו קוראים לבני שני העמים, שלא הורעלו מן הסמים הלאומניים: אל תנוחו ואל תשקטו; קומו נגד המנהיגים הלאומניים, כדי לחולל שינויים יסודיים במבנה החברתי; צאו מתוך מחנה-ההסגר של הלאומיות אל השדה הפתוח של האחווה האנושית.

זוהי הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. זהו המוצא מן הגיהנום הלאומני.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: