חברים,

כולנו עדים להידרדרות הולכת וגוברת ביחסים שבין ישראל לעולם הערבי ובין יהודי ישראל לערבים הפלשתינאים. כל ההבטחות נכזבו, כל האשליות נמוגו. השלום אינו קרוב והביטחון מאיתנו והלאה.

נראה כי אין הוכחה טובה יותר להידרדרות זו מאשר שינוי "המדיניות" בשטחים והמעבר ל"עונשים סביבתיים" – כדברי משה דיין.

שם מוצלח פחות או יותר אינה משנה את האמת העירומה. שלטון "הכיבוש הליברלי ביותר בעולם" נוקט בעושים קולקטיביים כנגד אוכלוסיה כבושה!

והצעד הבא? עמודי תלייה ואולי גם בני ערובה?

להידרדרות ביחסים שבין ישראל לעולם הערבי ישנה, כמובן, גם השפעה על המתרחש בישראל גופא. הנה, למשל, עובדת המעצרים ההמוניים של ערבים ישראלים בשבועות שקדמו לבחירות. רוב המקרים לא הגיעו כלל לידיעת הציבור ולא זכו לסיקור בעיתונות (רק מקרים בודדים התפרסמו, וגם הם לא זכו לכיסוי מלא).

מעצרו האדמיניסטרטיבי של המשורר הערבי-ישראלי פאוזי אל-אסמר התפרסם. הוא יושב עדיין בכלא. אך מעצרם השרירותי של המשוררים סמיח אל-קאסם, מחמוד דרוויש וסאלם ג'ובראן לא פורסם. כן לא פורסמו מאות מקרים אחרים (מאות!) של מעצרים, ריתוקים, הגבלות תנועה ומעצרי-בית שהוטלו ועדיין מוטלים על ערבים ישראלים. וכל זאת ללא משפט. סתם לפי צו מנהלי, על סמך תקנות ההגנה לשעת חרום – ירושת הקולוניאליזם הבריטי משנת 1945.

גם במישור נוסף חלה החמרה ניכרת, וגם בו יש משום פגיעה בזכויות יסוד דמוקרטיות. כוונתנו להתקפות החריפות והמסיתות, הכוללות דיבות, על אינטלקטואלים ואנשי-רוח ישראלים, שהביעו אי-הסכמה עם המדיניות הממשלתית.

מגמה זו התפשטה הרבה מעבר להתקפות המטורפות של הרצל רוזנבלום על פרופ' יהושע בר-הלל, מעל דפי "ידיעות אחרונות". (ראה הודעתו של נשיא האוניברסיטה מר אייב הרמן, אל אנשי הסגל האקדמאי, לפיה נתבקשו להימנע משימוש בכתובת האוניברסיטה בעיסוקיהם הפוליטיים – זאת כמובן כשהם מבטאים דעות חריגות לגבי ההסברה הרשמית).

אספקט נוסף של הבעיה הנדונה מתגלה בתוצאות הבחירות לכנסת, שהבליטו את חולשתם ופיצולם של הכוחות האופוזיציוניים והדמוקרטים. כמו כן בלטה העובדה, שבלחץ העיתונות והתגברות האווירה הלאומנית והמיליטריסטית, נאלצים הרבה יסודות אופוזיציוניים לעטוף כל שמץ של ביקורת על המדיניות הרשמית במלל לאומני ובמס-שפתיים, כפי שדורשת "האווירה ברחוב".

הדברים ברורים ללא ספק גם לך; אין אנו באים להביא כאן גילויים מרעישים. אולם נראה לנו כי חייבים להביא בחשבון את מעט הגילויים האלה וכן רבים אחרים, אותם הכרת מניסיונך העצמי. ומעל לכל את העובדה המצערת כי כולנו – כל אלה שאינם מקבלים את מדיניותה של הממשלה, כל אלה שעל בסיס השקפות ואידיאולוגיות שונות, מאמינים כי יש מקום לפעולה וכי מוכרחים לפעול כנגד מדיניות זו – כולנו חלשים מאוד ואולי מקורה העיקרי של חולשתנו הוא בפיצול הרב בתוכנו.

אם הגעת למסקנה כי אין מה לעשות, הננו מתנצלים על הזמן שגזלנו ממך. מאידך, אם מנוי עמך לא להירתע ולהמשיך לפעול, מאמינים אנו כי בשלב זה מוטלת החובה על כולנו – ארגונים, מפלגות, קבוצות ובודדים – לפעול תוך תיאום ושיתוף פעולה. זוהי, בעצם, מטרת פנייתנו הנוכחית: להקים ועדת-תיאום בין הארגונים, המפלגות, הקבוצות והבודדים הנוקטים בעמדות אופוזיציוניות וביקורתיות כלפי המדיניות הנוכחית, בעיקר בשאלת היחסים הישראליים-ערביים ובשאלת הגנת הזכויות הדמוקרטיות הנובעת ממנה.

ועדת תיאום כזו, אינה מוצעת כאן מתוך כוונה ויומרה להגיע באמצעותה לאחדות רעיונית ופוליטית ולגיבוש מסגרת נוקשה ומחייבת. להיפך: היא מוצעת כדי ליזום פעולות חיוניות, על יסוד ההבדלים הקיימים ותוך כיבודם ההדדי. היא באה להפגיש ארגונים, מפלגות, קבוצות ובודדים שלהם מצעים פוליטיים שונים, גישות נבדלות וכן הרבה חילוקי דעות בשאלות יומיומיות ועקרוניות; אך שלמרות זאת הם מכירים בחולשה הכללית של כל אחד מהם לחוד וכן באחריות המוטלת עליהם לפעול, למרות חולשה זו, בכמה שטחים כדוגמת אלה:

  • פעולה למען ביטולן של תקנות ההגנה שעת חרום (1945), או, לפחות, פעולה להגבלת השימוש בהן.
  • פעולה למען העמלים והשכירים.
  • פעולה נגד אמצעי דיכוי ועונשים קולקטיביים הננקטים נגד הערבים הפלשתינאים, כדוגמת פיצוצי הבתים.
  • פעולה נגד המגמות המקארתיסטיות הפושטות במדינה, נגד סתימה הפה לבעלי דעות חריגות.

אלה הן, כמובן, רק כמה הצעות מתוך רבות הבאות בחשבון.

ולבסוף, אנו חוזרים ומדגישים:

פעולה בודדת היא חסרת סיכוי;

אחדות הפעולה היא חובתו של כל דמוקרט בשעה זו;

כל רצון כנה לפעולה, שיתבסס על החרמה של שותפים פוטנציאליים, ייכשל.

אנו קוראים לך לשקול פנייה זו, ולהיענות להצעתנו לקיים פגישה לשם הקמת ועדת-תיאום.

כמו כן אנו מבקשים שתביא את דבר הפנייה לחבריך ומכריך.

אנו מחכים לתשובתך.

מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

תל אביב, נובמבר 1969