קטע מן ההפגנה שערכנו בינואר השנה נגד הכיבוש (ליד הכנסת)

המזרח התיכון מתקרב אל פרשת-דרכים. ארבע המעצמות הגדולות מטכסות עתה עצה במטרה להגיע להסכם בדבר "פתרון", אשר אותו ירצו הן לכפות על תושבי האיזור, ואשר באמצעותו מקוות הן להחזיר על כנה את היציבות אשר נתערערה על ידי מלחמת יוני 67' ‏ותוצאותיה. פרשת-דרכים זאת צופנת בחובה סכנות חמורות לעתיד המהפכה במזרח התיכון; מטרת מאמר זה היא לנתח סכנות אלה.

‏הגורם החשוב החדש אשר הופיע על הבמה הפוליטית באיזור הוא הפלשתינאים. אומנם, ראשית פעולתם העצמית של הפלשתינאים ‏החלה שנים אחדות לפני מלחמת יוני, אך רק בעקבות המלחמה קיבלה פעולה זאת דחיפה ממשית. היסוד החיובי בתופעה זאת הוא, שהפלשתינאים בהופעתם העבירו את המאבק מידי הממשלות לידי ההמונים. במשך קרוב לעשרים שנה היו הפלשתינאים אובייקט של ההיסטוריה, גורם סביל שציפה לישועה מידי המדינות הערביות בכלל, או מידי מדינות ערב בעלות "המשטרים המתקדמים" – בייחוד מצרים בהנהגת עבד אל-נאצר.

‏מלחמת 1948 חשפה את פשיטת הרגל של ההנהגה הישנה של התנועה הלאומית הערבית – הנהגה שהיתה בידיהם של המעמדות הבורגניים ובעלי הקרקעות. כתוצאה מפשיטת-רגל גלויה זאת עלתה על הבמה הנהגה חדשה, זעיר-בורגנית באופיה המעמדי, אשר הצליחה למגר את המשטר הישן בכמה מארצות ערב ולנחול הצלחות כבירות במאבק האנטי-אימפריאליסטי.

‏אך מלחמת יוני 67' ‏גילתה את מגבלותיה של הנהגה זאת, הנובעות מאופיה המעמדי ומהאידיאולוגיה הלאומנית שלה. בין היתר נגלתה אוזלת-ידה המוחלטת לפתור את הבעיה הפלשתינאית. למרות תמיכת ברית-המועצות נתונים הנאצריזם והבעתיזם במצב של פשיטת-רגל פוליטית.

‏על רקע זה אפשר להבין את עלייתו של המאבק ההמוני הפלשתינאי. כאמור, עצם הופעת הגורם הזה היא חיובית; אך ניתן להבחין בה גם מגמה שלילית ומסוכנת. בחלקים מסוימים של התנועה הפלשתינאית השתררה הדעה כאילו צריכים ומסוגלים ההמונים הפלשתינאים לפתור את בעייתם בכוחות עצמם בלבד, ובנפרד מן המאבק המהפכני הכל-ערבי. המחזיקים בהשקפה זאת מציגים את הבעיה כבעיה פלשתינאית גרידא, הניתנת לפתרון בתור מסגרת פלשתינאית בלבד. המקל לא התיישר אלא נכפף לצד ההפוך: במקום הפאסיביות והציפייה לישועה מידי אחרים באה עתה גישה לוקאליסטית מצומצמת. כל העזרה הנדרשת מכלל העולם הערבי היא עזרה בחזית הפלשתינאית עצמה. גישה זאת אינה רואה את הקשר בין המאבק הפלשתינאי לבין המאבק המהפכני בתוך העולם הערבי בכללותו, ולכן היא מעלה את הנוסחה של "אי-התערבות בעניינים הפנימיים של מדינות ערב".

‏הממשלות הערביות מעודדות גישה זאת. עצם גיוס ההמונים בארצות ערב, אפילו סביב העניין הפלשתינאי בלבד, מעמיד בסכנה את המשטרים הקיימים. ‏לכן מעוניינים משטרים אלה לבודד את המאבק הפלשתינאי ולהשאיר אותו לפלשתינאים לבדם. הממשלות הערביות – הן הריאקציוניות והן ה"מתקדמות" – מנסות להקנות יציבות למשטריהן על ידי תשלום כופר-נפש של סיוע כספי לארגונים הפלשתינאים. יתר על כן, באמצעות סיוע זה שואפות הממשלות לכוון את המאבק הפלשתינאי אל הדרך הפוליטית הנוחה להן ולהשתמש בו כקלף, כאמצעי פיקוח גרידא, להשגת פתרון פוליטי נוח להן. מצרים, סוריה וירדן מעוניינות בעיקר להחזיר לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת יוני (ועל ידי זה להחזיר לעצמן יוקרה ולחזק את מעמדן הפנימי); העניין הפלשתינאי הוא לגביהן משני בלבד, אמצעי ולא מטרה. לזאת מתכוונות ממשלות ערב בדברן על "חיסול תוצאות התוקפנות".

‏ברור כי אם יצליחו ממשלות ערב להשיג את מבוקשן (למשל, באמצעות ארבע המעצמות) יהיו הן מוכנות להפקיר את הפלשתינאים לגורלם ואף להשתתף בפועל-ממש בחיסול פוליטי ופיסי של התנועה הפלשתינאית. יש להניח כי המעצמות יעמדו על כך כתנאי לכל פתרון פוליטי.

‏ממש כשם שתוצאות מלחמת 48' ‏יצרו את הרקע הנוח לנפילת ההנהגה הלאומית הישנה בעולם הערבי ולעלייתה של הנהגה חדשה – הנהגת מעמד חדש (המעמד הזעיר-בורגני), כך יצרו תוצאות מלחמת יוני את התנאים האובייקטיביים להחלפת ההנהגה הקיימת בהנהגה חדשה בעלת אופי מעמדי חדש. לאחר שהמעמדות בעלי הרכוש הוכיחו את חוסר יכולתם לפתור את הבעיות הסוציאליות, הפוליטיות והלאומיות של העולם הערבי הוברר הלכה למעשה כי רק ההמונים המנוצלים עצמם, בהנהגת מעמד הפועלים, יכולים לפתור בעיות היסטוריות אלה. אולם יש מרחק רב בין קיומם של תנאים אובייקטיביים מתאימים לבין התממשותה של ההנהגה החדשה. לשם כך דרוש גם הגורם הסובייקטיבי: ארגון פוליטי בעל תיאוריה מהפכנית וסטראטגיה מהפכנית כלל-ערבית.

‏והנה, דווקא בתור התנועה הפלשתינאית יש גורמים רבי משקל הדוחים במפורש את הצורך בעבודה פוליטית ובסטראטגיה מהפכנית כל-ערבית. הם מצטמצמים ביודעין ובמכוון אך-ורק בזירה הפלשתינאית, אך-ורק במאבק מזוין חסר תוכנית פוליטית.

אולם, הן השיקול של מאזן הכוחות והן השיקול התיאורטי מוכיחים את אי-האפשרות של פתרון הבעיה הפלשתינאית במסגרת פלשתינאית נפרדת.

‏מהו מאזן הכוחות? העם הפלשתינאי ניצב במערכה כשממולו הציונות, הנתמכת על ידי האימפריאליזם ובעורפו המשטרים הערביים והריאקציה הערבית, שגם היא נתמכת על ידי האימפריאליזם. יש להניח כי כל זמן שלאימפריאליזם אינטרס ממשי במזרח התיכון, הוא ימשיך לתמוך בציונות (המשמשת לו בת-ברית טבעית) ולא ייתן לה לנפול. הוא יגן עליה עד טיפת הנפט הערבי האחרונה. מצד שני, אי-אפשר לחסל את ההשפעה והאינטרסים האימפריאליסטיים באיזור מבלי להפיל את שלטונם של אותם מעמדות בתוך העולם הערבי שהם שותפיו וסוכניו של הניצול האימפריאליסטי. המסקנה איננה שהעם הפלשתינאי צריך לחכות בשקט עד למיגור ההשפעה האימפריאליסטית באיזור, אלא שמאבקו צריך לשמש גורם מגייס למאבק למען שחרור לאומי וסוציאלי במזרח התיכון כולו.

‏ואם אי-אפשר להביס את הציונות מבלי למגר את השליטה האימפריאליסטית באיזור כולו, הרי שהנוסחאות המציעות פתרון הבעיה במסגרת הטריטוריה הפלשתינאית מהוות אבסורד מבחינה תיאורטית. ממה נפשך: אם מדובר על מצב שבו טרם הובס האימפריאליזם בזירה המזרח-תיכונית כולה, הרי שגם דה-ציוניזאציה של ישראל ובניין פלשתינה ללא ציונות אינן כלל בגדר האפשר. ואם המדובר במצב שיתהווה לאחר מיגור האימפריאליזם, איזה טעם יש לנוסחה המדברת רק ‏על פלשתינה, מבלי לקחת בחשבון את השינויים ההכרחיים שיתחוללו באיזור כולו?

‏לאמיתו של דבר, הנוסחה המצטמצמת לעניין הפלשתינאי בלבד, למרות המחלצות המהפכניות שבהן היא מתעטפת, אינה נובעת מגישה מהפכנית אלא מאורח-מחשבה רפורמיסטי, המחפש פתרונות חלקיים, בתוך המסגרת של התנאים הקיימים באיזור. באופן מעשי ניתנים פתרונות חלקיים למימוש רק על-ידי פשרה עם האימפריאליזם והציונות.

‏נוסף לכל זאת, הפתרונות הפלשתינאיים המוגבלים אינם מסוגלים להתמודד עם הבעיה הלאומית. הנוסחאות המדברות על "פלשתינה עצמאית ודמוקראטית, שכל אזרחיה, ללא הבדל דת, ייהנו מזכויות שוות", לוקות בשני דברים. מצד אחד, הן יוצרות באופן מלאכותי אומה נפרדת חדשה – "פלשתינאית" - אשר ההבדלים בין אנשיה אינם לאומיים אלא רק דתיים. מצד שני, היא מתעלמת מן האופי הלאומי של הישוב היהודי הישראלי ונותנת לו סטאטוס של עדה דתית בלבד. בעלי הנוסחאות הללו מרגישים בעצמם את האבסורד בהפרדת הפלשתינאים מן האומה הערבית בכללותה, ולכן הם מוסיפים מייד כי "פלשתינה היא חלק מן המולדת הערבית". מתעורר הרושם כי זאת אינה אלא הסיסמא הישנה של "פלשתינה ערבית" בלבוש חדש מעורפל יותר.

‏גישה זאת מעידה על חוסר הבנה של השאלה הלאומית בכלל, ושל המציאות הישראלית בפרט. נכון כי היהודים היושבים בישראל נאספו שמה ברובם תחת השפעת הציונות ובהנהגתה, והם – בתור ציבור – דיכאו וממשיכים לדכא את הפלשתינאים. אולם אי-אפשר להתעלם מן העובדה הברורה כי ציבור זה מהווה יחידה לאומית (הנבדלת מיהודי העולם מצד אחד, ומערביי פלשתינה מצד שני) בעלת שפה, חיים כלכליים ותרבותיים משלה.

‏פתרון הבעיה הפלשתינאית מחייב לנתק את הציבור הזה (או לפחות חלק ניכר ממנו) מהשפעת הציונות ולמשוך אותו למאבק משותף עם הכוחות המהפכניים בעולם הערבי, למען השחרור הלאומי והסוציאלי של האיזור כולו. אך ברור כי אין להשיג זאת על ידי התעלמות מיישותו הלאומית.

בעיה זאת אינה ניתנת לפתרון במסגרת המצומצמת של פלש‏תינה. אם מדובר על מדינה דמוקראטית סתם – "אדם אחד קול אחד" – הרי שלמעשה תהיה זאת מדינה בעלת רוב יהודי, שאין שום דבר המונע ממנה להיות כמו ישראל הנוכחית אלא רק בגבולות יותר רחבים ועם מיעוט ערבי גדול יותר. אם המדובר במדינה דו-לאומית, הרי שזאת תהיה מעין יצור מלאכותי שבו הפלשתינאים יופרדו מעל העולם הערבי ומן התהליכים המהפכניים בתוכו. מלבד זאת, במבנה הדו-לאומי כשלעצמו אין כל ערובה שעם אחד לא ישתלט על משנהו. כל האמור לעיל מתייחס לפתרונות הבאים בחשבון במסגרת התנאים הקיימים באיזור, ללא מהפכה חברתית מקיפה.

‏לעומת זאת, אם מדובר במצב שלאחר מהפכה חברתית מנצחת, לאחר מיגור האימפריאליזם והציונות, לא תעמוד בעיה ‏פלשתינאית נפרדת, אלא בעיית הלאומים השונים החיים בקרב העולם הערבי ‏(הכורדים, יהודי ישראל ,הדרום-סודאנים). בעיה זאת יכולה להיפתר רק על ידי מתן זכות הגדרה עצמית ללאומים האלה. כמובן, הכרה בזכות ההגדרה העצמית אין פירושה עידוד להיפרדות; להיפך, היא מהווה את הבסיס הנכון להשתלבות ללא כפיה ודיכוי. יתר על כן, הגדרה עצמית אמיתית לא תיתכן באיזור כל זמן שהוא נשלט במישרין או בעקיפין על ידי האימפריאליזם, אלא רק ‏לאחר שחרורו של האיזור מכל השפעה אימפריאליסטית, כלומר לאחר מהפכה סוציאליסטית מנצחת. בפרט, מצב זה מניח מראש את נפילת הציונות.

‏בסיכום: התנאים האובייקטיביים הקיימים מאפשרים ומחייבים את היווצרותה של תנועה מהפכנית סוציאליסטית המונית, בהנהגת מעמד הפועלים, המודרכת על ידי מפלגה מארכסיסטית מהפכנית והפועלת בהתאם לסטראטגיה כל-ערבית, המכירה בזכויותיהם הלאומיות של הלאומים החיים בקרב העולם הערבי והמסוגלת למשוך את המוניהם למאבק משותף למען שחרור לאומי וסוציאלי של האיזור כולו.

[מאמר זה הופיע גם בגיליון 50 של "מצפן", אוגוסט 1969]