קורא יקר,
הגיליון שלפניך הוא יצור-כלאיים עיתונאי מיוחד במינו: חציו עברי וחציו ערבי. הוא מוצא לאור מטעם האירגון הסוציאליסטי הישראלי.
האירגון הסוציאליסטי הישראלי, שהוקם בשנת 1962, מלכד בשורותיו מהפכנית יהודים וערבים. את דעותיו של האירגון בשאלות אקטואליות ומיידיות (כמו הבחירות לכנסת) ובשאלות רחבות ומקיפות יותר (כמו המאבק הפלשתינאי והמהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון), תוכל למצוא בעמודים אלה, גם בעברית וגם בערבית.
האירגון הסוציאליסטי הישראלי מוציא לאור ירחון עברי קבוע, בשם "מצפן". זהו הפירסום העיתונאי העברי השנוא ביותר בישראל. הוא שנוא על ידי המפלגות הציוניות; הוא מושמץ על ידי הדוברים של ממשלת ישראל; הוא מוחרם על ידי הרוב הגדול של חנויות וסוכנויות ההפצה בארץ.
למה? את התשובה על כך תוכל לקבל בעצמך, אם תקרא בעיון גיליון מיוחד זה. אולם על שאלה אחת לא תוכל למצוא תשובה בכוחות עצמך. זוהי שאלה המתבקשת מאליה: למה אירגון כמו האירגון הסוציאליסטי הישראלי, המלכד בשורותיו יהודים וערבים, מוציא ביטאון קבוע רק בשפה העברית? למה אירגון זה, המטיף למאבק משותף של עמי המזרח התיכון כולם נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית – למה אירגון זה אינו מוציא פירסום קבוע גם בשפה הערבית? יהיה זה שבועון, דו שבועון או ירחון?
ובכן, התשובה היא קצרה: השלטונות אוסרים על האירגון להוציא כתב עת קבוע בשפה הערבית. אוסרים ‒ ואפילו לא מנמקים. כנראה שטעמיהם עימהם. כנראה שיש להם – לשלטונות – סיבות לאסור עלינו הוצאת עיתון בערבית.
אנו לא לוקחים על עצמנו את התפקיד, לנסות ולגלות את מניעי השלטון. יעשו זאת דובריו ושופרותיו. ואם הם מעדיפים בינתיים לשתוק ולא להסביר ‒ אנו קוראים לך לקרוא את הפירסום הזה ולשפוט בעצמך. לקרוא את השקפותינו ולהסביר לעצמך את סיבת האיסור השרירותי. אנו מניחים, שכל אדם שמוח בקודקודו יכול על סמך גיליון בודד זה למצוא את ההסבר לכך.
הפעם נסתפק רק בסיפור המעשה ‒ סיפור שלקח רב טמון בצידו.
ובכן, לפני למעלה משנה פנינו למשרד הפנים וביקשנו רישיון להוצאת שבועון בשפה הערבית. קראנו לשבועון הנ"ל בשם "אל-נור". מילאנו את כל הטפסים ואת כל הפרטים, כפי שדורש החוק, ממש כפי שעשו בזמנו עורכים ומוציאים-לאור של עיתונים אחרים, כמו, למשל, "אל-אתיחאד", או כמו, למשל, "האזה אל-עאלם".
חיכינו כמה שבועות כדי לקבל את תשובת הפקידים האחראיים במשרד הפנים, והיא בוששה לבוא. שלחנו להם תזכורת וחיכינו שוב. גם הפעם לא הגיעה התשובה. שלחנו אחד מחברי האירגון ‒ זה שהיה מיועד להיות עורכו של "אל-נור" ‒ שילך בעצמו למשרד הפנים ויבקש את התשובה. הוא הלך ולא קיבל אותה. אמרו לו לחכות.
כך בוזבזה שנה שלמה. כך מנעו השלטונות במשך 12 חודשים את הוצאתו לאור של שבועון סוציאליסטי מהפכני בשפה הערבית בישראל.
לא הרפינו מן הפקידים האחראים במשך כל אותו הזמן. תבענו תשובה ברורה וגלויה ‒ זכות המגיעה לנו לפי החוק הקיים.
ולבסוף הגיעה תשובה, על נייר מכתבים רשמי, עם סמל ועם תאריך ועם חתימה של פקיד. את תצלום המכתב הרשמי הזה תוכל למצוא בגיליון זה.
הנדון: הוצאת שבועון "אל-נור"
ההסברים כמעט מיותרים לגמרי. המכתב הרשמי מדבר בעד עצמו.
הפקיד של משרד הפנים – אחד בשם אילתי – קיבל בירושה את סמכויותיו של הנציב העליון הבריטי – השליט הכל-יכול של ארץ זו מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד ל-1948. זוכרים אותו, את הנציב העליון? הצעירים, בוודאי שלא. זה היה נציג הוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה. זה היה התגלמות האימפריאליזם הבריטי בארץ זו. זה היה המדכא הקולוניאלי בכבודו ובעצמו.
והנה, אותם חוקים קולוניאליים שחקק הוד מעלתו הנציב העליון, מושל בחסד המלך, שרירים וקיימים גם היום. נטל אותם אדון אילתי ממשרד הפנים – לא לפני שקיבל את הוראות הממונים עליו – והפעילם נגדנו, ונגדך.
הוא לא ירתיענו!
בעזרתך!
* * *
מכתב התשובה ממשרד הפנים:
מדינת ישראל
מינהל מחוז חיפה
כ"ה באלול תשכ"ט
8 בספטמבר 1969
רשום
לכבוד מר ויקטור ניקולא
רח' עבאס 34
חיפה
א"נ,
הנדון: הוצאת שבועון "אל-נור"
בנסיבות העניין נראה היה לי כי הבקשה נזנחה ואם היתה טעות בידי – אתך הסליחה.
על פנייתך המחודשת הריני משיב לאמור:
בתוקף סמכותי לפי תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אני מסרב להעניק לך תעודת היתר להוצאת השבועון הנידון.
בכבוד רב,
ד"ר נפתלי אילתי
הממונה על מחוז חיפה
