ביום שישי, 13 ליוני, כתב אלתרמן ב"מעריב": "בישראל יש כיום קרוב לתשעים אלף משפחות מרובות ילדים. משפחות אלו הן 12 אחוז בערך מכלל תושבי המדינה (לא ברור אם אלתרמן מתייחס גם אל תושביה הערבים של ישראל בחשבונו זה), אך מספר ילדיהן הוא 42 אחוז מכלל בני גילם, ומחציתם של אלה אין להם לא מיטה ולא מזרון".

"נזכיר עוד" – כותב אלתרמן – "כי למעלה משלוש-מאות אלף נפש בישראל גרים במשכנות עוני ממש, ועשרה אחוז מכלל המשפחות בישראל משכורתן שלושת-אלפים לירות בשנה.

"כנגד זה אנו שומעים כי בדיון הכלכלי האחרון, שנערך בממשלה, דובר בעיקר על בעיית הצריכה המוגברת של האוכלוסייה ועל הצורך לרסן את העלייה המהירה ברמת החיים ואת הגידול המופרז של ההכנסות", הוא מוסיף.

מה שלא כתב אלתרמן, כותבים מדי יום ביומו בעלי הטורים הכלכליים בכל העיתונים. ואם לקחת בחשבון את העובדה ש"כל מידע על סכנת ההתמוטטות של המשק הישראלי הוא סיוע לשירותי הביון של האויב", כלומר, אם נכיר בכך כי מה שכבר נכתב בעיתונות אינו אלא השאריות שנותרו אחרי מסננת התודעה הביטחונית של הכתבים עצמם ושל עורכי העיתונים, תתגלה בבהירות התפאורה של הדרמה "החיים בישראל".

הכלכלנים מדברים על ירידת יתרות מטבע החוץ, על הצורך לנקוט צעדים חמורים בניסיון להציל את המשק הישראלי, על מיתון או פיחות – דברים שבכל מקרה משמעותם אבטלה וירידה דרסטית ברמת החיים. הם רק מתווכחים ביניהם על המועד – לפני הבחירות או אחריהן. כל זאת בתקופה בה עלו רווחי הבנקים (בנק לאומי לישראל ב-24%, בנק אפותיקאי ב-30%, בנק לפיתוח תעשייה ב-14%); תקופה בה ממריאים רווחי החברות, לדוגמה: חברת כלל – 7 מיליון ל"י, שהם עלייה של 25%, חברת הביטוח "אליהו" 10.5 מיליון ל"י, עלייה בלמעלה ממאה אחוזים; תקופה בה עולים המחירים, עולים המיסים וערך המשכורת יורד.

על רקע זה מתעוררים מאבקי העובדים – פועלי הנמלים, הדוורים, האחיות, המורים והמהנדסים – מאבקים על הזכות לחיות כבני אדם.

אשדוד

בנמל אשדוד מנהלים עובדי התפעול זה כמה חודשים מאבק עקשני למען מטרה אחת – הקמת מועצת ייצור משותפת לנמלי אשדוד וחיפה, כשהפרספקטיבה – אירגון ארצי של עובדי הנמלים.

להבהרת הדברים כמה מילות הסבר: העבודה בנמל מתנהלת בשיטת הנורמות והפרמיות. את הנורמות קובעת מועצת ייצור המורכבת בדרך כלל מנציגי הפועלים (מיעוט), נציגי ההנהלה (רוב) ומהנדסי ייעול. הפרמיה בענף המתכת עומדת היום על 35% בערך (כלומר: אם עבור ייצור טונה פלדה ליום, למשל, עומד השכר היומי לפועל על 12 ל"י, הרי עבור ייצור שני טון יעמוד השכר היומי על 12 + 4.20 = 16.20 ל"י) – ובאשדוד למטה מזה. לאות תודה על "הסכמת" הפועלים לגזילת שני-שלישים מהפרמיה שלהם, נותן להם מס ההכנסה "הנחה" וגובה 15% מהמס הקבוע. מתן ההנחה מותנה בהיות הפרמיה "מדודה".

מכיוון שהעיתונות משקרת ללא בושה (כי כל עיתונאי יודע שפרסום שקריה של הנהלת הנמל עשוי להשתלם באיזו שהיא "הפלגת בכורה"), צריך גם לספר בקיצור את פרשת הנורמות באשדוד. נמל חיפה עובד כבר קרוב לשלושים שנה על פי נורמות מדודות ומוסכמות. תנאי הייצור באשדוד שונים בכמה ענפים, והנורמות שם אינן מדודות "באופן מדעי". הועלתה איפוא שאלת הקמתה של מועצת ייצור לנמל אשדוד. פועלי אשדוד תומכים בהקמת מועצת ייצור (למרות שכל העיתונים מספרים את ההיפך), אך הם תובעים שהיא תהיה משותפת לשני הנמלים. למאבק על דרישה זו הצליחו לגייס את סולידאריות פועלי הנמלים בחיפה ואילת. פועלי אשדוד יודעים כי תנאי העבודה שונים מנמל לנמל – הם דורשים מועצת ייצור משותפת, אשר תקבע נורמות אחידות לגבי עבודות שהתנאים שלהן תואמים בכל הנמלים, ונורמות נפרדות לגבי אלו שתנאיהן מיוחדים לכל נמל. בינתיים – עד להקמת מועצת ייצור משותפת – הם מוכנים לעבוד לפי הנורמות הנהוגות בחיפה, למרות שעל ידי כך הם יצטרכו לעבוד יותר בעבור אותו שכר.

במארס השנה נבחר באשדוד ועד תפעול חדש. בניגוד לתקוותיהם של עסקני ההסתדרות, שבו הפועלים ובחרו בחלק ניכר מחברי הוועד הישן פעם נוספת. נבחרים אלה ידועים ומוכרים כאגוז קשה בכל הקשור למכירת בוחריהם מתחת לשולחן, והעסקנים, שידעו כי שוב תועלינה התביעות הישנות, קמו והצהירו בחוצפה חסרת בושה על "אי חוקיותו של הוועד, שחלק מחבריו הם מתפרעים מועדים ופורקי עול ההסתדרות". הם צירפו מעשים לדיבורים, והחל מחודש מאי הפסיקה ההנהלה לשלם את משכורתו של מזכיר הוועד.

העיתונות גויסה למסע השמצות נרחב. "בוגדים", "אל-פתח", "מחבלים" הם רק חלק מהתארים שהודבקו לפועלי הנמל שהחלו לעבוד נורמה אחת בלבד. מזכיר ההסתדרות [אהרון בקר] סרב להיפגש עם נציגי הפועלים, ראש הממשלה, חברת מפלגת הפועלים הגדולה במדינה, התגייסה גם היא למסע ההשמצות. ההסתדרות הוכיחה שוב – היא מהווה מכשיר לדיכוי המאבק המקצועי, היא מגינה קודם כל על האינטרסים של המעבידים ומנצלת את הכוח העצום שנותנים בידיה הפועלים נגד הפועלים עצמם.

ב-8 במאי התקיימה באשדוד אסיפה כללית של עובדי התפעול, בה הובע אמון בחברי הוועד ובה אושרו דרכי המאבק שנקט הוועד (עד להחזרת פנקסי החבר אם תגשים ההסתדרות את איומיה); אושר תשלום משכורתו של מזכיר הוועד מכספי הפועלים, לאחר שההנהלה הפסיקה באופן שרירותי לשלמה, והובעה סולידריות מלאה מצד פועלי נמל חיפה עם מאבק פועלי אשדוד.

פועל מאשדוד ליד בית ליסין בתל אביב בעת משפט הוועד [מציג תלוש שכר - "לוקש"]. ה"לוקש" בדבר הלוקש...

פועל מאשדוד ליד בית ליסין בתל אביב בעת משפט הוועד [מציג תלוש שכר - "לוקש"]. ה"לוקש" בדבר הלוקש...

שבועיים לאחר מכן, ב-26 למאי, נפתח משפט חברי ועד התפעול בבית דין ההסתדרות. רק במדינה בה השלטון מרוכז בידי "הגמוניה פועלית", רק במקום שם יש זהות מוחלטת בין "מנהיגי" האיגוד המקצועי לבין הממשלה, רק איגוד מקצועי שהוא קודם כל כלי-עזר ציוני ורק אחר כך איגוד מקצועי, מביא [את] נציגי הפועלים למשפט על שהם דואגים "יותר מדי" לאינטרסים של בוחריהם.

פועלי אשדוד וחיפה, חברי "מצפן" ועוד שוחרי כבודו של הפועל, ביניהם קבוצה מחברי קיבוץ גן שמואל, התאספו ביום המשפט מול בית ליסין [בתל אביב]. בעת שבתוך האולם הפגינה ההסתדרות, באמצעות בית הדין שלה, יחס של זלזול תהומי למייצגים אמיתיים של הפועלים, קראו כרזותיהם של המפגינים בחוץ: "בקר ושותפיו למשפט הפועלים", "לפועלי ישראל אין איגוד מקצועי" ו"הפועל הוא חבלן, המעביד פטריוט". הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות קפצו על ה"אטרקציה". הם תיארו את פועלי אשדוד כבחורים טובים השמחים לעמוד במרכז ההתעניינות של המדינה כולה, כילדים המנסים לשחק את העסקנים הגדולים, כחמומי מוח חסרי חוש אחריות. מאמרי מערכת אחדים אף קראו "לנקוט באמצעים כדי להפסיק את המשחק". למרות זאת הגיעו לוועד התפעול של נמל אשדוד עשרות מכתבי הזדהות מוועדי פועלים בכל הארץ.

הממשלה אמנם "נקטה באמצעים", אבל מס הכנסה הגשים את איומו מראשית מאי וגבה בבת אחת את הפרשי המס על הנורמות הנוספות, שניתנו כהנחה החל מראשית השנה. פועלים שמשכורת היסוד שלהם עומדת על 350 ל"י לחודש (ברוטו) אולצו לשלם קרוב למאה ל"י הפרשי מס. כל קשר בין לחץ ההסתדרות על הפועלים לבין הצעד שננקט על ידי מס ההכנסה איננו מקרי.

לראשי ההסתדרות התברר שכל ניסיון לשבור את הפועלים לא יביא כל תוצאות. החל מראשית יוני החלו להתנהל מגעים בין ראשי ההסתדרות לבין אותו ועד תפעול של "מתפרעים מועדים".

ב-16 ליוני הושג הסכם שנראה כסופי:

  1. מועצת הייצור בנמל אשדוד תופעל על פי הכללים שהוסכמו.
  2. תוך חודשים תיערך בדיקה השוואתית של תנאי העבודה בין נמל אשדוד ונמל חיפה על ידי שני מהנדסים.
  3. ממצאי המהנדסים יהוו בסיס לקביעת נורמות מדודות.
  4. בתנאים פיזיים זהים ודומים בשני הנמלים תדרוש ההסתדרות נורמות מדודות שוות.
  5. בתנאים פיזיים שונים – באותם מטענים שלגביהם נקבעה נורמה מדודה בשני הנמלים – ההפרש בין הנורמות לא יעלה על ההפרש היחסי שבתנאים הפיזיים הקיימים בין שני הנמלים.
  6. הפעלת מועצת הייצור בנמל אשדוד תיעשה באופן הדרגתי בהתאם לכתוב בזכרון הדברים מ-12 בדצמבר 1968. הנורמות יופעלו בהדרגה והן לא תעלינה על אלו הקיימות בחיפה לפני סוף 1971.
  7. ההסתדרות מכירה בוועד פועלי התפעול בנמל אשדוד ותובא המלצה לפני הוועדה המרכזת של ההסתדרות לבטל את משפט החברים נגד חברי ועד זה.
  8. הבקשה למועצת ייצור משותפת לאשדוד וחיפה תידון ותתקבל הכרעה בוועדה המרכזת לפני סוף שנה זו.

ובינתיים מסתבר כי רשות הנמלים מערערת על חוקיותו של הסדר זה...

התבערה מתפשטת

טרם הסתיים הסכסוך בין ההסתדרות ורשות הנמלים לבין פועלי התפעול וכבר הודיעו עובדי מחלקת הים בנמל אשדוד כי אם לא ימולאו ההבטחות שניתנו להם ינקטו גם הם בצעדים מתאימים. ב-16 ליוני החלו להאיט את קצב העבודה, ולסרב לבצע שירותי גרירה. [הוועד] הודיע על אי ביצוע שיפוצים בגוררות ואי חתימת כרטיס השעון עד שלא תוסדר תחבורה מהרציף המרוחק של עובדי מחלקת הים אל השער.

שבוע לפני כן פרצה הסערה של שביתת הדוורים. הניצוץ שהדליק את השביתה היה ללא השוואה עם ממדי השביתה והצורה בה שברה אותה הממשלה. אין ספק שלא הסנקציות בהן איימת הנהלת הדואר בתל אביב כנגד אחד הדוורים הן שהעלו את חמתם של דוורי חיפה, הרצליה, נתניה, באר שבע ותל אביב עצמה. דוורי חיפה מוחים על ההרעה המתמדת החלה במצבם עם גידול העיר. הדוורים בתל אביב מוחים על רודנות של מנהל המדור, פנחס שוורצבאום.

הפעם נקטה הממשלה בצעד חסר תקדים ביחסי העבודה בישראל: היא הוציאה צווי ריתוק ["צו קריאה לשירות עבודה חיוני"]. השביתה חוסלה. מקץ שבוע פנו דוורי ירושלים, בשם חבריהם מכל הארץ, אל מנכ"ל הדואר ותבעו תוספת מאמץ, העלאה בדרגות, תשלום נוסף עבור דברי דואר בלתי שגרתיים, והעברה לעבודות שאינן תובעות מאמץ פיסי לאחר שמונה שנות ותק. הם הודיעו כי "ינקטו בצעדים" אם לא תמולאנה תביעותיהם.

האחיות בתל השומר תובעות זה חודשים רבים הקטנת העומס הרובץ עליהן. המורים החליטו לתבוע לדין את ועדת השרים לענייני שכר על הפרת הבטחה ועל התכחשות להסכם. הם שוקלים עריכת שביתה, והועלתה הצעה לפיה ימסרו 30 אלף מורי בתי הספר מכתבי התפטרות לשר החינוך.

המהנדסים מנהלים מאבק ממושך על ידי הימנעות מעבודת שעות נוספות, ולאחרונה החליטו להרחיב את המאבק ולהפסיק לחתום על מסמכים ותעודות שונות. "מעריב" (15.5) טוען: "הממשלה עשויה לנקוט בצעדים קיצוניים, עד כדי הוצאת צווי ריתוק נגד המהנדסים העובדים בשירות המדינה, המרחיבים את שביתת ההאטה שלהם... החלטה זו נתקבלה בדרג בכיר בנציבות עובדי המדינה".

התקדמות לאחור

העיתונות יצאה בזעקות קורעות לב: "בנינו מקיזים את דמם בתעלה ואתם (פועלי אשדוד) פוגעים בביטחון המדינה" – כאילו שפועלי אשדוד משוחררים מהקזת דמם על "הגנת המולדת" (ביר גפגפה, אל-עריש, יריחו, שכם, קונייטרה וכו', אותן "שיחרר" צה"ל, המורכב כידוע מפקידים בכירים, תעשיינים ועורכי עיתונים).

שרים וראשי מדינה זועמים על תביעותיהם של פועלים בזמן ששעת טיסה אחת במטוס הישועה פאנטום עולה בדיוק כשכר עבודתו של פועל במשך... שנה תמימה – ואנו זקוקים כידוע להרבה שעות טיסה של פאנטומים כדי להגשים את "שחרור" השטחים שהיו כבושים במשך מאות שנים.

חובותיה של ממשלת ישראל ל"לפיד החרות" (שהוכיח לא אחת את יכולתו לשרוף) מגיעים לאלפי דולרים לגולגולת.

בלונדון מודיעה הגברת הזקנה בפאתוס רב: "אולי נסלח לערבים על שהרגו בבנינו, אך לעולם לא נסלח להם על שאילצו את בנינו להרוג" (וזה כאילו היתה אומרת: לעולם לא נסלח לערבים על קיומה של התנועה הציונית, על קשריה עם האימפריאליזם, על מדיניות הדיכוי והנישול שלה – בקיצור: לא נסלח לערבים על שהעזו להתקיים בכלל).

בישראל מנהלת העיתונות מסע הסתה ותוקעת סכין – מילולי בינתיים – בכל מי שמוקיע את מדיניות הממשלה. אזרחים טובים כבר הבינו את הרמז והחלו להכות את אנשי "מצפן".

קומוניסט פרו-סובייטי, שאמר במוסקבה את שאמר בישראל במשך שנים (וקיבל סכין בגב עבור זה) משמש אובייקט ללינץ' עיתונאי.

אנשי שמאל באירופה, השואלים את נציגיה הנאורים של ישראל שאלות מביכות מדי, זוכים להגדרה "פאשיסטים" מפי אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים, ומשתפים פעולה עם יורשיהם (אותם אנשים, רק שהזקינו בעשרים וכמה שנים).

בתנאים אלה מקבלים פועלים שובתים צווי ריתוק, וזה בהחלט לא נשמע מוזר, בהחלט לא נראה תופעה חריגה. לא השימוש או אי השימוש בצווי ריתוק נגד פועלים הוא המשנה – כי בישראל נתון כבוד האדם בצווי ריתוק והגבלה למיניהם כבר עשרים ואחת שנה. למשטר כזה אין תקנה אלא צו הגבלה היסטורי.