בחודשים האחרונים אנו עדים להחרפה גוברת והולכת ביחסי העבודה בישראל. לנוכח המשבר הכלכלי המאיים על המדינה, מנסה השלטון להסיח את דעת הפועלים ממאבקם הצודק על ידי הגברת הפעילות הצבאית בגבולות. שר הביטחון מלבה את ההיסטריה המלחמתית בהצהרות כגון: "יתכן שהמצרים ינסו להפציץ את תל אביב" וכיו"ב. נטל ה"ביטחון", כלומר, בטחון המשטר, מוטל יותר ויותר על שכבות העובדים בישראל.

החבל נמתח עד הסוף: שביתה, צווי ריתוק, ‏הבטחות, חידוש העבודה, שוב שביתה ושוב צווי ריתוק. אלא שהפעם לא הכל הלך חלק· הדוורים איימו בהפרת צווי הריתוק, הגשימו את איומם ולא נרתעו מההזמנות שקראו להם להתייצב בתחנות המשטרה.

מנהלי ההסתדרות וחברי הממשלה המעורבים בעניין, מתלבטים עתה בין שתי אפשרויות בנסיונם להתגבר על המשבר - שתי אפשרויות שאף אחת מהן לא תמנע את המשך התדרדרות יחסי העבודה בישראל. האחת - הפעלת כל האמצעים העומדים לרשות המשטר, עד להעמדת הדוורים למשפט (פלילי !) וחבישתם בבית סוהר. אפשרות זו טומנת בחובה סכנה חמורה מאוד לשלטונות - הסכנה כי המסקנות על ידי פועלי אשדוד ("העיתונות משקרת". "מנהיגי ההסתדרות הם רמאים") תוסקנה גם על ידי אחרים. הסכנה כי הפועלים יבינו את הקשר בין המדיניות הציונית בכל התחומים לבין מדיניות הממשלה וההסתדרות בשאלת יחסי העבודה. ואז לא ירחק היום בו יקשור המאבק המקצועי את עצמו עם המאבק הפוליטי.

‏האפשרות השנייה העומדת בפני השלטונות היא להיענות לכל תביעותיהם של הדוורים, כדי לדחות את הפוליטיזציה של המאבק המקצועי. אולם גם אפשרות זו, המזמינה החרפת התביעות של העובדים בכל הסקטורים, יש בה, אולי, כדי לפתור את "בעיית" הדוורים, אבל היא מעלה הרבה "בעיות" אחרות.

לדרישותיהם הספציפיות של הדוורים יימצא, אולי, הסדר כלשהו. אך לגבי כלל המאבק לא ישתנה, באופן מהותי, שום דבר. כך שבין שתי האפשרויות הללו - חשיפת פרצופה האמיתי של המדיניות הציונית מצד אחד, וגרימת גל שביתות ותביעות להעלאת שכר מצד שני - מרחב התמרון הוא קטן מאוד.

מה עוד יכולה הממשלה לעשות ?

הם יכולים להסכים להעלאת שכר כללית, כיוון שמיד אחריה תבוא העלאת מיסים שתעמיד בצל את כל הישגי הפועלים. במקרה כזה יוכלו תמיד להגיד "אמרנו לכם שאסור להפר את היציבות במשק". הם יכולים לארגן מלחמה חדשה, שתשתלב יפה בשאר המישורים של המדיניות הציונית.

‏לכל אלה עוד נוסף גורם חשוב שאין להתעלם ממנו - רצונן העז של מפלגות השלטון להוכיח ערב הבחירות כי הן "בסדר".

‏על מידת התחושה של "מצב ללא מוצא" ‏מעיד, דווקא, יחסה של העיתונות הריאקציונית ביותר. במחצית יוני, כשהכריזו הדוורים על כוונתם לשבות, יצאה העיתונות בהתקפה מרוכזת: "חבלנים", "מכתבי בנינו המשליכים נפשם מנגד מתעכבים בבתי הדואר" ועוד כהנה וכהנה. הפעם השתנה הסגנוו. אפילו הרצל רוזנבלום מדבר על "קיפוח עובדי המדינה המקופחים ביותר". אמנם אין זה מונע ממנו לקרוא ל"מתנדבים" שימלאו את מקום השובתים - אבל הסגנון בכל זאת שונה.

‏מה קורה לו לרוזנבלום? מה קורה לשאר הרוזנבלומים למיניהם? האמנם התחיל להבין או לאהוב את הפועלים ?! ברור שלא. הרוזנבלומים אינם כאלה - הם מזלזלים או פוחדים. ויש לו סיבה טובה, להרצל רוזנבלום, להתחיל לפחד: אתמול היו אלה פועלי אשדוד שהבינו כי אפילו אם הם מתכוונים רק למאבק מקצועי, הוא הופך להיות בעל משמעות פוליטית. לפועלי אשדוד, שספגו על עורם את מכותיו של המשטר, אין עתה ספק בנוגע למידת "חבלניותם" של הדוורים. ואילו הדוורים מבינים היום, רטרוספקטיבית, את משמעות התעמולה הארסית שהופנתה כלפי פועלי אשדוד. האם חושש הרצל רוזנבלום כי מחר יטילו פועלים ספק אפילו במידת "חבלניותם" של ה"חבלנים" עצמם?!

‏הדיאלקטיקה הפנימית של מאבקי הפועלים מובילה לכיוון התפתחות מסויים. ההסתדרות הוכיחה את עצמה כגורם אנטי פועלי. הלחץ שהופעל לסירוגין על פועלי נמל-אשדןד ופועלי נמל-חיפה בכל פעם שניסו להרים ראש, הוליד גם הוא כלי חדש: איגוד כלל ארצי לפועלי הנמל. מאבקם של הדוורים - שאין לעורר כל אשליות ביחס לתוצאותיו המיידיות - ­והמאבקים הצפויים בסקטורים האחרים, שדווקא הממשלה וההסתדרות משתמשים בנימוקים פוליטיים כדי לרסנם, דוחפים את הפועלים, אולי אפילו בעל כורחם, לעמוד על המשמעות הפוליטית של המאבק המקצועי.

מאבקם של הדוורים לא ישא פרי אלא אם יקימו ועד פעולה ארצי, אשר יתאם את כל פעולותיהם. גם אז לא יוכלו להגיע להישגים אם לא ישתפו פעולה עם פועלי אשדוד. המצב הכלכלי ההולך ומחריף ("נגמרה תקופת התנופה הכלכלית" אומר ראש החוג לכלכלה באוניברסיטת ירושלים) מבשר החרפת המאבק המקצועי, ואילו מדיניות "היד הבטחונית הקשה" ‏מכשירה את הקרקע להעלאתו לדרגה של מאבק מעמדי פוליטי.

הממשלה הסיקה את המסקנות. בחששה להכניס פועלים לבתי סוהר ולגרום לפוליטיזציה של המאבק המקצועי - דבר שיערער את המיסטיקה הציונית - בחרה בדרך הנראית לה בטוחה ביותר: הסלמה בפעולות צה"ל בגזרת תעלת סואץ וצעדים לקראת מלחמה חדשה. המחיר לא חשוב, העיקר שאפשר יהיה לנפנף שוב בפרת הביטחון הקדושה, "ליכוד לאומי" ‏וכיוצא באלה. אך זהו מעגל קסמים שלמשטר הציוני אין מוצא ממנו.