מכתבים למערכת

10 באוגוסט 1969

in גיליון-50: אוגוסט 1969, מכתבים למערכת

הנדון…

המכתב הבא נשלח ב-9 ביוני אל מערכת “העולם הזה”. עורכי השבועון סירבו לפרסמו, מבלי לנמק את סירובם.
– – –

אנו, אנשי סגל השבועון “העולם הזה” לשעבר, מביעים בזה צער על מאמר השיטנה נגד חוגי השמאל הרדיקלי הישראלי – בארץ ובניכר – שהופיע תחת חתימתו של ח”כ אורי אבנרי (“העולם הזה” מס’ 1657, 4.6.69).

צר לנו על כך, שהאיש אשר הטיף במשך שנים רבות למרד הצעירים הישראלים בממסד, ואשר הגדיר את שבועונו כ”קומנדו עיתונאי”, מוצא לנחוץ לתקוף דווקא את החוגים היחידים-כמעט הפועלים כיום מחוץ לממסד.

נראה שהגיל, המקום (הכנסת) והמצב (הביטחוני) סינוורו את עיניו החדות של ח”כ אבנרי, עד כדי כך ששוב אין הוא מזהה את ציורי המחאה המפורסמים של אונורה דומייה (נגד המלוכה הצרפתית) והוא מגנה אותם כקריקטורות אנטישמיות פרי תעתועים של השמאל הישראלי בחוצלארץ.

סינווּר זה יגרום, בסופו של דבר, יותר נזק לח”כ הנכבד מאשר לאלה אותם הוא תוקף בעיתונו.

מקסים גילן – לשעבר עורך משנה ב”העולם הזה”

רן כיסלו – לשעבר כתב בכיר ב”העולם הזה”

סמיח אל-קאסם – לשעבר עורך המהדורה הערבית של “העולם הזה”

דינה הכט – לשעבר מבקרת ספרותית ב”העולם הזה”

פאוזי אל-אסמר – לשעבר עורך במהדורה הערבית של “העולם הזה”

שמעון צבר – לשעבר בעל טור סאטירי ב”העולם הזה”

עותמאן בראנסי – לשעבר כתב במהדורה הערבית של “העולם הזה”

נתן זהבי – כתב “העולם הזה” (כיום)

חיים הנגבי – לשעבר כתב ראשי ב”העולם הזה”.

נגד הספחנים בירושלים ובברלין

המכתב הבא, שנכתב ונחתם על ידי המשורר אריך פריד, הסטודנטים דניאל כהן-בנדיט ורודי דוצ’קה, האמן שמעון צבר וכן כמה מחברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, נשלח לפני כחודשיים לעיתונים “הארץ”, “ידיעות אחרונות”, “ג’רוזלם פוסט” ו”העולם הזה”. אף לא עיתון אחד מאלה פירסם אותו או הזכיר את תוכנו.

– – –

מר אכסל שפרינגר, איל העיתונות המערב-גרמני, ומר קולק, ראש עיריית ירושלים “המאוחדת”, חגגו לא מכבר בירושלים את חנוכת הספרייה שנבנתה בעזרת תרומה של מיליון דולר מטעם מר שפרינגר.

ברית זו בין הממסד במערב-גרמניה לבין הממסד בישראל היא ההמשך ליחסי בן גוריון-אדנאואר. בתמורה למילוות ענק של בון לישראל הכריז מר בן גוריון כי משטרם של אדנאואר-גלובקה נקי מנאצים והקל בכך על וושינגטון לשלב את הצבא המערב-גרמני כבן ברית “מכובד” בנאט”ו. ללא סיוע זה מצד בן גוריון היה אדנאואר נתקל בהפגנות ענק של יהודים בניו יורק, אשר היו מקשות על וושינגטון להציג את הצבא המערב-גרמני כ”מכובד”.

בן גוריון טס במיוחד לפגוש את אדנאואר בניו יורק, הצטלם כשהוא לוחץ ידו בחיוך ובכך “הכשיר” אותו. בן גוריון קיבל את המילווה, בון את ההכשר, וושינגטון – את הצבא המערב-גרמני בפיקוד קציני הוורמאכט, כשותף בנאט”ו.

במהלך החגיגות בירושלים הקריא מר קולק מברק שנתקבל ממר דויד הכהן, יו”ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שעמד אותה שעה בראש משלחת רשמית של הכנסת לגרמניה המערבית. במברק נאמר:

“מעל פיסגת בניין שפרינגר בברלין המחולקת אנו מברכים אתכם בירושלים המאוחדת ומביעים תקוותנו הגדולה לראות את ברלין חופשית, שלווה ומאוחדת”.

אלה אשר “איחדו” את ירושלים בכוח בהופכם אותה לבלתי חופשית עבור הפלשתינאים (הנאבקים להשתחרר מן ה”איחוד”, ה”שלווה” וה”חופש” הללו) קוראים עתה למשטר בבון להסיק את הלקח ו”לאחד” את ברלין.

אף לא ציוני אחד הרים קולו במחאה נגד מברק זה. מי שמחייב מדיניות לאומנית-יהודית בבעיית ארץ ישראל (וירושלים) שולל מעצמו את הבסיס המוסרי להתנגד ל”שחרור” גרמניה המזרחית (וברלין).

המפגינים היחידים נגד החגיגה של האדונים שפרינגר-קולק-הכהן בירושלים היו חברי “מצפן”, האירגון האנטי-ציוני המהפכני, ואליהם הצטרפו סטודנטים גרמנים מהפכנים שנמצאו בירושלים.

אנו החתומים מטה מצטרפים בזה למפגינים נגד המדיניות (והערכים המוסריים) של הספחנים בירושלים ובברלין.

מה שהיה – היה…

בגיליון מס’ 49 של עיתונכם, שהוקדש לחג הסולידריות הפועלית הבינלאומית, ה-1 במאי, התפרסמה כתבה על השתתפותכם בהפגנות ה-1 במאי השנה. בכותרת הכתבה נאמר: “ביפו – השתוללות רק”ח, בת”א – השתוללות מק”יסטית“.

הנני מוחה על ההשוואה הזאת. העובדות מדברות בעד עצמן. עובדה היא שהשתתפות חברי “מצפן” בהפגנת מפלגתנו, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק”ח), עברה ללא כל תקלות, למרות אי הבנות ודין ודברים חריף למדי שקדמו לה. לעומת זאת, כידוע, השתתפות חברי “מצפן” לאחר מכן בהפגנת קבוצת מיקוניס-סנה נתקלה בזעם, בהתנפלות גסה מצד אנשי קבוצה זו על חברי “מצפן”.

ולעצם העניין. אני ניהלתי את המשא ומתן עם נציגי “מצפן” בקשר להשתתפותם בהפגנת מפלגתנו. דברים מוסמכים בשם מפלגתנו הושמעו רק בפגישות אלו. ייתכן כי נשמעו ביטויים חריפים משני הצדדים בשיחות שהתקיימו – אולם בוודאי לא הם הקובעים. אולם פרסומם ברבים על ידכם ואף בפני נציג קול ישראל ברגעים של ריתחה – רק מעוררים שמחה בחוגי השלטון והריאקציה.

ברצוני להעמיד את הדברים על דיוקם: נציגכם פנה אלי בהצעה לארגן הפגנה משותפת, או הצטרפות “מצפן” על סיסמאותיה, להפגנת ה-1 במאי של מפלגתנו. לבקשתי הוא אף מסר לי הצעת סיסמאות אותן רוצה “מצפן” לשאת בהפגנה.

תשובתי היתה, שהשנה עומדים אנו לקיים הפגנת ה-1 במאי בשם מפלגתנו וכי מי שיצטרף להפגנה זו יעשה זאת מתוך הסכמה לסיסמאות מפלגתנו, או לפחות לחלק מהן. אותו דין ביחס לחברי “מצפן”: נקדם בברכה את הצטרפותם להפגנתנו, אולם רק בסיסמאות שנקבעו על ידי מפלגתנו.

נכנסנו גם לוויכוח עם תוכן הסיסמאות שהוצעו על ידי “מצפן”. אין זה נכון שניהלנו ויכוח על הסיסמה נגד הכיבוש. בהפגנה שלנו נישאו סיסמאות והושמעו קריאות נגד הכיבוש, לנסיגת ישראל מהשטחים הכבושים. יחד עם זאת קראנו לביצועה המלא של החלטת מועצת הביטחון. התנגדנו ומתנגדים אנו לסיסמאות אחרות של “מצפן” ובכלל זה לעמדתכם לגבי ההסתדרות ולקריאתכם להקמת איגוד מקצועי אדום.

בהסתדרות מאורגנים מרבית פועלי ישראל, להסתדרות למעלה ממיליון חברים. כידוע, לנין ראה בסיסמה של הקמת איגוד מקצועי אדום אחד מסימני ההיכר של מחלת הילדות של ה”שמאלנות” בתנועת הפועלים. אנחנו נאבקים נגד הרוב בהנהגת ההסתדרות ונגד מדיניותו המתנכרת לאינטרסים של מעמד הפועלים. אנחנו נאבקים לליכוד המוני הפועלים, ללא הבדל השקפה פוליטית, במאבק למען האינטרסים המשותפים נגד המעבידים, הממשלה והרוב בהנהגת ההסתדרות. אנו נאבקים לליכודם של ועדי הפועלים במאבק למען דרישות הפועלים. אנו יוזמים מאבקים ותומכים במאבקי פועלים גם כאשר עסקני הרוב בהסתדרות מתנגדים להם, אך מטרתנו לא פילוג ההסתדרות, אלא מאבק בתוך ההסתדרות לשינוי מדיניות הנהגתה. גישה אחרת מסייעת לבורגנות ולריאקציה, ולמעשה רק מביאה לניתוק מהמוני הפועלים.

לא היתה זאת סיסמתכם היחידה שלנשיאתה בהפגנתנו לא יכולנו להסכים והודענו על כך.

לאחר פגישות מספר הודיע לי רשמית נציג “מצפן”, שלמרות התנגדות מפלגתנו לכמה סיסמאות “מצפן” יופיעו חברי “מצפן” כגוש מלוכד בהפגנתנו עם כל סיסמאותיהם. זאת אומרת, ללא התחשבות בהתנגדותנו. אף נאמר לנו – “יהיה אשר יהיה, אין אנו מקבלים את התנגדותכם ונופיע כפי שקבענו”. האם יכולנו לעבור על כך בשתיקה? ברור כי נאלצנו לחזור ולהזכיר שאיננו מסכימים לכך. “מצפן” היה יכול לארגן הפגנה משלו, אולם, כשם שאין אנחנו יכולים לכפות נוכחותנו על “מצפן” בניגוד לרצונו, כן אין “מצפן” יכול לכפות זאת עלינו, בניגוד לרצוננו.

ואם במהלך ההפגנה, מול סכנות של פרובוקציות מצד שוביניסטים וחוליגנים הקפדנו על כך שחברי “מצפן” יצעדו בהפגנתנו כפי שנקבע על ידינו – האם זה צריך להביא להתקפות ולכינוי חברינו “קבוצת בריונים”?

בסיום, הצעתי היא לראות פרשה זו ביחסים שלנו כמחוסלת.

הנני מוצא לנכון לצרף גם מספר שורות על היחסים בינינו בעתיד. קיימים בינינו חילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים. בקשר לעתיד הסוציאליסטי של אזורנו אין בינינו ויכוח על המטרה. אולם בתנאים הקיימים של המאבק נגד האימפריאליזם, הצגת מטרה מיידית – “מזרח קרוב סוציאליסטי” – נראה לנו לא נכון ותלוש מן המציאות. גישה זו מוטעית מיסודה ומתעלמת מהשלב הנוכחי של המאבק והוא המאבק לאי תלות באימפריאליזם ולשלום.

כיום אי אפשר להסתפק רק בהתנגדות לכיבוש. יש להציג פתרון. ואין כיום פתרון ריאלי יותר למניעת מלחמה, לכינון שלום ולסיכול מזימות האימפריאליזם מאשר המאבק לביצוע החלטת מועצת הביטחון מה-22.11.1967, ולכך הננו נאבקים.

הסתה פרועה ביותר מתנהלת בארץ נגד ברית המועצות, ואין היא מקרית. החוגים השליטים מלאי חימה על המדיניות של ברית המועצות, האומרת כי אין פרס לתוקפנות. בינינו לביניכם נטוש ויכוח על העמדה היסודית לגבי ברית המועצות ומקומה כמבצר המרכזי במאבק האנטי-אימפריאליסטי, לשלום ולסוציאליזם בעולם. אולם בכל השאלות הללו אנחנו יכולים לנהל ויכוח חברי וסבלני. הננו רואים בחברי “מצפן” חברים שיש להם השקפות מוטעות, אך כוונות טובות. ולכן יש מקום לוויכוח בינינו – ויכוח שלדעתנו מטרתו צריכה להיות התקרבות “מצפן” למפלגתנו – המפלגה הקומוניסטית הישראלית האינטרנציונליסטית, היהודית-ערבית, המפלגה המרכסיסטית-לנינית המהפכנית בארצנו.

מתוך גישה כזו יש לשקול כל בעיה המתעוררת בינינו. אנחנו בעד חזית רחבה ביותר של מתנגדי הכיבוש, ללא הבדל השקפה פוליטית ואידיאולוגית או השתייכות אירגונית.

בתנאים בהם הולך ומתרחב מחנה מתנגדי הכיבוש, תובעי נסיגה ישראלית וכינון שלום יציב על ידי ביצוע החלטת מועצת הביטחון – מחנה המקיף כבר חוגים ואישים אף במפלגות ציוניות – הרי כשמדובר בבחירות לוועידת ההסתדרות ולכנסת יש לבחון בחינה ריאלית יצירת חזית במערכת הבחירות.

ובחינה כזו מביאה למסקנה, שטרם בשלו התנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים להליכה משותפת של כל מתנגדי הכיבוש ברשימה אחת במערכת הבחירות. ולכן, דווקא האינטרס הכולל של כל חזית מתנגדי הכיבוש – שאיננה מצטמצמת לתחום מערכת הבחירות בלבד – מחייב תמיכה ברשימת מפלגתנו בבחירות אלו. הקמת רשימות חדשות בבחירות, נוסף לאלו שכבר קמו ושיש להן סיכוי סביר להכניס נציגות בכנסת, רק יביא לפיצול מתנגדי הכיבוש ויסייע בעקיפין לקבוצת מיקוניס-סנה, שבמסווה “שמאלי” מחפה על המדיניות הריאקציוניות של הממשלה.

בברכת חברים,
(–) עוזי בורשטיין

הערת המערכת

אין בכוונתנו לחזור ולפרט את פרטי המשא ומתן האומלל, שבסיומו אמר יורם גוז’נסקי “אפילו אם תופיעו עם סיסמה כמו: האירגון הסוציאליסטי הישראלי תומך בעמדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית רק”ח – לא תורשו להשתתף בהפגנה”. גם לא נתעכב על ניסיונות קודמים לשיתוף פעולה שנכשלו משום מה.

על הנהגת מפלגתו של עוזי בורשטיין מוטל עתה להוכיח כי מאחורי ההכרזות החוזרות ונשנות על נכונות לשיתוף פעולה, עומד באמת רצון כן להיאבק במשותף עם כוחות הניצבים שמאלה מהם.

רק נזכיר לעוזי בורשטיין כי בהעלותו דרישה להימנע מפרסומן של שגיאות, טעויות ומחדלים בנימוק ש”זה מסייע לחוגי השלטון והריאקציה”, אין הוא מקורי. נימוק זה שימש מסך עשן לכל פשעי הסטאליניזם. על כן, אם ברצונו להימנע מגרימת שמחה לחוגי השלטון והריאקציה – אל יעשה או יאמר דברים שפרסומם עלול לסייע לאויב.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: