הכלכלה העולמית

מחול השדים של שערי הריבית קיבל תנופה חדשה בשבועות האחרונים. מגמת עליית שערי הריבית אינה פוסקת מזה שנתיים והיא קשורה למשבר המוניטרי הבינלאומי. מדינות שמטבעותיהן חלשים, מבקשות באמצעות העלאת שער הריבית למשוך מטבע זר. מדיניות זו מהווה תחליף לפיחותים, צורת הגנה על המטבע הלאומי. היא מקבלת חיזוק מהאינפלציה המהירה בעולם הקפיטליסטי המפותח, אשר הממשלות השונות מקוות לעצרה על ידי העלאות בשערי הריבית. האינפלציה בארצות הברית, למשל, הגיעה בחודשים האחרונים לקצב של 7.6%, שלא היה כמוהו מאז 1956. מאז חודש נובמבר האחרון הועלה שער הריבית בארצות הברית פעמיים, בבלגיה שלוש פעמים, בקנדה שלוש פעמים, בגרמניה פעמיים, באנגליה ובצרפת פעם אחת. ב-11 ביוני העלה בנק צרפת את שער הריבית מ-6% ל-7%. עוד שנה לפני כן, בראשית יולי 1968, עמד השער על 3.5% בלבד. כעבור ארבעה ימים נוספים, ב-19 ביוני, העלתה גרמניה, בעלת המטבע ה"חזק" ביותר בעולם, את שער הריבית ל-5%, אחרי שעמד על 3% חודשיים לפני כן.

אולם אמצעים אלה אינם מצליחים לעצור בעד האינפלציה הדוהרת והמתחים שהיא יוצרת בכל השווקים הפיננסיים. קולות רבים בקרב מחנה הבורגנות מתחילים להזהיר מפני התמוטטות כלכלית שתבוא בעקבות האינפלציה. כותב "לה מונד": "כל הארצות התעשייתיות הגדולות בעולם נסחפות היום על ידי גל אינפלציה ללא תקדים, או נכון יותר בעל תקדים: 1929-1928, תקופה שהיתה עדה כתקופתנו לעלייה בלתי פוסקת של שערי ריבית"...

המניפולציות לא הצליחו למנוע את ההידרדרות. ב-9.8 הודיעה ממשלת צרפת על פיחות הפרנק בשיעור של 12.5%. ראש הממשלה פומפידו הבטיח, כי זו הדרך לפתרון המשבר ועל מנת להפגין את ביטחונו העצמי יצא מיד לחופשה בת שבועיים. האיגודים המקצועיים בצרפת אינם שותפים לדעה זו. הם הכריזו כי ייאבקו נגד הירידה הצפויה בשכרם הריאלי של הפועלים, עקב עליית המחירים.

שותפות צרפת לשוק האירופי הגיבו מיד בהעלאת מכסים על מוצרי החקלאות הצרפתיים. ממשלת בריטניה עוקבת בדאגה אחר ההסתערות הספקולטיבית על הליש"ט – "קו ההגנה הראשון של הדולר".

הצהרתה הפומבית של בריטניה כי לא תבצע פיחות נשמעה אף פחות משכנעת מתמיד. ברור לכל כי הפיחות הצרפתי אינו אלא חוליה ראשונה בשרשרת פיחותים וזעזועים העומדים לפקוד את המערכת המוניטרית הקפיטליסטית.

בלם לשמאל החדש

מעת ירידת המפלגה הקומוניסטית מן הבמה הפוליטית בגרמניה (1933) ועד הופעתה מחדש (1945) חלפו שתים-עשרה שנים. ב-1956 הוצאה המפלגה אל מחוץ לחוק על ידי בית הדין החוקתי העליון (המערב-גרמני). תריסר שנים נוספות חלפו עד שהוקמה שוב מפלגה קומוניסטית בגרמניה (ד.ק.פ.) בשנת 1968.

חשוב להבין מה הניע את הממשלה הפדראלית להתיר מחדש את קיומה של המפלגה הקומוניסטית.

הפרוגרמה של המפלגה מעמידה בראש דאגתה את ההגנה על הדמוקרטיה הקיימת, וזאת בברית עם הסוציאליסטים ו"הכוחות הדמוקרטיים המתקדמים". הפרוגרמה אינה מדברת עוד על צורך במהפכה סוציאליסטית ולעומת זאת מביעה אמון מלא בחוקה הנוכחית. סעיפים ארוכים בה דנים בדמוקרטיה הפרלמנטרית ובשלום, בעוד שהסוציאליזם מוזכר רק אגב אורחא. הפרוגרמה יוצאת ידי חובה בטיפול בבעיות כלכליות וחברתיות (יסוד לכל תוכנית סוציאליסטית), במשפטים ספורים. הפרוגרמה מסיימת בהזמנה "לכל אלה הפועלים ברוח מרכס, אנגלס ולנין, הרוצים להעשיר את החיים הפוליטיים ברפובליקה הפדראלית הגרמנית" להצטרף למפלגה. בזאת ממשיכה המפלגה החדשה במדיניות הכללית של המפלגה הקומוניסטית הקודמת (זו שלפני 1956).

מעניין לבדוק מספר תגובות להקמתה המחודשת של המפלגה:

הליברלים מרוצים – שוב יש מפלגה קומוניסטית, דבר הנותן "הכשר" לרפובליקה הפדראלית. עתה כבר אי אפשר לומר שהמשטר בגרמניה דומה לזה שבספרד וביוון.

דוברי התעשייה הכבדה ("פרנקפורטר אלגמיינה" למשל) אינם מתייחסים כלל אל הקמת המפלגה. יש לציין כי לכל פעילות שמאלנית אחרת הם מייחסים חשיבות רבה ומדווחים עליה בהרחבה. ברור כי אין התנגדות לחידוש פעולתה של המפלגה החדשה. הממשלה והממסד הקיים לא יצאו אמנם בברכות, אולם אין ספק שהם אינם רואים כל איום במפלגה הקומוניסטית. זו אינה מהווה כלל סכנה לסדר הקיים בגרמניה. להיפך. קיימת ללא ספק התקווה שמפלגה זו תשמש בלם יעיל לפעילות השמאל החדש.

תקוותם של הממשלה והממסד היא שהמפלגה הקומוניסטית "תשתלב" ותמלא בעתיד, בגרמניה, את אותו תפקיד מביש שמילאה המפלגה הקומוניסטית בצרפת במאי 1968.

צ'כוסלובקיה

נמשכת המיתקפה של מנהיגות המפלגה הקומוניסטית, המתקיימת בחסות הטנקים הרוסיים, נגד הפועלים, הסטודנטים ונציגיהם הנאמנים ביותר בקרב המפלגה עצמה. טיהור נרחב נערך בשבועות האחרונים בכל הדרגים של המפלגה. בין השאר הוצא מן הוועד המרכזי ומן המפלגה קריגל, שהעז להטיח האשמות כבדות נגד ההנהגה ה"חדשה" בישיבת הוועד המרכזי. התאחדות הסטודנטים הוצאה מחוץ לחוק ובמקומה הוקמה התאחדות נאמנה לקו. יחד עם זאת מתגברים הקשיים הכלכליים של צ'כוסלובקיה ובמחצית מאי העלו השלטונות בשיעור ניכר מחירי מצרכים חיוניים.

ההתנגדות להנהגה הנוכחית נמשכת בקרב רוב האוכלוסיה ובפרט בין הפועלים. בבתי חרושת רבים, בעיקר בבתי החרושת הגדולים של פראג, נערכים מפעם לפעם כינוסי פועלים, המתריעים נגד מדיניות הממשלה והמפלגה, מתקבלות החלטות ומושמעות מחאות ברוח זו וכן נערכות שביתות. בהחלטה מסוף יוני, של 20 מפעלים תעשייתיים גדולים בפראג, נאמר כי הפועלים יפסיקו לשלם את מסיהם, בסך 1/2% ממשכורתם, לוועד המרכזי של הסינדיקלים שנכנע לקו המפלגתי. הדים על תסיסה זו נשמעים בדברי סטרוגל, ממנהיגי המפלגה ה"קשים", שהצהיר ב-11 ביולי כי יהיה צורך להוציא מן הסינדיקלים את האלמנטים "ההרפתקנים", "המנפנפים ללא הרף באיום השביתה". בינתיים ממשיכות להגיע ידיעות על התסיסה ביתר ארצות הגוש המזרחי בזמן הפלישה. "לה מונד" מוסר כי באוניברסיטאות ובבתי חרושת רבים במזרח-גרמניה הובעה התנגדות לפלישה, תופעה שפשטה אף בכמה יחידות צבא שלא שותפו בפלישה זו. כמו כן ידוע עתה כי ב-800 תאים של המפלגה בברית המועצות עצמה נתקבלו החלטות נגד הפלישה.

אורוגוואי

מזה כמה חודשים מתערער המצב הפוליטי באורוגוואי. שביתות חלקיות וכלליות חוזרות ונשנות, המתח בין הפועלים ואירגוניהם לבין הממשלה לובש צורות אלימות. מאז ה-7 למרץ התקיימו שבע (!) שביתות. שתי האחרונות קשורות בשביתת פועלי תעשיית הקירור שהחלה בראשית אפריל. ב-3 ביוני הקימו פועלים אלו, בעזרת סטודנטים, בריקאדות באזור מגוריהם ורק אחרי קרב בן ארבע שעות הצליחה המשטרה, בעזרת כוחות צבא משוריינים, להשתלט על הרובע. ב-6 ביוני שבו הפועלים והקימו בריקאדות, בעזרת גזעי עצים וחוטי תיל, וניהלו במשך חמש שעות קרבות עם כוחות הביטחון. באמצע יוני פרצו שביתות ענק של עובדי המדינה, של מורים ושל עובדי העיתונות. הממשלה סגרה עד סוף החודש את מוסדות ההוראה ופתחה במאסרים נרחבים של מנהיגי הסינדיקלים. בתחילת יולי הגיע מספר העצורים לאלף, ומאתיים מהם הוגלו לאחד האיים. ב-2 ביולי קראו מנהיגי הסינדיקלים שירדו למחתרת לשביתה כללית כמחאה על הצעדים הדיקטטוריים של המשטר. ב-8 ביולי עברה המשטרה להיות תחת פיקוד הצבא.

יפן

התנגשויות חמורות אירעו באוקינאווה בין הפועלים העובדים בבסיסים הצבאיים האמריקאיים לבין המשטרה הצבאית האמריקאית. הפועלים, המונים כשלושים אלף, פתחו בשביתה על רקע פיטורים של כמה עשרות מהם והעמידו משמרות שובתים לפני שערי הבסיסים. המשטרה האמריקאית התערבה באלימות רבה, בעזרת אלות וכידונים, ופצעה רבים. המאורע עורר סערת רוחות ביפן והגביר את הרגשות האנטי אמריקאיים.

הוועידה הקומוניסטית הבינלאומית

לאחר דחיות ממושכות והכנות ארוכות, הצליחה מוסקבה לכנס ועידה בינלאומית בהשתתפות 75 משלחות. מטרת מוסקבה בכינוס הוועידה היתה לבודד את סין מהתנועה הקומוניסטית הבינלאומית ולהעניק פרסטיז'ה למנהיגי המפלגה הסובייטית בחזית הפנימית לנוכח כשלונות וקשיים הולכים וגדלים. אולם הוועידה רק הוכיחה את גודל המשבר בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. המסמך שהתקבל בסוף הוועידה פוסח על הבעיות החשובות ביותר. אין הוא מזכיר את סין, את הפלישה לצ'כוסלובקיה ואת מאורעות מאי 1968 בצרפת, משום חילוקי הדעות בשאלות מרכזיות אלה. 12 משלחות סירבו לחתום על המסמך, או על חלקים ממנו, או חתמו תוך הצהרת הסתייגויותיהן. התנגדות תקיפה למסמך הביע נציג סן דומינגו שהכריז כי הוא מתאים יותר לקונגרס של שוחרי שלום מאשר לקונגרס של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. משלחת קובה, שהופיעה כמשקיפה, איכזבה בהכרזתה הקונפורמיסטית: "יהא מדובר בפעולות סובייטיות נגד סכנת פילוג במערכת הסוציאליסטית, כתוצאה מתמרוני האימפריאליזם, בפרובוקציה, בתוקפנות נגד העם הסובייטי, תבוא מאשר תבוא, קובה תהיה תמיד בצד ברית המועצות".

איטליה

המשבר הממשלתי הנוכחי באיטליה אינו אלא ביטוי למשבר הכלכלי והחברתי העובר על מדינה זו מזה חודשים רבים. בזמן האחרון התרבו השביתות, ההתנגשויות בין פועלים לבין המשטרה ותפיסת מפעלים. נביא כאן דוגמאות מספר: ב-30 למאי סער אזור נפולי. קבוצת פועלים חקלאיים על משפחותיהם חסמה בבריקאדות את הכניסה לעיר טרנטולה וחסמה את מסילת הברזל נפולי-רומא. בעיר אחרת באזור נכבש בניין העירייה על ידי 500 מפגינים. למחרת שבתו פועלי המתכת במילאנו. בסיציליה, בעיר קלאטאפיני, נערכה שביתה כללית, בניין העירייה נתפס וכל הדרכים נותקו. ב-4 ביוני תפסו הפועלים את בתי החרושת לבניית אוניות בטריאסט, תחנת רכבת בנפולי ובאחת הערים הקטנות בדרום איטליה הוכרזה שביתה כללית. באמצע יוני – שביתה כללית של הפועלים החקלאיים, שביתות נרחבות באזור נובאר, סיום מוצלח של שביתה במפעל של פיאט. בתחילת יולי נתפסות חוות גדולות בפרובינציית פוג'יה על ידי הפועלים וב-11 ביולי – שביתה כללית בסיציליה.

בחיים הפוליטיים משתקף המאבק המעמדי ההולך ומחריף במשברים ובפילוגים בכל המפלגות החשובות, כאשר חלק ניכר מהנהגותיהן פונה או מעמיד פנים של פנייה שמאלה. במפלגה הקומוניסטית דורש האגף ה"שמאלי" עצמאות לגבי מדיניות הקרמלין ועיון מחדש בשאלות "המדינה והמהפכה". הפילוג במפלגה הסוציאליסטית, וזה המאיים על המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, קשור בשאלת שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית.

אנגליה

האדם החולה של אירופה ממשיך לגסוס. אנגליה משועבדת היום בחובות עצומים לבנקים הבינלאומיים, הממשיכים להלוות לה כמו לכל בעל חוב פושט רגל, בתנאי שתנהל את משקה כפי שהם רואים לנכון. ב-15 ביוני כותב ה"פייננשל טיימס": "מלבד המישור הלגליסטי מעוט החשיבות, איבדה בריטניה חלק הגון של הסוברניות שלה ואין כל טעם ששרי אוצר יכחישו זאת". כדי לארגן את משק ביתה, דורשים הבנקים הבינלאומיים מממשלת אנגליה להוריד את רמת חייו של הפרולטריון האנגלי ולהתקיף את אירגוניו שבאמצעותם יכול הוא להשיב מלחמה שערה. האמצעים הדיפלציוניים, בהם נוקטת הממשלה מזה זמן מה, החלו לשאת "פרי" ולאחרונה התפרסמה הידיעה כי בין הרבע האחרון של 1968 והרבע הראשון של השנה פחת התוצר הלאומי באחוז וחצי. בתחילת יוני נכנעו האיגודים המקצועיים ללחץ הבורגנות והחליטו כי יוציאו משורותיהם מנהיגים של שביתות "פראיות". מעמד הפועלים האנגלי מביע את אכזבתו מממשלת הלייבור בהימנעות מסיבית בבחירות המשנה וברדיקליזציה של האוונגרד.

ארגנטינה

משך שבועות מספר עמדה ארגנטינה על סף מלחמת אזרחים. השביתות הכלליות, ההפגנות הסוערות, ההתנגשויות עם כוחות הביטחון הגיעו לשיא בסוף מאי ובתחילת יוני, עם ההתקוממות המזוינת של פועלי קורדובה.

המאורעות החלו לאחר הידרדרות מתמדת במצב הכלכלי ומתיחות גוברת במישור החברתי. ב-15 ביוני התנגשו פועלי תעשיית המכוניות בקורדובה עם כוחות המשטרה והיו פצועים רבים. המהומות וההפגנות התפשטו לחלקים אחרים של ארגנטינה. ב-23 במאי השתלט הצבא על העיר רוסאריו, לאחר התנגשויות בין סטודנטים וכוחות הביטחון, בהן נהרג צעיר בן 15, ולאחר ששני האיגודים המקצועיים קראו לשביתה כללית בת 48 שעות. האיגודים המקצועיים מכריזים על שביתה כללית, כל ארצית. ב-30 במאי משותקת כל ארגנטינה על ידי שביתה כללית. באותו יום יורדים טורי פועלים מזוינים בקורדובה למרכז העיר ומקימים, בעזרת סטודנטים, בריקאדות המגיעות עד לגובה של שלושה מטרים. במשך כל היום והלילה לא הצליחה המשטרה לכבוש את הבריקאדות ולמחרת הוזעקו יחידות צנחנים מזוינות במקלעים ובבזוקות. קרבות הרחוב נמשכו עוד ימים אחדים ונהרגו בהם למעלה משלושים איש. הצבא נטל סמכויות חירום וביצע מאות מעצרים. העצורים נשפטים בבתי דין צבאיים לתקופות מאסר ארוכות. אונגרו, המזכיר הכללי של האיגוד המקצועי הקיצוני, נאסר ב-4 ביוני ומשוחרר שלושה ימים לאחר מכן. שיחות ומשא ומתן מתחילים בין שני הסינדיקטים בדבר שיתוף פעולה, אולם הסינדיקט "משתף הפעולה" מסרב להצטרף להכרזת שביתה כללית ב-2 ביולי. משום כך ומשום היעצרם של מנהיגי פועלים רבים, זוכה זו להצלחה יחסית בלבד. המעצרים הנרחבים נמשכים ומנהיגי האיגוד המקצועי הקיצוני שאינם נאסרים יורדים למחתרת.