ב-1 בספטמבר 1969 ייכנס לתוקפו חוק בתי דין לעבודה תשכ"ט. החוק מפקיע מסמכותן של ועדות ערעור שונות את התחומים עליהם היו ממונות (החזרה לעבודה, גימלאות, שירות התעסוקה), מבטל את בתי הדין לביטוח לאומי ומעביר מתחום שיפוטם של בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזיים את חוק הגנת השכר והפיקוח על העבודה. חוק זה מקים מערכת חדשה – מקבילה למערכת בתי המשפט הכללית – של בתי דין לעבודה; בתי דין אזוריים בעלי מעמד של בית משפט מחוזי ובית דין ארצי, בעל מעמד של בית משפט עליון.
מערכת זו תחבוק את כל תחומי היחסים שבין עובד למעביד (חוץ מתביעת נזיקין) ורק לה, בערכאותיה השונות, תהיה סמכות לדון בהם.
בבית הדין הארצי, שיהווה את הערכאה העליונה, יישבו שופט ושני נציגי ציבור – אחד כנציג העובדים והאחר כנציג המעבידים. כלומר, בהתנגשות בין עובדים ומעבידים יישבו בדין, מלבד השופט, נציג או נציגי המעבידים (בעלי אינטרסים הברורים לכולם) וכנציגי העובדים – מי? ודאי שלא נציג נבחר של "שובתים פראיים"; אלא פשוט נציג הסתדרות. אותה הסתדרות שראשיה מזהירים את הפועלים לבל יעזו להעלות תביעות צודקות בתקופה שלפני בחירות, או כלשון "הסתדרות העובדים" – "לנצל את המצב לצורך סחטנות"; אותם "נציגי עובדים" המכנים פועלים שובתים "חבלנים", וכל שביתה צודקת מוגדרת בפיהם כ"פראית"; נציגי אותה הסתדרות, המשמשת במקום איגוד מקצועי זרוע השלטון לדיכוי הפועל, להגנת האינטרסים של המעביד והמהווה בעצמה מעביד מן הגדולים במדינה.
שכרם של העובדים בישראל לא עלה באופן ריאלי בשתי שנות השגשוג האחרונות. כעת, כשמסתמן משבר כלכלי ברור ששכרם לא יעלה. ונשאלת השאלה מי ישלם את מחיר המלחמה? מי יממן את האימפריה? ודאי שלא התעשיינים, שרווחיהם קפצו מעלה בשל המלחמה, לא הבנקים ולא חברות הביטוח. את המחיר ישלם הפועל.
בד בבד עם פיחות חריף (שגם ממנו לא ייפגעו תעשיינים, בנקאים ודומיהם) מדובר בהטלת מיסים חדשים. ובכן, מיסים ישירים על ההכנסה לא יוטלו, שהרי אז יצטרכו לשלם גם בעלי הכנסות גבוהות וחברות. לעומת זאת יוטלו מיסי עקיפין גבוהים, מהם ייפגעו בעיקר בעלי ההכנסות הנמוכות, שכן יצטרכו לשלם יותר עבור מצרכים חיוניים ואילו הכנסתם, כהבטחת ירוחם משל, ראש "האיגוד המקצועי" בהסתדרות, לא תעלה, למעשה. פירוש הדבר הורדת השכר הריאלי תוך שימוש בנימוק הידוע "המצב הביטחוני החמור" (והנמשך כבר יותר מ-20 שנה).
לאחר פרשת אשדוד הבינה הממשלה כי לא זמן רב עוד אפשר יהיה לקרוא לפועלים שובתים, התובעים את זכויותיהם החוקיות, "בוגדים ומחבלים במשק". דחליל זה מפסיק להפחיד. חוק בתי דין לעבודה נועד למנוע לחלוטין את זכות השביתה ולתת גושפנקה חוקית לדיכוי הפועל. חוק זה נתקבל בממשלת "ליכוד לאומי" כחלק מזרם הצעות בכנסת, תקנות וצווים, שכולם באים להגביל את חופש השביתה של הפועל (חוק צינון שביתות, בוררות חובה וצווי ריתוק), תוך מסע שקרים והשמצות בעיתונות הבורגנית, המנסה להציגו כחוק בלתי אפקטיבי; אלא שברור לכל, כי אי ביצוע צו בית משפט כזה (כגון הפסקת שביתה), יגרור אחריו העמדת פועלים לדין בגין הפרת צו ויאפשר לטפל בהם כבעבריינים פליליים – וזאת במסגרת החוקים הקיימים.
עבור פועלי ישראל נשארה דרך אחת – הקמת ועדי עובדים אשר ייצגו ישירות אותם ולא את השלטון; הקמת איגודים מקצועיים אמיתיים ושבירת הזרוע המדכאת של השלטון – ההסתדרות.
