לפני שבועות אחדים קיבלתי מכתב מאחד מידידי האישיים בארץ. "בזמן האחרון", כותב הוא, "מלאה העיתונות התקפות עליכם. נוסח הכתבות מרגיז ביותר. באף אחת, למשל, לא ראו צורך לצטט אפילו משפט אחד מדבריכם. ומבלי לתאר את מעשיכם 'ברור' מהכתבות שאתם בוגדים. היום, למשל, כתבן ב'מעריב': 'יהודים בשירות הפתח בלונגון' (זה שם הכתבה) ובהמשך נאמר: 'ד"ר מחובר ודאי יכעס מאוד שאני קורא לו יהודי'. אתה יודע שמבחינה עניינית אני חולק על דעותיך, אבל מרגיזה אותי אווירת השיסוי בכתבות; בייחוד לאור זה שעם סיום הקריאה אתה מוכן לקרוע את ד"ר מחובר לגזרים, או שאתה מושך בכתפיים, אבל כך או כך אינך יודע מה הוא בעצם עשה".

‏הכתבה הנזכרת במכתב – והיא אחת מני רבות בעלות אופי דומה – נכתבה על ידי גבריאל שטרסמן, כתב "מעריב" בלונדון ונתפרסמה ב-6 במאי שנה זאת. ובאמת, מי שקרא את הכתבה הנ"ל בעיון ובמבט ביקורתי – כפי שעשה ידידי – תפש מיד כי לא נאמר שם דבר וחצי דבר על תוכן הדברים הנאמרים בלונדון על ידי "ד"ר מחובר וחבריו מקבוצת מצפן". בכלל, הכתבה הזאת – כמו האחרות מסוגה – דלה מאוד בחומר עובדתי. (וכאן עלי להוסיף משהו שאותו לא היה ידידי יכול להסיק מקריאת הדברים: גם אותן ה"עובדות" המעטות המופיעות בסיפורו של מר שטרסמן הן מסולפות. למשל, הוא מזכיר אסיפה אחת שנערכה על ידי אגודת הסטודנטים הערביים בלונדון וטוען כי אני הייתי אחד הנואמים בה. ואילו לאמיתו של דבר לא נאמתי אלא השתתפתי בוויכוח שנערך אחרי הנאומים ואשר בו נטלו חלק גם ישראלים אחרים שישבו כמוני בתוך הקהל. ההבדל הוא רק שבניגוד לישראלים האחרים לא הגנתי על העמדה הישראלית הרשמית אלא ניערתי חוצני ממנה.)

‏אינני יכול (אפילו רציתי בכך) להיכנס לוויכוח עם מר שטרסמן ועם שאר כותבי כתבות השיסוי. פשוט אין עם מה להתווכח. אפשר לכל היותר להביא רשימה של כמה עשרות סילופים עובדתיים בולטים פחות או יותר. אבל זה ישעמם את הקורא וגם אותי; וממילא אין בכך חשיבות. כי, בהתאם למיטב המסורת הדמגוגית, אין העובדות (ואפילו העובדות המסולפות) מהוות את עיקר השיסוי, אלא רק קישוט, הנועד להוליך שולל את הקורא הבלתי זהיר ולשוות למאמרי ההשמצה אופי "עובדתי" ומעורר אמון. כפי שגילה ידידי מתוך קריאה זהירה וביקורתית, עיקר השיסוי מופיע בצורת הערכות וקביעות כלליות מאוד כגון: ‏הדברים הנאמרים על ידי אנשי מצפן בחו"ל הם דברי "ארס" שיש בהם כדי "לשרת את מסיתי אל-פתח".

‏ובכן, אין מקום לוויכוח, ואין גם כל צורך לתאר כאן במפורט את הדברים הנאמרים על ידינו – כי אלה הם אותם דברים הנאמרים על ידי חברינו בארץ ואשר קוראי "מצפן" מכירים אותם ממילא מתוך קריאה בעיתון זה.

‏במקום זאת, הרבה יותר מעניין לתת את הדעת על השאלה הבאה: מדוע כה רגזה העיתונות הישראלית? מדוע רגז המימסד הישראלי? מהי הסיבה למערכת שיסוי, דיבה והסתה שוצפת זאת?

‏התשובה אינה קשה ביותר. מערכת השיסוי היא סימפטום, היא זעקת כאב. המימסד הישראלי נפגע בנקודת תורפה רגישה.

‏מדינת ישראל אינה המדינה היחידה המנהלת מדיניות של דיכוי ורמיסת זכויותיהם של בני עמים (או גזעים) "נחותים", היא גם אינה המדינה היחידה היושבת, מבחינה גיאוגרפית, בתוך העולם השלישי ומשמשת שם שותף ומשענת לכוחות האימפריאליסטיים העולמיים. אפשר להביא דוגמאות רבות של מדינות כאלה, גרועות פחות ואף גרועות יותר: למשל, דרום-אפריקה. אבל דרום-אפריקה אינה מצפה לאהדת דעת-הקהל העולמית (שלא לדבר על אהדת השמאל העולמי). שליטי דרום-אפריקה כבר התרגלו מזמן לעובדה שהעולם מוקיע אותם; והם גם יכולים להרשות לעצמם לצפצף. הם שולטים בארץ עשירה ומתועשת שאינה חיה על מגבית ועל תמיכה מאמריקה. להיפך, המשטר הקיים בדרום-אפריקה מאפשר להון האמריקאי והבריטי העצום המושקע שם להפיק רווחים שמנים. לכן אין הגזענים הללו מתרגשים ביותר מן האנטיפאתיה שרוחש להם העולם. והעולם החיצוני מצידו התרגל כבר מזמן לראות את דרום-אפריקה ללא כחל ושרק. כי העיתונות שם מופיעה בשפות אירופיות הנפוצות במערב, ולעולם החיצוני קל לקרוא אותה ולעמוד על עומק השיפלות המוסרית והפוליטית של האידיאולוגיה השלטת בה.

‏למדינת-ישראל אין אוצרות טבע עשירים. המימסד ‏הישראלי נשען לא על ניצול מכרות יהלומים וברזל אלא על ניצול אהדת דעת הקהל העולמית. (ליתר דיוק, משענת זאת היא השנייה בחשיבותה; המשענת הראשונה היא האינטרס הפוליטי המשותף של האימפריאליזם והציונות, אך עניין זה אינו שייך לנושא בו אנו דנים.)

‏למדינת-ישראל יש שיא עולמי בגרעון במאזן המסחרי. הגרעון מתכסה על ידי זרם עצום – ללא אח ודוגמה מבחינת היקפו ואורך התקופה שבה התמיד בזרימתו – של כספים מבחוץ. חלקם הגדול של כספים אלה מגיע בצורת תרומות נקיות ממס. הסידור הוא כזה: יהודי בניו יורק, למשל, תורם אלף דולר למגבית. האוצר האמריקאי מכיר בתרומה זאת כבמתנת "צדקה", המשוחררת ממס הכנסה. אילולא נתרם הכסף למגבית, היה בעליו חייב לשלם את רובו (נאמר 900 ‏דולר) לאוצר ארה"ב. יוצא כי למעשה תרם רק מאה דולר, ואילו ממשלת ארה"ב תרמה תשע-מאות.

‏לסידור זה – הקיים גם במדינות מערביות אחרות – נחוצים שני תנאים. ראשית, אוצר אותה מדינה צריך להכיר בתרומה כבמתנת "צדקה"; שנית, התורם היהודי צריך להעדיף את המגבית על קרנות אחרות הפונות אליו. אם תפנה דעת הקהל המקומית עורף לישראל, אז יהיה קיומם של שני התנאים הללו מוטל בספק. אוצר אותה מדינה יתקשה לעמוד בלחץ הציבור ולהמשיך להכיר במגבית כבקרן צדקה, ורבים מהתורמים היהודיים – שגם הם מהווים חלק מדעת הקהל, משפיעים עליה וגם מושפעים ממנה – יעדיפו לתת את כספם לקרנות אחרות, כגון לקרן צער בעלי-חיים.

‏והנה, מאז מלחמת יוני נגלה פרצופם האמיתי של שלטונות ישראל, ואהדת העולם נעלמת והולכת. כמובן, הגורם העיקרי לכך הוא לא "מחדלי ההסברה הישראלית" ואף לא "תעמולת השיטנה שמנהלים מסיתי אל-פתח ועוזריהם ממצפן" – אלא פשוט העובדות עצמן. למשל, העובדה שישראל ממלאת תפקיד של כובש לכל דבר (העולם מחייך במרירות למשמע הדיבורים המתחסדים של ה"ליבראליות" של כובשים למיניהם) ומגלה סימנים ברורים מאוד של תיאבון לסיפוחים.

‏ועד היכן הגיעו כבר הדברים? תבוא דוגמה אחת ותעיד. פיט נאק הוא פועל הולנדי, אדם פשוט, אבל אמיץ מאוד וגם מה שקוראים אצלנו "חסיד אומות העולם". בזמן הכיבוש הנאצי אירגן פיט נאק תנועת שביתות והפגנות נגד גירוש היהודים למחנות ההשמדה. היום הוא המזכיר של "ועדת פלשתינה" ההולנדית, שמטרתה גיוס סולידאריות למאבק הפלשתינאים; והוא מופיע בפומבי ומכריז כי לפני שנים אחדות, בעת שהסכים לקבל אזרחות-כבוד של מדינת-ישראל, עדיין לא היה נהיר לו אופי מדיניותה, ואילו עתה הרי לפי עניות דעתו משה דיין כמוהו כנאצי.

‏האם מפליא הדבר שהמימסד הישראלי ממש משתולל מחרון?

‏כאמור, השינוי בדעת הקהל לא בא בעיקרו כתוצאה מתעמולה מכוונת זאת או אחרת. שטות היא להניח כי קומץ קטנטן של ישראלים השוהים בחו"ל מסוגל – אפילו התאמץ בכל כוחו – לחולל שינוי כה רב בהלך הרוחות. אבל אנחנו, אנשי קומץ זה, מסוגלים בקלות לעשות דבר פשוט ביותר: לתרגם לשפות אירופיות את הגיגי המימסד הישראלי, כפי שהם מתפרסמים בעברית, בעיתונות הישראלית. ובזאת אנו מפילים את אחת מחומות המגן הטבעיות מאחוריהן היה המימסד רגיל להסתתר מעיניו הבוחנות של העולם. מי בעולם הגדול קורא עברית? איזה עיתון עולמי חשוב יטרח לפרסם סקירה מפורטת על המתפרסם בעיתונות הישראלית?

‏מסתבר שעד עתה היתה ישראל יכולה להרשות לעצמה לוקסוס שאינו ניתן למדינות אחרות מסוגה: ‏לנהל בבית דעת קהל פנימית משוסה על ידי הטפה ‏לאומנית ומיליטריסטית, על ידי עיתונות שוביניסטית המשמיעה בטון של "מובן מאליו" דיבורים שכל אדם הגון בעולם מתחלחל לשמעם – ובאותו זמן לנהל בחו"ל תעמולה מתחסדת המתעטפת באצטלת ערכים הומניסטיים. בין שני עולמות תעמולתיים אלה מפריד המכשול הטבעי של השפה. וכתבי העיתונות העולמית בישראל – שרובם ככולם יהודים בעלי השקפה ציונית – לא טרחו במיוחד להפיל מכשול זה. והנה באים קומץ ישראלים, ומפרסמים תרגומים של מה שמדפיסה העיתונות הישראלית. גם זה מכאיב מאוד למימסד, והוא מגיב בצורה היסטרית.

‏אין אנו נוטים להגזים בחשיבות ההסברה שלנו, אך ברור לנו שהיא לא‏ רק לגיטימית בהחלט מבחינה ציבורית, אלא יש בה אף תועלת להיגיינה של החיים הפוליטיים בתוך ישראל: ידעו נא מנהלי התעמולה הגזענית והשוביניסטית בתוך ישראל כי דבריהם נשמעים בעולם. אנו נמשיך לתרגם.

ישרא"ק - חוברת בהוצאת ועד הפעולה המהפכני הישראלי בחו"ל

ישרא"ק - חוברת בהוצאת ועד הפעולה המהפכני הישראלי בחו"ל

להסתה ושיסוי היסטריים במיוחד נזקקים אותם עיתונאים ישראליים הרגילים להתעטף באצטלה של "הגינות" ואף "קידמה", והאוהבים להעמיד פנים שליבם אינו שלם עם המימסד הישראלי.

  • עמוס קינן הגדיל לעשות בפרסמו ב"ידיעות אחרונות" סדרת מאמרי שיסוי נגד השמאל העולמי כולו ונגד "מצפן" בפרט. זכורני כי כאשר התחיל מר קינן לעבוד בעיתונו של ד"ר הרצל רוזנבלום תמהתי כיצד יכול אדם הרוצה להיחשב כמתקדם להשתתף בקביעות בעיתון ערב בעל מגמה ריאקציונית מובהקת. היו אז כאלה שהסבירו לי בקריצת עין כי עורך "ידיעות אחרונות" הוא אדם קשיש, שדעתו אינה קובעת, וכך יכול עמוס קינן להערים עליו ולהגניב אל תוך מבצר הריאקציה דעות מתקדמות. וכי למה לא לנצל במה זאת? והנה עתה מתברר מי מנצל את מי. עמוס קינן נהפך למומחה "ידיעות אחרונות" להתקפות חסרות רסן נגד השמאל.
  • בועז עברון גם הוא נמנה עם אותם עיתונאים "מתקדמים" העובדים בעיתונו של ד"ר רוזנבלום ו"מערימים" עליו בכך שהם מגניבים לגליונות ימי שישי של עיתון הערב הנכבד התקפות על השמאל העולמי והישראלי. האינטליגנטואל המקצועי אנין הנפש אינו בוחל גם בשקרים גלויים. הנה, למשל, במאמרו "ניאו-אנטישמיות" (25.4.69) הוא ‏מנסה ל‏הוכיח כי השמאל הוא אנטישמי ותמיד היה כזה; ובסופו של אותו מאמר מעמיק הוא יודע לספר כי "הישראלי משה מחובר, איש קבוצת מצפן הישראלית, פירסם בלה-מונד מאמר בו שיבח בין היתר את התקפתם של אנשי 'החזית העממית לשחרור פלשתין' על מטוס אל-על באתונה". מר עברון יודע היטב כי זהו שקר (במאמרי הנ"ל אני נמנע במפורש ובמוצהר מלהיכנס לשאלה האם ההתקפה באתונה ניתנת להצדקה מבחינה מוסרית או עניינית), אבל הוא סומך על כך שהקורא הרגיל יסמוך על דבריו ולא יטרח לבדוק את נכונותם.
  • חבר-הכנסת אורי אבנרי מרחיק לכת עד כדי גיחוך. הנה בגליון ה-4 ‏ביוני של "העולם הזה" פירסם מאמר בו הוא מאשים את "ישראק" (חוברת ועד הפעולה המהפכני הישראלי בחו"ל) בתעמולה אנטישמית. ה"הוכחה" המרכזית היא קריקטורה שהופיעה ב"ישראק" ובה מתואר אדם בעל חזות אנטיפאתית העומד בשדה שעליו מפוזרות גוויות; ‏מפיו של האדם העומד יוצאות המלים "אמור זאת בפרחים". מר אבנרי קובע כי "זוהי קריקטורה אנטישמית, פשוטו כמשמעו. כל מי שיש לו ידיעה כלשהי בתולדות מחלת הנפש האנטישמית יכיר אותה". מדוע? כי דמות האדם המופיעה בציור מוכרת היטב לקורא האנגלי, בהיותה [אנטישמית] – כך קובע בפסקנות המומחה לקריקטורות, מר אורי אבנרי. כמובן, מומחה כגון זה אינו נותן את דעתו על פרטים קטנים כמו, למשל, שהקריקטורה הנ"ל (חוץ מהמלים "אמור זאת בפרחים") היא יצירתו המפורסמת של האמן (אשר חתימתו מופיעה בפינה השמאלית למטה); זוהי קריקטורה שנתפרסמה לפני כמאה שנים ונושאה המקורי אין לו כל נגיעה לאנגליה או ליהודים. זיהוי האיש המופיע בציור כ"דמות המקובלת של היהודי בציורים אנטישמיים בריטיים" הוא פרי של בורות מדהימה המשולבת בדמיון חולני ומרושע.
ISRAC - daumier

הקריקטורה (חוץ מהמלים "אמור זאת בפרחים") היא יצירתו המפורסמת של האמן אונורה דומייה, שהתפרסמה לפני כמאה שנים ואין לה כל נגיעה לאנגליה או ליהודים.

אגב, באותו מאמר מטיח נגדנו מר אבנרי טענה אישית. בחוברת "ישראק" מופיע תרגום של מאמר שלו על המתרחש ברצועת עזה. בקטע אחד של המאמר, שבו מדבר מר אבנרי על הנטיות הספחניות של כל מפלגות הקואליציה הממשלתית, נוספה הערה של המתרגם, המזכיר לקררא הלא-ישראלי כי מר ‏אבנרי עצמו הצביע בעד סיפוח ירושלים המזרחית. עתה טוען כלפינו מר אבנרי כי לא טרחנו להוסיף שבעת ההצבעה ההיא, ופעמים רבות אחריה, הצהיר כי הוא "דוגל בהפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין". ברצוננו להשתמש בהזדמנות זאת לבקש את סליחת מר אבנרי. הוא צודק; מן הדין היה להסביר לקורא הלא-ישראלי כי תמיכתו של אבנרי בסיפוח ירושלים מהווה חלק מתוכניתו לפדרציית "ישראל-פלסטין". מכאן היה הקורא יכול ללמוד על טיבה של "פדרציה" נאה זאת שכדי להקימה יש לספח תחילה את בירתה המיועדת אל מדינת-ישראל.

‏גם כשהמדובר באנשים כמו קינן, עברון או אבנרי, אין טעם רב בפירוט הסילופים הרבים, הקטנים והגדולים, שהם מפיצים עלינו. השאלה המעניינת באמת היא מדוע דווקא הם עומדים בראש המערכה הזאת של שיסוי נגד השמאל העולמי והישראלי.

‏גם כאן, לא קשה לנחש את הסיבה האמיתית. אנשים אלה היו רוצים מאוד לשמור על יחסים תקינים גם עם המימסד הישראלי וגם עם דעת הקהל המתקדמת. ‏למתוח קצת ביקורת על הממשלה, לשחק באופוזיציה פרלמנטארית – למה לא? הרי זה נחמד מאוד וגורם סיפוק רב. אבל להסתכסך באופן טוטלי עם המימסד ולהחזיק בגלוי ברעיונות שדעת הקהל המוסתת דוחה אותם לחלוטין – זה לא. זה כבר לא כל כך משעשע; זה אפילו קצת טיפשי מבחינה עיתונאית. כאשר פורצת מלחמה – ממהרים גיבורינו החמודים ‏לשחות במרץ רב ... לא, לא נגד הזרם. וכך קרא אורי אבנרי לסיפוח רצועת עזה אחרי מלחמת סואץ-סיני; ובימי יוני 1967 הוא הוציא עיתון-ערב בשם "דף" שהצטיין בנימה מיליטריסטית ולאומנית קיצונית; ולאחר מכן הצביע בעד סיפוח ירושלים המזרחית (במסגרת התוכנית ל... "פדרציה ישראל-פלסטין"). אבל כל זה לא מפריע לו, ולשאר בני-סוגו, להופיע בעולם הגדול בפוזה של לוחם שלום אמיץ. יחי הרושם!

‏הצרה היחידה היא שאותם סקנדליסטים מ"מצפן" מקלקלים את כל המשחק היפה הזה. הם מגלים לשמאל העולמי את פרצופם האמיתי של גיבורי השלום השוחים עם הזרם, של מספחי-ירושלים-למען-הפדרציה", של כותבי המאמרים האינטליגנטואליים בעיתונו של ד"ר הרצל רוזנבלום. ועוד, גרוע מזה: אותם פרחחים מ"מצפן" מרעידים מדי-פעם את המצפון שהורדם ונעטף בשכבות עבות של אופורטוניזם.

‏לכן צריך להסית ולשסות, לכן צריך להפיץ שקרים דמיוניים על "מצפן" ועל תומכיו בחו"ל. לכן צריך אבנרי לקרוא לדינה הכט בכינוי "נערת אל-פתח" ולהפיץ ביודעין את השקר כאילו ההפגנה בה נאמה (בכיכר טרפלגר ב-11 במאי) היתה "הפגנת אל- פתח"; לכן צריך להגדיר את יצירותיו של אונורה דומייה, המועתקות ב"ישראק", כקריקטורות אנטישמיות בסגנון בריטי; לכן צריכים עברון וקינן לכתוב מאמרים ארוכים נגד השמאל החדש ונגד "מצפן".

‏אשר לנו – אנו איננו מתרגשים ביותר ממסע השיסוי של השטרסמנים, ושל אבנרי-קינן-עברון. להיפך, הוא מוכיח לנו כי הצלחנו לפגוע בנקודת התורפה שלהם. על-כן רגזו השקרנים.