מול הכנסת – נגד הכיבוש
ב-5 ביוני מלאו שנתיים לכיבוש. גנרלים עוסקים במסירת דו"חות סטטיסטיים על מספר ההרוגים והפצועים משני הצדדים. כלכלנים מנסים למצוא מוצא מהמבוי הסתום אליו הובילה המדיניות הציונית, שרי ממשלה ודיפלומטים שוקדים לעבות את מסך העשן האופף את התהום אליה מידרדרת ישראל, והמפלגות מתכוננות לבחירות.
בימים אלה, כאשר כל אזרח ערבי בישראל, המביע את סלידתו מהכיבוש הישראלי והנאבק נגדו, "זוכה" לצו ריתוק או למעצר אדמיניסטרטיבי, כאשר כל פועל המנסה להיאבק נגד תוצאות מלחמת יוני במישור הפנים-ישראלי מוגדר כחבלן, כאשר שר הביטחון קורא בוקר וערב להתכונן למלחמה חדשה, נמצאו אזרחים ישראלים שהפגינו נגד הכיבוש ב-5 ביוני 1969.
רק 100 אזרחים ישראלים נענו לקריאתו של האירגון הסוציאליסטי הישראלי, ובאו להפגין מול בניין הכנסת את התנגדותם לכיבוש. "הלאה הכיבוש" – בלי "אבל", בלי "בתנאי", בלי "אם".
בשעה שבירושלים הערבית ובכל ערי הגדה המערבית דוכאו הפגנות בכוח הזרוע, שמרה המשטרה שההפגנה מול בניין הכנסת תעבור בשקט מוחלט. גם עיתונאים ואנשי הרדיו והטלוויזיה שמרו על שקט – שום דבר לא אירע ברחבי האימפריה ביום ה-5 ביוני, השביתות ב"שטחים" לא היו שביתות, ההפגנות לא היו הפגנות ואיש לא ניצב ברחבת הכנסת, פרט למטיילים ותיירים שחגגו את יום הניצחון.
"עם ישראל מלוכד בתמיכתו בממשלתו", אומרת ההסברה הישראלית. ואמנם, קבוצות של ילדים שהגיעו למקום במסגרת חגיגות "יום ירושלים" קראו כאיש אחד: "הבוז למצפן" ופרצו באופן ספונטאני בהדרכת מורי הדרך שלהם בשירת "ירושלים של זהב".
כשקיבלו פועלי אשדוד את כרוזי "מצפן", המסבירים את הקשר בין מדיניותה המקצועית של הממשלה לבין המדיניות הכללית – לא קראו "הבוז למצפן". גם הדוורים לא בזו לכרוזים כאלה. אבל ילדי ישראל והסטודנטים שלה יודעים – "מצפן" הם חבלנים.
הפגנת ה-5 ביוני היתה מיפקד. היה זה מיפקד של אלה הנאבקים באמת נגד הכיבוש, והוא הוכיח: יש בישראל כוחות הנותנים גיבוי "שמאלי" למדיניות הכיבוש והדיכוי של הממשלה; אחרים מסתתרים מאחורי "הסדרים בין המעצמות", כדי לא "להפחיד" יותר מדי את הציבור הישראלי – אבל מספרם של אלה הקוראים לנסיגה מיידית ללא תנאי הוא מועט. 100 אזרחים…
כנראה שגם מספר זה היה רב מדי בעיני העיתונות הישראלית. ההשתקה היתה כמעט טוטאלית וקשה להניח שנעשתה באופן ספונטאני. אחד היומונים הגדיל לעשות ופירסם תצלום של ההפגנה, בו נראים חמישה אנשים. מטרת הפרסום פשוטה: "אנחנו מדינה דמוקרטית, ואם חמישה אנשים בלבד מתנגדים למדיניות הנוכחית, בבקשה, שיפגינו". אכן, גילוי אופייני למנגנון תעמולה מנוון, של משטר שפשט את הרגל מבחינה מוסרית.
* * *
נוסח הכרוז שהופץ על ידי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, הקורא להפגנה מול הכנסת:
חיים או מוות?
האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") קורא לכם לבוא ולהפגין נגד המשך מדיניות הכיבוש והדיכוי, ביום השנה השני למלחמה, ב-5 ביוני 1969, בשעה 11 לפני הצהריים, ברחבת הכנסת בירושלים.
תהיה דעתו הפוליטית של כל אחד מאיתנו אשר תהיה, אין איש היכול להכחיש כי המשך הכיבוש הופך יותר ויותר אנשים חיים למתים, אנשים בריאים לנכים, נשים נשואות לאלמנות וילדים ליתומים. יהיו אלה יהודים או ערבים.
לאחר מלחמת יוני רווחו בקרב יהודי ישראל הרבה תקוות ואשליות, בדבר שלום קרב ובא, בדבר הסדר היחסים בין ישראל למדינות ערב ובדבר עתיד היחסים בין יהודי ישראל לערביי פלשתין.
השנתיים האחרונות הפריכו את כל התקוות, הזימו את כל האשליות.
המשך המדיניות הנוכחית אינו יכול להביא שום תועלת, גם לא לישראל. רק יותר דם ויותר דמעות. וזאת, מלבד הגורל המר הפוקד את המוני הערבים בישראל, בשטחים הכבושים ובארצות השכנות. לנו, יהודים וערבים, חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, ישנה השקפה מגובשת על שורשי הסכסוך הנוכחי ועל סיבותיו. אולם אין זה הרגע המתאים להתווכח על כך.
הזמן דוחק, כי המצב הולך ומחמיר.
לנו גם השקפה מפורטת על עתיד היחסים הישראליים-ערביים. איננו סבורים כי אלה יוסדרו באמצעות מדיניות הכוח הציונית השלטת בישראל מאז לידתה.
אנו סבורים כי לשם פתרון יסודי של הסכסוך הנוכחי, חובה עלינו לגבש כוח המוני גדול, כדי להפוך את המשטר בישראל ממשטר ציוני-לאומני למשטר סוציאליסטי. אנו סבורים גם, כי המהפכה הסוציאליסטית היא הצורך החיוני של ההמונים הערבים בארצותיהם, כמו שהיא הצורך החיוני של ההמונים בישראל וכי רק פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון כולו יש בה כדי להבטיח בצורה מלאה את עתידנו בחלק זה של העולם.
אולם כדי להתנגד למדיניות הנוכחית אין אדם מישראל חייב לקבל את דעתנו, כולה או חלקה.
כשמדובר בחיים ומוות, אין אדם צריך להיות מהפכן או סוציאליסט כדי לבחור בחיים ולדחות את המוות. ועל כך מדובר כרגע.
המשך המדיניות הנוכחית מחמיר את המצב ולא מרפא אותו.
המשך הכיבוש מגביר ומחזק את ההתנגדות הפלשתינאית על כל צורותיה ולא מחליש ומבטל אותה.
הגיע הזמן להתנער מאשליות.
הגיע הרגע בו חובה על כל אדם מישראל להעביר תחת שבט הביקורת את המדיניות הנוכחית, ולבדוק אם הצליחה לקיים מה שהבטיחה פעם: שלום, ביטחון, שלווה וחיים.
הגיע הזמן להרים את קול המחאה נגד המדיניות הזו, להתלכד חרף כל ההבדלים הפוליטיים והאירגוניים ולהשמיע קול אחד:
הלאה הכיבוש!
