ההיסטוריה היא הנושא הקשה ביותר למחקר מבין המדעים החברתיים. שכן החוקר עצמו אינו מסוגל להימצא מחוץ לנושא חקירתו ולהשקיף עליו מבחוץ. הכרתו והשקפותיו ביחס לנושא הנחקר מורכבים וסבוכים, כאילו הורכבו מאלפי פרודות שנקבצו ממקורות שונים.

הסביבה בה גדל וחונך החוקר, מטביעה תמיד את חותמה על טיבה ומהותה של החקירה עצמה. ועוד – קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לבודד תופעה היסטורית ולנתחה, כפי שעושים זאת מדענים בתנאי מעבדה, כשהמדובר במדעי הטבע (בפיסיקה, למשל, או בכימיה).

אף על פי כן, מחויב האדם הפוליטי לקבוע עמדה ביחס לתופעות וגילויים בני זמנו, בהסתמכו, בין השאר, על היסקים היסטוריים, כפי שהוא מבינם ותופסם בהכרתו.

כשמפנה אדם בן זמננו את מבטו לאחור, אל עבר מאות השנים האחרונות, לא יוכל בלתי אם להתרשם מכך שהרעיונות הלאומיים והמניעים הלאומיים במדיניות הניעו מערכות-כוח רבות-עוצמה ומילאו תפקיד נכבד בקידומו של המין האנושי. ברם, רק חלק מן האנרגיה האנושית האדירה ששוחררה עקב המאבקים הלאומיים, הוליך באמת את האנושות קדימה. חלק לא מבוטל מאותה אנרגיה שימש לא אחת מעצור על דרך הקידמה החברתית; בכמה תפניות היסטוריות אף הוליכה הלאומיות את נושאיה אחורה.

דומה כי אין צורך להציג דוגמאות. הן ידועות לכל במידה מספקת. השאלה הצריכה להישאל היא: האם בתקופתנו נותר עוד קורטוב של פוטנציאל פרוגרסיבי באידיאולוגיה הלאומית ובמדיניות הלאומית. תשובתי היא שלילית.

הירהורים אלה אינם סתם פרי של "הגות" לשמה, אלא הינם פרי של ניסיון לרדת לעומקן של כמה מבעיות היסוד של החברה הישראלית ויחסי ישראל-ערב.

‏שנתיים לאחר המלחמה הוא מועד סביר בהחלט להירהור באותה מערכת פוליטית מורכבת המתקראת יחסי יהודים וערבים בפלסטין-א"י במרוצת שני הדורות האחרונים. לא אנסה לדון במכלול האספקטים של הנושא המורכב הזה, אלא רק בזווית אחת שלו – כיצד נראה המצב העובדתי בהווה לאור המטרות הלאומיות עליהן מצהירים או הצהירו דוברים מוסמכים של שני המחנות הלאומיים.

‏הואיל והנני יהודי, שגדל והתחנך על ברכי הרעיונות של "ארץ-ישראל העובדת", יאה לי לפתוח באשר בביתי שלי.

לתנועה הציונית, שמקור צמיחתה הוא באירופה, ישנה מכה משלה, כעבה משלה – הלא היא ציון. זוהי תנועה שתחילתה ביטוי לחיפושי דרך של מיעוט לאומי מושפל ונרמס באירופה, ואחריתה – רמיסה שיטתית, עקבית ומחושבת של זכויות העם הערבי הפלשתינאי.

התנועה הציונית אמורה היתה לפתור את שאלת היהודים על-ידי ריכוז רובם המכריע, מכל כנפות תבל, בארץ-ישראל; ובה, בארץ זו, להקים מדינה יהודית שתהווה מקום מפלט לכל יהודי שסכנת רדיפה והשמדה מאיימת עליו. לכאורה – הושגה המטרה. אם לא במלואה הרי ברובה.

‏מדינה יהודית? יש ויש. אם כי רק מיעוט קטן מבין יהודי העולם יושב בה (17% ‏מכלל היהודים). ומה באשר למקום מפלט ומקלט? היכן הוא השליח הציוני שיבוא לספר ליהודי העולם את הסיפור הישן נושן כי המקלט מפני רדיפות והשמדה הוא במדינת היהודים שבארץ ישראל?! הרי מה ששליחי הציונות מספרים עתה הוא סיפור הפוך, אם כי יותר אמיתי. הם מספרים כי המדינה היהודית עומדת ועוד תעמוד זמן רב בפני סכנת השמדה טוטאלית. הם גם מבקשים, בהקשר זה, כי יהודי העולם יעזרו לאותה מדינה הנתונה לסכנה במיטב כספם ובנפשם.

‏לאחר עשרות שנים של שיתוף פעולה עם כל אימפריאליזם אפשרי, שהיה יכול לעשות שימוש בעוצמה הציונית; לאחר עשרות שנים של התנכרות מוחלטת לאינטרסים של תושביה הערביים של הארץ – בצורת "כיבוש עבודה" ו"כיבוש קרקע", נישול פלאחים והקמת תנועת פועלים גזענית; לאחר כל זאת, יכולה מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים רק במחיר הפיכתה למחנה צבאי רבתי והשתעבדות רוחנית לעובדי אלילים מהסוג ‏של הדוקטור אלדד-שייב ודומיו. וזאת ‏כאשר תלותה הכלכלית של המדינה במקורות חוץ – ארצות-הברית וגרמניה ‏המערבית – הולכת וגדלה.

‏בצד השני גילינו את שוקיירי ודומיו, שלא רצו להסתפק במשהו פחות מהשלכת היהודים לים. הוא ודומיו רצו בפלסטין ערבית ממש כפי שדיין ודומיו רוצים בארץ-ישראל יהודית.

‏ומה השיגו? השיגו הפיכתו של עם ‏שלם לעם של פליטים. ואם לא פליטים – הרי אנשים נכבשים נטולי זכויות ‏אלמנטריות.

‏צאו, רבותי, והתבוננו בסיסמאות הלאומיות. כיצד הן מתרסקות ומאבדות כל
‏משמעות במרוצת הימים, תחת נטל ידה האכזרית, שאינה יודעת רחם, של המציאות ההיסטורית.

‏צאו וראו איך מושגים כמו "ניצחון צבאי", למשל, מאבדים כל משמעות כשהם מעומתים עם המציאות.

‏אין עוררין על ניצחונו הצבאי של צה"ל במלחמה האחרונה. אולם ראו כיצד אין מדינת ישראל מסוגלת לבלוע ולעכל את מה שצה"ל הצליח לנגוס.

‏רק לפני שנתיים ומעלה היה הדיבור על קיומו של עם ערבי פלשתינאי נחשב לבגידה לאומית בישראל. כיום יודע כל נער בישראל, כי עם ערבי פלשתינאי הוא עובדה קיימת. וחברי האצ"ל והלח"י לשעבר מרגישים אי-נוחות, אם לא יותר מכך, כאשר משווים את הארגונים הפלשתיניים דוגמת אל-פתח, לארגוניהם שלהם. הם קופצים כנשוכי נחש נוכח פגיעות נבזיות במטרות אזרחיות נטולות מגן – אבל רק מעטים מתוכם מוכנים עדייו לזכור את פצצות התופת בשווקים הערביים – בחיפה, בירושלים וביפו – בשנות השלושים המאוחרות. או את כדי הדינמיט שבפתח בתי הזיקוק. או את דיר-יאסין (פרטים על פרקי היסטוריה אלה ראו במוזיאון אצ"ל, למשל). וכשמזכירים להם זאת... או אז מתפרצים הם בשפע של סילופים, צביעות והתחסדות.

‏איזו חזות מרנינה עדיין חוזים לנו אבירי הלאומיות? ולמה עוד הם מסוגלים להגיע, לכל הרוחות? במקרה הרע ­לשבת איש על קבר עמיתו; ‏במקרה הטוב – להגיע שוב לפשרה רקובה, דוגמת הסכמי רודוס.

‏בינתיים נמשכת מלחמה הגרילה של הפלשתינאים, ואין אדם שפוי ברוחו החוזה את הפסקתה של מלחמה זו. לפלשתינאים בעלי הכבוד העצמי (ויש כאלה יותר מכפי שחושבים להם ישראלים מסוימים או רבים) אין מה להפסיד, אך יש בעבור מה להילחם : יש על מה להקריב את החיים.

‏ואילו ישראל של היום יושבת על גבי פצצת זמן, אם כי פתיל הפצצה הוא ארוך. וישנם כאלה הסוברים, כי עוצמתה הצבאית של ישראל ביחס לאויביה היא כה גדולה, עד כי תהליך הירקבות משטרה הפנימי יבשיל זמן רב לפני שאיום צבאי חיצוני יוכל לסכנה ממש.

‏לאלה המחפשים באמת מוצא אל עבר עתיד טוב יותר לעם בישראל ולעם הערבי הפלשתינאי נאמר: לא תימצא נוסחה לאומית לפתרון הסכסוך, מן הטעם הפשוט, שנוסחה כזו אינה קיימת. ‏ואם הטובים שבבני הנוער בקרב שני העמים לא ישליכו אל מאחורי גוום את מוסרות המדיניות הלאומית ויקדישו את מרצם להשגת מטרות חברתיות משותפות – להכנת מהפכה חברתית שתשנה מן היסוד את מערכת היחסים בין שני העמים – אזי לא נוכל אפילו לחלום כי נצא אי-פעם מבית המשוגעים הקיים אל עבר צרות "נורמאליות".