כשבלון מתפוצץ הוא עושה רעש. כשבלון גדול ומנופח מאוד מתפוצץ, הוא עושה רעש חזק, ומספיקה דקירת סיכה כדי לפוצץ אפילו בלון בין-לאומי כמו הסימפוזיון "מלחמה בלתי נמנעת או שלום יזום", שערכה מערכת "ניו אאוטלוק" ביוזמת משרד החוץ ובסיועו, בתאריך קרוב באופן סמלי ומדהים ליום הבלוף הבין-לאומי – הראשון באפריל.
כמה חזק היה רעש הפיצוץ – שעלה למשלם המיסים הישראלי 40 אלף ל"י – מעיד סיפורה של צעירה שהגיעה מצרפת שבועיים אחרי המאורע. "בחוגי השמאל בצרפת – דיווחה – לא פוסקים לדבר על מבצע חשיפת השקר של הסימפוזיון על ידי 'מצפן'." כמה גדול היה ה"מבצע" תעיד התמונה. מספר לא גדול של צעירים – חברי "מצפן", סטודנטים שמאליים זרים ומתנגדי כיבוש אחרים – ניצבו בפתח האולם, נשאו כרזות וחילקו כרוזים לבאי הכנס. בכרוז נאמר:
אורחים שמאליים וליברליים מחו"ל,
אזרחים ישראליים יהודים,
ערבים משוחררים – חסרי זכויות אזרח,
צדיקי אומות עולם!
התכנסתם בירושלים המאוחדת; בירושלים של זהב; במטרה למנוע מלחמה בלתי נמנעת, וכדי ליזום שלום מוזם מראש.
מי הזמין אתכם?
הזמינה אתכם מפ"ם.
מי זו מפ"ם?
מפ"ם מעלה על נס את הסיסמה "לציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". הסתירה הפנימית של סיסמה זו הביאה לפיצול אישיות בקרב חברי מפ"ם.
מהלך המחלה ידוע.
מרבית חברי מפ"ם "החלימו". הם בחרו בציונות. הם גם אינם סובלים מן הטראומה הרגילה במקרים של נטישת עקרונות אופורטוניסטית, כי לא ויתרו על ה"סוציאליזם ואחוות עמים".
הם פשוט מייצאים אותם. דובריהם משתמשים בהם בחו"ל.
מפ"ם משמשת זה שנים סניגור "שמאלי ומתקדם" של המדיניות הציונית של ממשלת ישראל – בתפקיד זה נתקלת היא בקשיים הולכים וגדלים.
מדוע נתקלת מפ"ם בקשיים אלה? מכיוון שאי אפשר לרמות את כל בני האדם כל הזמן.
מפ"ם מטילה על ממשלות ערב את אשמת מלחמת יוני 1967. היא פוטרת את ממשלת ישראל – בה היא משתתפת – מכל אחריות למצב באזור. מפ"ם מצדיקה את התוקפנות הישראלית ולוקחת חלק בהתנחלות ברמת הגולן. באותם נימוקים הצדיקה מפ"ם את תוקפנות ישראל ב-1956. גם אז ישבה מפ"ם בממשלה אשר כרתה ברית דמים נפשעת עם האימפריאליזם האנגלו-צרפתי.
שימו לב!
"החברים המהפכניים" המשמיעים בפניכם את דבר המחנה "השמאלי-מתקדם" בישראל, סיימו רק לפני חודש את שוד הקרקעות בכפרים עמאוס, בית-נובא ויאלו שבאזור לטרון. הפלאחים סולקו מן המקום. כיום הם חסרי בית וחסרי קרקע. על אדמתם יבנו עתה עסקני מפ"ם "אי סוציאליסטי" חדש, אליו יזמינו אתכם בשנה הבאה לסימפוזיון נוסף על בעיות המלחמה והשלום באזורנו.
מפ"ם מופיעה, בעיקר בחו"ל, כידידת העם הווייטנאמי ההרואי, כאוהדת המהפכה הקובנית וכתומכת במאבק האנטי-אימפריאליסטי של עמי אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.
האם מכירה "מפלגה מהפכנית" זו בזכות להגדרה עצמית של העם הערבי הפלשתינאי?
האם מכירה מפ"ם בזכותו של עם כבוש להילחם על חרותו, גם אם הכובש הוא ישראלי?
התשובות ברורות לכל "אדם שמאלי ומתקדם".
אך לא למפ"ם. זו הסיבה שדובריה נזרקים מכל במה בבואם "להסביר את עמדתה הצודקת של ישראל". זו הסיבה שמרבית הנציגים מחו"ל שהוזמנו לכנס, ביטלו השתתפותם. מכאן זעקות השבר של מפ"ם על "התנכרות השמאל החדש".
כדי לגוון את הגלריה ה"שמאלית-ליברלית" הוסיפו עסקני מפ"ם כמה נציגי ממשלה, עסקנים ממפלגות אחרות, "חוזרים בתשובה" כד"ר סנה, ואישים "בלתי תלויים"; מהם כאלה אשר בנעוריהם השתתפו אישית בטבח דיר-יאסין ולעת זיקנתם מסיתים בעיתונות הצהובה כנגד השמאל החדש.
כולם נתכנסו ובאו. לעשות מה? לעשות שקר בנפשם. מארגני הכנס הסבירו בראיון בקול ישראל כי מטרתם… "גיוס דעת הקהל הישראלית והבינלאומית למצוא מוצא מן המשבר… השמאל החדש בעולם אינו מבין את עמדתנו, אנו מקווים לשנות את דעתם… אנו רוצים להראות לעולם כי המדינה הדמוקרטית והמתקדמת במזרח התיכון זו ישראל"…
אי אפשר לנסח זאת ביתר בהירות.
הם באים להוסיף את קולם המתחסד למסכת השקרים של התעמולה הרשמית. להצטרף למקהלה הצבועה המכריזה "שלום, שלום, שלום" שעה שהממשלה מבצעת הלכה למעשה את סיפוח השטחים הכבושים. רצונם לשמש "מליצי יושר" למדיניות כיבוש ונישול. להסביר עד כמה דמוקרטית היא המדינה המחזיקה מאות אלפי בני אדם ללא כל זכויות תחת שלטון כיבוש צבאי.
השמאל הישראלי אינו מיוצג באולם – הוא בחוץ!
אין לנו ויכוח עם עסקנים ציניים. בזים אנו לקרקס המאורגן המתקיים כאן. מפנים אנו את קריאתנו לאלו מביניכם – על הבמה ובאולם – שבאו לכאן מתוך כנות; ששאיפתם לשלום אינה מן השפה לחוץ; אשר מצפונם אינו מניחם להחשות מול הדברים הנוראים המתרחשים יום-יום; שאינם מוכנים לקבל בשקט הפצצות נפאלם על "אזורים הנתונים לשליטת הפת"ח" (קרי: עיירות וכפרים בבקעת הירדן); מעצרים אדמיניסטרטיביים ללא משפט; פיצוצי בתים; בתי דין צבאיים; הגליות ועוד מעשים נאורים מסוג זה (כמו מוות "טבעי" של אנשים הנתונים לחקירה משטרתית).
אנו פונים אליכם – אל אלה שנפשם קצה במלחמה הבלתי נמנעת ובלהג המזויף על שלום המשמש לה בן לוויה.
זוכרים אתם כי זמן קצר לאחר מלחמת יוני, השתררה ברוב המכריע של הציבור הישראלי הדעה, כי הניצחון הצבאי מאפשר למדינת ישראל לכפות הסדר, ובאופן כזה להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.
האירגון הסוציאליסטי הישראלי הכריז אז כי גישה זו מוטעית מעיקרה, וכל הנוסחאות השונות המיוסדות עליה אינן מסוגלות לפתור את הבעיה (סיפוח מלא, סיפוח חלקי, ה"פדרציות" למיניהן). נראה לנו כי המאורעות של עשרים החודשים האחרונים מוכיחים צדקתה של קביעה זו.
מבחינה מהותית, בעיית ישראל-ערב אינה מצטמצמת בשאלת הפליטים או הגבולות, או בשאלת עתידם המדיני של ערביי פלשתינה. כל אלה הם רק אספקטים וגילויים שונים של הבעיה המרכזית: עתידה של ישראל בלב אזור שהוא ערבי מובהק.
הדרך היחידה לפתרון בעיה זו מובילה דרך פינוי מיידי של כל השטחים הכבושים!
(בהמשך הכרוז מובעות העמדות העקרוניות של האירגון הסוציאליסטי הישראלי, שפורסמו כבר בגיליונות "מצפן" קודמים ובגילויי-הדעת של האירגון).