איך פועלת מכונת התעמולה הציונית בחו"ל? תעמולה שלמרות שאינה קוצרת הצלחה היא מצליחה להפתיע שוב ושוב. מה קורה לשגריר ישראלי, הבקי בכל רזי גניבת הדעת, הנקלע לקהל שיש בו כאלה היודעים את האמת? תשובה מעוררת רחמים לשאלות אלה נתן שגריר ישראל בלונדון, האדון אהרון רמז, בערב שאלות ותשובות שאירגן "החוג ליחסים בינלאומיים" של אוניברסיטת לונדון, ביום חמישי ה-10 למרץ [1969].
מהו בכלל "ערב שאלות ותשובות"? – הכוונה היא, קודם כל, להציג את נכונותו העקרונית והאמיצה של המרצה להתייצב ולהתמודד עם כל שאלה שהיא, ללא הכנה מוקדמת. תוך נכונות כזו, ניתן לסחוט סימפאטיה מראש, עוד לפני שהמרצה פותח את פיו. מה גם שלגבי קהל אוהד ונלהב, לפחות בחלקו, המטרה היא להאכיל אותו מנה נוספת של ציונות טחונה, ולחזק בליבו אמונות טפלות שכבר התעוררו עקב פעולות קודמות.
אך למען הזהירות, וכדי לעמוד על אופי הקהל ולהעריך את עמדתו ועל ידי כך לארגן את התשובות (להאריך בתשובות לשאלות "טובות" ומחוסר זמן לא לטפל בשאלות "מרגיזות"), טוב לנהוג לפי מיטב המסורת של דה-גול. לארגן את העסק כך שכל השאלות תוגשנה בכתב ליושב ראש האסיפה לפני תחילת הערב. באופן זה יכול המשיב, במקרה ולא נמצא איש שיגשים את תקוותיו, להציג לעצמו שאלות "טובות" – וככל שהן כלליות, מעורפלות, ומעל לכל שטחיות ולא עובדתיות, כך הן "טובות" יותר.
ערב השאלות והתשובות של אהרון רמז, אמור היה להיערך על פי המתכונת המקובלת הזו. אך כפי שסיכם זאת סטודנט אנגלי איתו שוחחתי בתום הערב, "ההצגה היתה בסך הכל גרועה מאוד. השחקן הראשי היה עלוב למדי ובלתי כנה. וגם הטכסט בלתי מוצלח". אבל הגורם העיקרי לכשלון הערב היה ללא ספק קהל הנוכחים.
היה זה קהל ער וביקורתי. אולי גם הרבה יותר אינטליגנטי מזה שעמו בא האדון רמז בדרך כלל במגע. רבים בו מעורבים, כך או אחרת, בתנועת השמאל , או לפחות מושפעים ממנה עמוקות. קהל כזה קשה להקסים ולטמטם במליצות שחוקות, ובכלל לא ניתן להפעיל עליו את שיטת "אירגון השאלות המכוונות".
קודם כל נופצה אשליית המארגנים, שניתן יהיה לסווג שאלות על ידי קבלתן בכתב; הקהל הביע את התנגדותו בקריאות רמות, ויושב הראש נאלץ לאפשר התערבות חופשית ושוטפת מן הקהל.
בתחילת הערב ציטט סטודנט עיראקי קטעים מנאומו של שר המשפטים י.ש. שפירא משנת 1946, בו תקף וגינה במילים חריפות את "תקנות ההגנה לשעת חרום", וביקש מהשגריר להסביר, איך קרה שחוקים אלה לא בוטלו ועדיין הם מופעלים במדינת ישראל.
האדון רמז ניסה להיתמם, וטען שהשואל פשוט איננו מעודכן, ושאותם חוקים אליהם התייחס שפירא בביקורתו לא קיימים כלל במדינת ישראל. ישראלי מהקהל התערב, פירט סעיפים מהתקנות, הסביר את תוכנם ועמד על דעתו כי תקנות אלו לא בוטלו.
השגריר הנכבד ניסה לפזר מסך עשן ולהתחמק איכשהו מהמבוי הסתום. אמנם, קיימים חוקים כאלה בישראל – אמר – אך ראשית "הם עברו הרבה שינויים ותיקונים" ושנית "הם ממילא לא מופעלים כיום כלל"(!). ישראלי אחר מהקהל התעקש בנקודה זו, ו"הזכיר" לכבוד השגריר מספר מקרים בהם הופעלו חוקים אלה בשנים האחרונות נגד אזרחים ערבים בישראל, ושאל מה משמעות העובדה שאין מפעילים אותם נגד יהודים. משמעות עובדה זו היתה נשגבת כנראה מבינתו של האדון רמז והוא החל להפליג בנוסחאות התעמולה הרגילות ולספר על "כוונות ההשמדה של הערבים" וכו' וכו'. כאן נחלץ לעזרת השגריר מישהו ששאל "מה היתה הרגשתו ותגובתו של אדוני לפרשת המשפטים והתליות בעיראק" – כבוד מונופול המצפון התעודד ("שאלה טובה"). הוא החל לספר בקול נמוך ורציני על הזעזוע הנורא שעבר עליו בתקופה ההיא. כשהבעה טרגית שפוכה על פניו, הסביר שאת החוויה הנוראה הזו יכול הוא להשוות רק עם הרגשתו בעת שנכנס, עם תום מלחמת העולם, למחנה הריכוז בברגן בלזן.
את ההשתפכות הטרגית המזויפת הזו קילקל שוב סטודנט ישראלי, שקרא לשגריר להפסיק להתמוגג תוך סחטנות רגשית, והזכיר לו ולקהל הנאספים כי השבועון היהודי הפרו-ציוני הנפוץ באנגליה, ה"ג'ואיש כרוניקל", פירסם למחרת התליות בבגדאד את רשימת הקורבנות במסגרת אבל, ומנה בה תשעה שמות בלבד. [בעיראק נתלו 14 אנשים, תשעה מהם יהודים].
למלך התברר שבגדיו החדשים-ישנים אינם אלא אחיזת עיניים. הוא גם ידע שהקהל יודע שהוא עירום, אך למרות זאת המשיך בתהלוכה.
מישהו שאל, מהו לדעת כבוד השגריר ההבדל בין אנטישמיות לבין אנטי-ציונות. כדי להבהיר שלדעתו אין בין השתיים כל הבדל, הזעיק השגריר לעזרתו את כל "ההיסטוריה היהודית" והזכיר בנשימה אחת את פרעה, המן, חמלניצקי, סטאלין, היטלר ונאצר. אז קם שוב סטודנט ישראלי ובהצהרה קצרה התקיף את עמדתו של השגריר ואת מסקנותיו. "להיפך – אמר – אני נולדתי שמי, ויחד עם זאת אני מגדיר את עמדתי כאנטי-ציונית. יתרה מזו: אני רואה את האנטישמיות ואת הציונות כשתי תופעות מיוחדות ושכנות של גזענות מהסוג הגרוע ביותר ואני נלחם הן באנטישמיות והן בציונות מאותן סיבות ולאותה מטרה".
יתכן שהיו אלה מחיאות הכפיים שליוו את סיום דבריו של הדובר שהרתיחו את כבוד מעלת השגריר, יתכן שהיו אלה המילים שנאמרו. מכל מקום – האדון יצא מעורו. הוא לא התייחס לרעיונות, לא השיב לביקורת שהוטחה כנגדו וכנגד ממשלתו ואף לא לעובדות ולפרטים שהועלו. בשצף של השמצות נרגשות, לגמרי לא דיפלומטיות, מסוג "האנטישמים הגרועים ביותר הם לעיתים קרובות דווקא יהודים" וברוגז רב, שבפעם הראשונה בערב זה הציצה ממנו כנות מסוימת, התקיף אישית את אותו סטודנט ואת אלה בקהל שהזדהו עמו. אבל הקהל, שצעקות אינן משכנעות אותו כאשר הנימוקים הם חלשים, לא התרגש מזעמו של "שגרירנו בלונדון".
המערכה האחרונה היתה פרק תיאורי אידילי של המציאות במדינת ישראל. דמוקרטיה סובלנית, אור של חופש, שוויון ואחווה לגויים ועוד כהנה וכהנה תיאורים משיבי נפש ריחפו בחלל האולם. כשיצאנו שאל אותי סטודנט פלשתינאי שאלה רטורית מאוד: "אם כל כך טוב – היקשה – אז למה כל כך רע?!"
