יש אומרים כי מחר או מחרתיים יוקם סטאטוס-קוו חדש במזרח התיכון, והעולם יוכל להתפנות לעיסוקיו הרגילים ולשוב לעבודה. הרי ארבעת הגדולים הודיעו כי ידאגו לכך שהצדדים המעורבים בסכסוך המזרח תיכוני ייפגשו ויחליטו להתפשר – להתפשר עם כוונותיהם; להתפשר עם האינטרסים המוצהרים שלהם.
ועוד מוסיפים ואומרים: ארבעת הגדולים אכן גדולים הם; להם הכוח, להם הכושר, להם המשקל. הם הגיעו להסכמה ביניהם, שלאחריה יקנו את מי שניתן לקנייה ויבודדו את האחרים. במקרה הצורך אף יחסלו את מי שנחוץ לחסל, ואז ישרור באזור משהו דומה לשלום.
אמנם יהיה זה סידור לזמן קצר בלבד, אך בכל זאת סידור. משהו בדומה לשלום. לאזור תינתן ארכה של זמן, שתאפשר פתרונן של בעיות רבות. הזמן, ההיגיון ההיסטורי והשיכחה יעשו את שלהם. כי לאמיתו של דבר איש אינו אוהב מלחמות.
אכן, עולם דמיוני לגמרי!
האם מאמינים הגדולים עצמם בגירסה זו, שתוארה למעלה? האם יודעים הם כי המוני נתיניהם מבית ומשרתיהם מחוץ אינם מאמינים כל כך בצידקתם כמו שהם מאמינים בכוחם? והאם יודעים הם כי מצויים רבים שאף אינם מאמינים שכוחם הוא כוח נצחי, או בלתי-מנוצח?
האמת היא, שאנשים כדוגמת ריצ'ארד ניכסון, היושבים בפיסגה ומנהלים מנגנון ענק ורב-עוצמה, הם צרי-אופק ומחוסרי הבנה מקיפה בכל מה שנוגע עולם בו הם חיים. הם משתמשים תדיר בכוחם הרב, כדי ליצור עולם בדמותם ובצלמם, וכדי לגבש מציאות שתתאים לדימויים שלהם.
* * *
את דרך מחשבתם של האופטימיסטים, החוזים סטאטוס-קוו חדש שיהיה דומה לשלום, והמסונוורים מכוחם של הגדולים, ניתן להציג ולתאר כך:
רוסיה ואמריקה, כצרפת וכבריטניה, אינן רוצות במלחמה נוספת במזרח התיכון. לכן יגיעו ארבעת הגדולים להסכם מינימום מסוים, אפילו יארך העניין כמה חודשים. לאחר מכן יכריחו הארבעה את מדינות ערב להכיר בישראל – שהמיבנה הפנימי שלה וכן גבולותיה לא יהיו מוגדרים סופית. כמר כן יכריחו הארבעה את ישראל זו לסגת ממרבית השטחים שכבשה, ואולי אף יקימו אי-שם, בין מצרים, ישראל וירדן, איזושהי מדינונת פלשתינאית. הם – הגדולים – יבחרו למשל באבו-עמאר כנשיא אונר"א ויזרימו הון עתק ומקורות עבודה אל שתי גדות הירדן. היהודים והערבים כאחד ישובו, לדעת האופטימיסטים, לעסקיהם. הלאומנים הערבים הבלתי-מתפשרים ישקעו בניוון ובשחיתות ואילו הציונים הנלהבים ישוחררו סופית מפחדיהם, יחדלו לרעוב לשטחים, יימנעו סופית מגרימת תקריות וינטשו לגמרי את הרעיון של מלחמת-מנע.
אכן, אופטימיזם של ממש!
האם תיתכן התפתחות כזו? האמנם יכולים ארבעת הגדולים להגשימה? ואם הם יכולים ומסוגלים להגשימה, למה לא מומשו הדברים עד עצם היום הזה?
ובכן, למעשה כבר ניסו לעשות זאת, עובדה: על ידי התרוצצות דיפלומטית הצליחו להעביר במועצת הביטחון את ההחלטה המפורסמת מן ה-22 בנובמבר 1967 ושלחו את הד"ר גונאר יארינג לסיבובי שיחות עם הצדדים השונים. הצרה היא, שלאירגון הבינלאומי אין סמכות משלו. ישנן כמה עובדות ידועות לכל , שהרסו גם את סמכותו המוסרית של האירגון הבינלאומי בעיני העמים. כמו, למשל , היעדרותה של סין מן האירגון; או כמו, למשל, נוכחותן באירגון של אי-אלה מדינות פאשיסטיות המדכאות את אוכלוסיותיהן, ולפעמים אף עוסקות בהשמדת אוכלוסיות אחרות; או העובדה שהאירגון הבינלאומי הזה כבר שימש בעבר כמכשיר או ככיסוי להתערבות אימפריאליסטית.
זאת מחד. ומאידך – אין האירגון הנ"ל מסוגל לשחק באזורנו, או בכל מקום אחר בעולם, משחק של כוח עצמאי. מקבלים אמנם את נציגו לאזור ברוב נימוס, מסבירים לו את העמדות הרשמיות הידועות היטב והבלתי ניתנות להשלמה, אך דבר אינו זז ואינו מתפתח, פרט לחוסר סבלנות, אותו מתרגמים בשדות הקרב לאסקלציה דו-צדדית.
החלטת מועצת -הביטחון מן ה-22 בנובמבר 1967 היא בלתי ברורה ומרחפת באוויר. מיום ליום היא נראית פורמאלית יותר ומיותרת. כמויות הנשק וגודל הצבאות המרוכזים בידי ממשלות האזור מבטלות מראש את האפשרות להתערבות מבחוץ בנוסח קונגו. הדיפלומטיה אינה מסוגלת לצנן את הציונים ולמנוע מהם את חיזוק שלטונם בשטחים הכבושים. דיפלומטיה זו אף אינה יכולה למנוע מן הפלשתינאים מלהילחם בכל האמצעים שבידיהם, ולוחמה זו כבר תרמה לאסקלציה ואילצה את ממשלות ערב להתחייב מוסרית וצבאית, לא רק לשחרור השטחים הכבושים אלא גם למען "המהפכה הפלשתינאית" או למען "מלחמת השחרור הלאומית הפלשתינאית".
* * *
המחנה הציוני לא קופא בינתיים על שמריו, וישראל עוברת עתה תהליך מהיר ויעיל של מיליטריזציה. הלאומנות הניאו-יהודית – השלב העליון של הציונות – מוכיחה לכל מי שטיפח עדיין אשליות בעניין זה, כי לאחר 21 שנים של קיום "מדינת היהודים" אין מדינה זו מכילה בתוכה חברה "נורמאלית". הפאשיזם הישראלי, הניזון על-ידי סובייקטיביזם היסטורי יהודי בינלאומי, משתלט במהירות על המוחות הזעיר-בורגניים של "הרחוב היהודי". הימין, הדוגל בגלוי במדיניות של התפשטות, הינו בעל אידיאולוגיה מימי הביניים, הוא מיתולוגי בסגנונו והוא הולך ותופס לו אחיזה בצבא וברחוב.
המשמרת הוותיקה של תנועת העבודה הישראלית, המורכבת מוותיקי הסוציאל-קולוניאליזם, נסבלת רק בגלל נכונותה למלא את התפקידים המוטלים עליה על ידי הבוסים הצבאיים. מנהיגים אלה של תנועת העבודה חייבים להצדיק את המצב הקיים בעיני הפועלים. הם עושים זאת במושגים סוציאל-דמוקרטיים. מנהיגים אלה חייבים גם להצדיק את המצב הקיים בעיני דעת הקהל העולמית. הם עושים זאת בעזרת מושגים של "מדיניות שלום" ו"כיבוש נאור".
במשך זמן רב הרימו המנהיגים הישראלים קול זעקה לכל העברים, על כך שהעולם הבוגדני מפקיר את ישראל בשעת הכרעה; על כך שהעולם המערבי חייב להגן על ישראל בשל היותה עמדה קדמית של "העולם החופשי"; על כך ש"העולם התרבותי" חייב לישראל סולידאריות בגלל היותה "אירופית". ואילו כיום, כאשר נראה כי הגדולים נותנים סוף-סוף את דעתם למען סידור בעיות המזרח התיכון, מתחילים אותם מנהיגים ישראלים לשיר פזמון חדש, המגן על העצמאות והריבונות, המוקיע את השימוש הציני בכוחם של הגדולים, המעלה על נס את זכותם של העמים הקטנים והמדינות הקטנות לקבוע בעצמם את גורלם.
הציונים רעבי-האדמות, הנתמכים פחות או יותר על ידי המונים נפחדים ומרומים, המוחזקים באמצעות תמיכה מוסרית וכספית מטעם יהדות המערב, זוכים גם באהדתה של דעת הקהל במערב. דעת קהל זו רואה בישראל את הנוקם האנטי-ערבי של הקולוניאליסטים האירופיים המובסים, את הקורבן היהודי של הניאו-נאציזם של העולם השלישי, את העמדה הקדמית של הפרוגרס באסיה המנוונת.
דעת הקהל הליברלית והיהודית במערב מהווה את הבסיס לעמדה האנגלו-אמריקאית הנוכחית ביחס לבעיות האזור. דעה זו אינה תומכת כל כך בתביעות הישראליות לגבי השטחים החדשים, כפי שהיא מתנגדת לשימוש בכוח כדי לפנות שטחים אלה; הן אם המדובר בכוח מקומי והן אם המדובר בכוח בינלאומי. ומאחר שנראה כי רק כוח יהיה מסוגל להוציא את צה"ל מן השטחים, הרי שקיימים כל התנאים לכך שהמנהיגים הציוניים ימנעו כל הסכם בין הגדולים, ובמידה שהסכם כזה אכן יושג, הרי שהם יסתייגו ממנו ויגרמו להרפתקה צבאית חדשה, אפילו באמצעים לא שגרתיים.
* * *
אין ספק בדבר, שגישות המנהיגים הציוניים של ישראל לגבי בעיית השלום (ראה הצהרת גולדה מאיר כי "הערבים זקוקים לשלום יותר מאתנו") וכן אופי ההתנגדות הפלשתינאית והתנועות הפלשתינאיות לשחרור לאומי, עשו רבות כדי לעורר את הגדולים להתערבות פוליטית בענייני המזרח התיכון. כמו כן ברור כי ארבעת הגדולים לא דואגים לערבים הפלשתינאים יותר מאשר דאגו אי-פעם לאינטרסים של ההמונים היהודים. מן המשבר הנוכחי הסיקו בעלי הכוח מספר מסקנות אותן אפשר לנסות ולנסח במקומם בצורה הבאה:
1. הסכסוך הישראלי-ערבי, הסכסוך בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב השכנות, הוא כפול. מצד אחד זהו סכסוך בין תנועה ציונית בעלת אוריינטציה מערבית ברורה, לבין עולם ערבי מפולג שלא ניתן לסמוך עליו. מצד שני זוהי מלחמה המנוהלת על ידי הפלשתינאים (הנתמכים בצורה זו או אחרת על ידי כל ממשלות ערב, נגד מפעל קולוניזאטורי המשרת את אדוניו האימפריאליסטיים, אך הפועל גם למען אינטרס ההתפשטות שלו עצמו. בעיה כפולה זו, אם לא תוקפא כראוי, עלולה להצית את כל המזרח התיכון. הצתת האזור עלולה לסכן את האינטרסים המערביים ממש כפי שהיא עלולה לסכן את אלה של ברית המועצות.
2. על מנת למנוע מצב מסוכן כזה, הכרח הוא לארבעת המעצמות להגיע לידי הסכם אשר ייגע לא רק בבעיות הטריטוריאליות הנובעות ממלחמת יוני 1967, אלא גם ישרטט באופן כללי קווים לסטאטוס-קוו חדש, שייכפה מטעמם על עמי האזור ומנהיגיו. "ועידת ברלין" זו (או אולי ועידת יאלטה) תהיה חייבת להגדיר מחדש את אזורי ההשפעה השונים של הגדולים, לאור עובדות ויחסי-כוח מקומיים ובינלאומיים ולאור הפרספקטיבה הכללית הצפויה לאזור.
3. למרות ניגודי האינטרסים הגדולים שבין הארבעה, הם חייבים לרכז את תשומת ליבם לנקודה אחת: סכנת ההידרדרות של המשבר המזרח תיכוני ל"אי-סדר" ו"אנרכיה" מהפכניים. מכאן חוסר ההתלהבות בו מקבלים האימפריאליסטים האמריקאים את הצגתה העצמית של ישראל כאלופת האנטי-קומוניזם. ומכאן גם הדחייה הסובייטית הפורמאלית את התזיסים על "המהפכה הפלשתינאית".
יש לכן לעשות את הכל כדי להציל את השלטון במזרח התיכון הערבי. ברית המועצות עם עזרתה בכסף ובנשק לכת השלטת בעיראק; צרפת עם תמרוניה בלבנון ובריטניה עם כוונותיה לשוב ולשחק תפקיד מכריע בירדן. המשטר הסורי המסוכן נמצא כבר ממילא מתנדנד, ומצרים וישראל, כפי שהוכיח העבר, אינן יכולות לעמוד נגד הסכם סובייטי-אמריקאי. אכן – יש לעשות הכל כדי להציל את האזור מצל צילה של המהפכה!
* * *
אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967 ונגד כל "הסדר" היזום על ידי המעצמות הגדולות הוא כזה: יקרה אשר יקרה, התנועות הפלשתינאיות לא תפסקנה את פעילותן. אגב: טיעון זה, בניסוחים שונים, מקובל על הימין ועל השמאל.
ראוי הטיעון הנ"ל להרחבה מסוימת ולהבהרה, שכן לאמת שבו תהיה השפעה רבה על ההתפתחות הצפויה במזרח התיכון. ובכן, יקרה אשר יקרה עתה, האקטיביסטים הציוניים, המיסטיקנים הדתיים והמיליטריסטים שבשירות הלאומנות הישראלית לא יישבו בחיבוק ידיים, אלא יחזקו את פיקוחם על מכונת המדינה, ייצרו "עובדות" חדשות ויבואו תמיד עם האלטרנטיבות הצבאיות שלהם לסתירות הפנימיות של ישראל.
יקרה אשר יקרה, האימפריאליסטים ימשיכו לשלוט, לנצל, לתמרן, למכור ולקנות במזרח התיכון. בכך יתרמו באופן בלתי נמנע להריסת הסדר הקולוניאלי והפיאודלי הישן ויקדמו את היום שבו יעלו ההמונים המזרח תיכוניים על הבמה של ההיסטוריה. במזרח התיכון, כמו בשאר חלקי העולם של 1969, ההמונים הם הם אשר ביודעין או בלא יודעין מחזיקים בידיהם את הכוח ואת היכולת לעצב מחר אחר. המוני העולם הערבי הם אלה אשר מונעים את מנהיגיהם האנטי-מהפכניים מלבוא לידי הסכם גלוי עם האימפריאליסטים. משום פחדם מפני ההמונים, נאלצים מנהיגים אלה לדבר בלשון המהפכה והסוציאליזם. יתר על כן, לחץ ההמונים בעולם התעשייתי המפותח והפחד מפני המהפכה שמבית, הם המניעים והמגבילים את האיסטרטגיה של הגדולים.
תקופת הקומוניקציה ההמונית והמניפולציה ההמונית היא גם תקופת האינרציה ההמונית, שבה הדבר הקשה ביותר הוא להיפטר ממיתוסים אשר שימשו אתמול. בזאת טמונה הסכנה הגדולה והתקווה היחידה. משום כך לא יתכן כלל הסכם לאורך ימים במזרח התיכון כל עוד נמצאת על מכונה ממשלה ציונית בחלק זה של העולם.
* * *
לפנינו מאבקים קשים וארוכים נגד אויבים מבית ומחוץ. אנו חיים בתקופה שבה עדיין רבות האשליות המטופחות בקרב היהודים והערבים, המחפשים "דרך שלישית" בין שיעבוד אימפריאליסטי לבין מאבק מהפכני. אך עלינו להיות מוכנים לקראת התמוטטות האשליות ולעזור לכך במעט כוחנו.
אם אמנם נעשה כן, ואם יגיע מעמד הפועלים הישראלי להבנת תפקידו בתהליך השחרור של האזור, יתכן וימנע מן המזרח התיכון את טבח הדמים שאותו מבשלים הגדולים וידידיהם, השוכנים בבנייני הזכוכית מרחק אלפי קילומטרים מארץ ההבטחות.
