ביסוד אופיה של העבודה האנושית בחברה המעמדית מונח ייצור ערכים בכמות העולה על זו הנחוצה באופן הכרחי לקיום כוח עבודה. בתקופה הפרה-קפיטליסטית, התבטא ניכוס עודף התוצר החברתי על ידי המעמד השליט (בצורה של עבודה, סחורות ולבסוף ממון) באופן גלוי וברור – הן כאשר היה על הצמית לעבוד בקביעות מספר ימים בשבוע באדמת הלורד, והן כאשר היה עליו להפריש לו חלק קבוע מהיבול. התמונה היתה ברורה: מספר הימים בשבוע שעבד הצמית באדמתו, או חלק זה של היבול שנשאר בידו, ביטאו את (ערך) התוצר ההכרחי לקיומו. הימים בהם עבד באדמת הלורד, או חלק היבול אשר נמסר לאדון, ביטאו את (ערך) התוצר העודף.
בחברה הקפיטליסטית, לובש עודף התוצר החברתי אופי ממוני מובהק – עודף הערך. ההבדלה בין העבודה ההכרחית והעבודה העודפת כבר איננה גלויה, ולכן לא ברור באופן כה רדיקלי כמה שעות מתוך יום העבודה עובד הפועל למענו, וכמה למען המעביד. אך חלוקה מהותית זו, לעבודה הכרחית ולעבודה עודפת, היא המאפיינת את הניצול המעמדי.
כדי להגביר את ניצול פועליו, יכול הקפיטליסט לפעול בשלושה מישורים (כולם יחד או כל אחד לחוד): יכול הוא לשאוף להארכת יום העבודה ועל ידי כך גדל העורך העודף שהוא מנכס; יכול הוא לשאוף להורדת השכר (אם באופן נומינאלי – על ידי תשלום שכר נמוך יותר, או באופן ריאלי – על ידי העלאת יוקר המחיה והקפאת השכר); ויכול הוא לשכלל את שיטות הייצור או לגרום להגברת מאמץ הפועל וכתוצאה מכך – עם גידול התפוקה ואי-מתן תשלום לפועל עבור גידול זה – להגדיל את רווחיו.
המאבק המקצועי מתנהל היום בישראל בעיקר בשני המישורים האחרונים, דהיינו: מגמת המעבידים להגביר את ניצול הפועלים בדרך של הורדת השכר (הריאלי) ובדרך של העלאת פריון העבודה ללא תמורה.
נורמות ופרמיות
הגדלת פריון העבודה פירושה הגדלת התפוקה ליחידת זמן. במילים פשוטות – לייצר יותר בפחות זמן. דבר זה מתאפשר עם ניצול ההתפתחות הטכנולוגית, החלפת עבודת הידיים בעבודת מכונה, והחלפת מכונה במכונה יעילה ממנה. כלומר: אותו פועל שייצר מאה מטר אריג, למשל, ליד מכונה מסוג ישן, יכול לייצר ליד מכונה חדשה כמות כפולה בפחות מאמץ ובאותו זמן. אך מי נהנה מהרווח?
על שאלה זו עונה עלון ועד פועלי מפעל הצינורות במפרץ חיפה באמצעות שתי טבלאות מתוך דו"ח הייצור של המפעל:
עקומת הייצור
ב-1966 הושקעו 795,177 שעות עבודה – המפעל ייצר 30,320 טון
ב-1968 הושקעו 667,700 שעות עבודה – המפעל ייצר 35,500 טון
שכר העבודה ששולם לפועל
ב-1966 (שכר כולל פרמיה) 2,923,000 ל"י
ב-1968 (שכר כולל פרמיה) 2,663,000 ל"י
"זאת אומרת, – מסיק העלון – "ב-127,447 שעות עבודה פחות, עלתה התפוקה ב-5,000 טון בקירוב, ואילו ציבור הפועלים לא קיבל אף פרוטה".
כדי להגביר את פריון העבודה אין הכרח להכניס השקעות רבות בשכלול שיטות הייצור. יש שיטה יותר פשוטה – היא נקראת שיטת הנורמות והפרמיות. העיקרון איננו מסובך: עבור מכסת ייצור אחת מקבל הפועל תשלום מסוים. אם ייצר שתי מכסות, יקבל תשלום נוסף – אך בוודאי לא תשלום כפול. בכך נהנה המעביד לא רק מהרווח הנובע מתשלום חלקי עבור הנורמה הנוספת. הוא גם מעורר את "התעניינותו" של הפועל בעבודה, ומאלץ אותו לחסוך כל דקה ולהתאמץ יותר. בדרך זו מסתלף האינטרס המהותי של הפועלים – ליכוד מעמדי במאבק נגד המנצל – ובמקומו נוצר "אינטרס אישי" המתבטא בתחרות בין פועל לפועל, בריב בין הפועלים על העבודה במחלקות בהן קל יותר להשיג את הנורמה, בקיצור – הפועלים כמעמד מתפרקים מנשקם העיקרי.
התפתחות גוברת והולכת של ריכוזיות ומונופוליזציה בייצור, מביאה להתחסלות מפעלים קטנים. מפעלים פחות מוצלחים נרכשים על ידי בעליו של מפעל מצליח יותר (שובינסקי קונה את "אילין", ו"שמן" עומד לקנות את "יצהר"). חברות קטנות "מתאחדות" תחת חסותה של חברה גדולה (רשות הנמלים, איחוד ארבע החברות לקידוחי נפט). בתהליך זה מתחסלים גם פועלי המפעלים הקטנים וחלק ניכר מבין הפועלים האחרים סובל מהרעת תנאים ומביטול זכויות סוציאליות שהושגו במאבקים קודמים. כמובן שגורל הפועלים איננו מטריד את המעביד. לגבי דידו, הם חופשיים לשוב ולהציע את כוחם למכירה בשוק העבודה.
ניצול ושיטות מאבק
בתנאים כאלה, כאשר הניצול הולך ומחריף, ויותר מכך – כאשר מתחילים גם הפועלים לחוש את ההרעה החלה במצבם, להבין את סיבותיה ולהיאבק על זכויותיהם, נחלצת הממשלה (ה"פועלית") בשיתוף עם ההסתדרות ("האיגוד המקצועי") לעזרת המעבידים.
- השנה עשוי להתחיל לפעול בית הדין לסכסוכי עבודה והוא ישמש פוסק בין הפועל לבין המנצל.
- חוק "צינון השביתות" התקבל בכנסת, וכאשר יופעל, יחייב את הפועלים להודיע 15 יום מראש על כוונה לשבות, ויחשוף אותם על ידי כך ל-15 ימים של לחץ, איומים והבטחות-שווא.
- הושמעו איומים על שימוש בצווי ריתוק נגד פועלים שובתים. כלומר: פועל שישבות, עשוי להיות מואשם בבית-דין צבאי בהפרת פקודה בשעת חירום.
- סיעת תכלת לבן, שנכנסה להסתדרות כדי "לפוצץ אותה מבפנים", לוחצת, בסיוע עסקני "האיגוד המקצועי" וגורמים ממשלתיים שונים, להפעלת בוררות-חובה.
וכל זאת באווירה "ביטחונית", כאשר פועלים האוחזים בנשק השביתה מוקעים כבוגדים, תוך הכנת הציבור בישראל למלחמה נוספת "שנגזרה עלינו משמים".
בלחץ התנאים, משתנה על-כן אופי המאבק. לא עוד שביתה, אלא מעבר לעבודה של נורמה אחת בלבד (פועלי הנמלים). לא עוד הפסקת העבודה, אלא ניצנים לניסיונות השתלטות על המפעל (תחנות הכוח בדרום). לא עוד מאבק ישיר להעלאת השכר, אלא תביעות להעלאה בדירוג ומתן תוספות למיניהן (עובדי המשמרות בחברת החשמל, פועלי אקרילן, סבלי הדואר, עובדי בתי-החולים, ועוד).
חברה מעמדית כמעמד מדכא
אלו הם, בקווים גסים, המרכיבים העיקריים של יחסי העבודה בישראל. ישנן, כמובן, סתירות פנימיות בתוך מגמות ההתפתחות הללו: קיימת העברה שיטתית של מפעלים וחברות לידי ההון הזר, ועל רקע זה מתנהל מאבק גם בין ההסתדרות (כמעביד) לבין הממשלה (הסכסוך בנמל חיפה בין חברת שנ"מ של סולל בונה לבין "שינוע"). קיימים ניגודים בין קבוצות פועלים, אותם מעוררים ובהם משתמשים המעבידים להחלשת הסולידאריות הפרולטארית (הניסיון להביא לנמל אשדוד פועלים מחיפה, בשעה שעובדי מחלקת הים באשדוד תבעו לתת לפועלים ממחלקתם עבודה זו). קיימת במעמד הפועלים הישראלי חלוקה לשכבות כלכליות וסוציאליות על רקע עדתי, ובמסגרת חלוקה זו ישנה סתירה בין השכבה התחתונה ביותר – הפועלים הערבים – לבין שאר השכבות על רקע לאומי; מתפתחת גם מגמה ברורה של העברת ההנהלה של חברות ומפעלים גדולים לידי קציני צבא בדימוס (רשות הנמלים, מפעלי ים-המלח, נמל התעופה, המועצה לשיווק פרי הדר, כימיקלים ופוספטים, ועוד).
אולם כל המערכת הזו איננה מנותקת מהמציאות הפוליטית של מדינת ישראל, והסתירות הפנימיות שבה ממותנות, מוסוות, מתעוותות או מוחרפות בהתאם לפונקציה שממלאת המדינה הציונית במזרח התיכון. לאחרונה מתפרסמים מאמרים (במסגרת המסע להגברת "התודעה הביטחונית") הפורטים את תקציב הביטחון הגלוי לפרטיו: "בשבוע אחד הפגיזו כוחות צה"ל בתעלה ב-5 מיליון לירות(!). הכשרת טייס אחד עולה למדינה כמיליון ל"י. שעת טיסה שגרתית במטוס קרב כ-5,000 ל"י. בסך הכל" – מסכם מאמר במוסף "הארץ" – "עולה לנו הביטחון 360 אלף ל"י לשעה (!)". וזה במסגרת תקציב הביטחון הגלוי, שאיננו כולל הוצאות כמו חפירת מקלטים או הרחבת כוחות המשטרה והוצאות תפעולם, ואיננו מבטא נזקים כלכליים כמו הוצאת מאות-אלפי אנשים ממעגל הייצור לתקופה ארוכה לצרכי שירות מילואים.
החברה הישראלית כולה, על כל מעמדותיה ושכבותיה החברתיות, עם הסתירות העמוקות שביניהם, ממלאת (מתוך אופיה הציוני-לאומני) תפקיד של ז'נדרם המדכא את המאבק האנטי-אימפריאליסטי במזרח התיכון, והרומס את זכויותיו הלאומיות והאנושיות של העם הערבי הפלשתינאי. בתור שכזו, היא מוחזקת על ידי תמיכות ומענקים מבחוץ ונהנית משפע יחסי פיקטיבי, שאיננו תואם את כושר הייצור שלה.
מתוך כך אין לראות את המאבק המעמדי בישראל מחוץ לפרספקטיבה הכוללת שלו, כלומר: מאבק מעמדי בחברה שהיא כולה מעמד מנצל ומדכא במסגרת המזרח-תיכונית; לכן אין כל אפשרות לדבר על פתרון הסתירות בחברה זו בדרך המאבק המעמדי וניצחון הפרולטריון מבלי להתייחס אל המזרח התיכון כולו.
