מצבו של כל מעמד חברתי, במהלך ההיסטוריה של חברת המעמדות, הינו צירוף בלעדי של יציבות ושינוי. המבנה נשאר זהה; נסיבות קיומו, דפוסי ההתנהגות ומאפיינים רבים אחרים, עוברים לעתים קרובות שינוי עמוק.
נוהגים לדבר על עבדים כמעמד. אולם, הסביבה החברתית ורמת החיים של עבד החווה היוונית הפטריאכלית מן המאה השישית לפני הספירה, לא היו דומים לאלה של עבד המטעים הסיציליאני מן המאה הראשונה לפני הספירה, ובוודאי לא לאלה של העבד-האומן או העבד-הלבלר מן המאה הרביעית לספירה ברומא ובדרום-צרפת. להיפך, היה קיים ביניהם הבדל גדול. אף על פי כן, שלושתם היו עבדים; וזהות הסטאטוס החברתי שלהם אינה ניתנת לערעור. לאציל שהתגורר בחצרו של לואי ה-15 לא היה הרבה מן המשותף עם לורד האחוזה הפיאודלית בנורמנדיה, שבע-מאות שנה קודם לכן, מלבד העובדה כי שניהם התקיימו על חשבון העבודה העודפת שהופקה מן האיכרות באמצעות מוסדות פיאודליים או פיאודליים למחצה.
אם נתבונן בהיסטוריה של הפרולטריון המודרני – אשר אבותיו הישירים הם שכירי-היום העקורים והמנושלים של ערי ימי-הביניים, והקבצנים-הנוודים של המאה ה-16 – נבחין באותו צירוף של יציבות המבנה הבסיסי ושינויים קוניוקטוראליים. המצב הפרולטרי, במהותו, הוא חוסר גישה לאמצעי-ייצור או אמצעי-קיום; מצב זה מאלץ את הפרולטר – בחברה של ייצור-סחורות-כללי – למכור את כוח-עבודתו. בתמורה לכוח-עבודתו, מקבל הפרולטר שכר, וכך יכול הוא לרכוש את אמצעי-התצרוכת הדרושים לסיפוק צרכיו וצרכי משפחתו.
זאת היא ההגדרה הסטרוקטוראלית של השכיר – הפרולטר. מהגדרה זו נובע, בהכרח, יחס מסוים לעבודתו, לתוצר עבודתו ולכלל מצבו בחברה, המאופיין במונח "התנכרות" [ניכור]. אולם מתוך הגדרה סטרוקטוראלית זו, לא נובעות מסקנות הכרחיות ביחס לרמת תצרוכתו, למחיר שהוא מקבל עבור כוח-עבודתו, להיקף צרכיו, או לרמה בה הוא יכול לספקם. יחס-הגומלין היחיד, בין היציבות המבנית של הסטאטוס ובין התנודות הקוניוקטוראליות בשכר ובתצרוכת, הוא פשוט ביותר: האם מאפשר שכר העבודה לפרולטר להשתחרר מן הכפייה הכלכלית-חברתית למכור את כוח-עבודתו? יהיה השכר גבוה או נמוך, שכר הניתן בשכונות העוני העלובות של כלכותה או בפרברים הנוחים של עיר הענק האמריקאית; האם נותן לו השכר את האפשרות להפוך לבעל עסק עצמאי?
נתונים סטטיסטיים על התעסוקה מעידים, כי אפשרות זו אינה פתוחה בפניו היום יותר מאשר לפני מאה שנה. אדרבא, הנתונים מאשרים כי חלק האוכלוסייה של ארצות הברית בימינו, הנאלץ למכור את כוח עבודתו, גבוה הרבה יותר מאשר באנגליה בתקופת חיבורו של ה"קפיטל", מבלי להזכיר את ארצות הברית בשלהי מלחמת האזרחים.
אין להכחיש כי תיאור מעמד הפועלים במשטר ה"ניאו-קפיטליסטי" יהיה פשטני מאוד, אם יוגבל להצגת היציבות הסטרוקטוראלית של המצב הפרולטרי. מרכסיסטים הממשיכים להדגיש את התפקיד המהפכני היסודי של הפרולטריון בן-זמננו בחברה האימפריאליסטית המערבית, נמנעים בדרך-כלל ממלכודת זו. דווקא מבקריהם הם הטועים, בבצעם את השגיאה ההפוכה. הם המתרכזים באופן בלעדי בשינויים הקוניוקטוראליים במצבו של מעמד הפועלים, ולכן שוכחים את היסודות המבניים הבסיסיים שלא השתנו.
איני מרוצה במיוחד מן המונח "ניאו-קפיטליזם", ולו רק עקב דו-המשמעות הטמונה בו. יש מדינאים וסוציולוגים באירופה המשתמשים במונח "ניאו-קפיטליזם", ובכך רוצים הם לומר כי החברה זנחה כמה מן המאפיינים הבסיסיים של הקפיטליזם. אני כופר בכך בכל מאודי, ולכן מייחס למונח "ניאו-קפיטליזם" את המשמעות ההפוכה: חברה בה קיימים כל היסודות של הקפיטליזם הקלאסי. למרות זאת, משוכנע אני כי החל מהמשבר הגדול (1929-32), או מאז מלחמת העולם השנייה, נכנס הקפיטליזם לשלב השלישי של התפתחותו. שלב זה שונה ממונופול-קפיטליזם או אימפריאליזם, המתוארים על-ידי לנין, הילפרדינג ואחרים, כשם שמונופול-קפיטליזם שונה מהקפיטליזם הקלאסי של המאה ה-19. יש לתת לילד שם; כל השמות האחרים שהוצעו, מתקבלים על הדעת אפילו פחות. "ניאו-קפיטליזם-ממלכתי", המונח בו משתמשות ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות ה"רשמיות" מטעה ביותר; כיוון שמשתמע ממנו כאילו יש למדינה דרגה מסוימת של עצמאות. משמעות קביעה זו מנוגדת, לדעתי, למציאות. להיפך, הייתי אומר כי כיום, יותר מבעבר, מהווה המדינה מכשיר בידי המונופולים הפרטיים הגדולים ביותר, למען הבטחת הרווח-המונופולי-העודף. המונח הגרמני – "קפיטליזם מאוחר" (Spaetkapitalismus) נשמע מעניין, אך אינו מציין אלא משך-זמן, וקשה לתרגמו לשפות אחרות. לכן, עד שמישהו ימציא שם טוב יותר – וזהו אתגר עבורכם, ידידי – נשתמש לעת עתה במונח "ניאו-קפיטליזם".
* * *
אנו נגדיר "ניאו-קפיטליזם" כשלב המאוחר של מונופול-קפיטליזם. שלב בו צירוף של גורמים – חידושים טכנולוגיים מואצים, כלכלת מלחמה מתמדת, התרחבות המהפכה הקולוניאלית – הביא להתפתחות חשובה. התפתחות זו מתמצית מחד גיסא בתהליך העברת מקור הרווח-המונופולי-העודף מהארצות הקולוניאליות חזרה לארצות האימפריאליסטיות עצמן. מאידך גיסא, גרמה התפתחות זו לכך שחברות-הענק, בעת ובעונה אחת, הן גם יותר עצמאיות וגם יותר פגיעות.
ההצבר העצום של רווחי-העודף-המונופוליים מאפשר לחברות הענק להיות יותר עצמאיות. באמצעות מנגנונים כמו היוון-יתר (הגדלת מתח הרווחים) ומימון עצמי, ובעזרת העלאה מתמדת של הוצאות המכירה וההפצה, המחקר והפיתוח – הצליחו חברות הענק להשתחרר מהשליטה הישירה של הבנקים ושל ההון הפיננסי; מצב שאיפיין את המונופולים והטראסטים בתקופת הילפרדינג ולנין.
עם זאת, הפכו חברות הענק ליותר פגיעות וזאת עקב הגורמים הבאים: קיצור מחזור החיים של ההון הקבוע; התרחבות התופעה של תפוסה עודפת (ייצור מתחת למלוא כושר-הייצור); הירידה היחסית בלקוחות, באזורים הלא-קפיטליסטיים; והאתגר הגובר והולך של הכוחות הלא-קפיטליסטיים בעולם (הארצות המכונות סוציאליסטיות, המהפכה הקולוניאלית, ובאופן פוטנציאלי גם מעמד העובדים במטרופולין). כל אלה גרמו לכך, שאפילו בנסיגות שוליות ובמשברים משניים, טמונים הזרעים של התפוצצויות מסוכנות ושל ההתמוטטות הסופית.
אלו הן הסיבות שכפו על ה"ניאו-קפיטליזם" לנקוט שיטות המנוגדות לבבת-עינו של הקפיטליזם הקלאסי – ה"לסה-פייר". הכוונה לטכניקות הידועות היטב של תכנון כלכלי, מימון גירעוני והתאמות אחרות של הביקוש-האפקטיבי; למדיניות הכנסות והקפאת שכר; מתן סובסידיות לחברות הענק, וביטוח ממלכתי של רווח-העודף-המונופולי. כל הגורמים האלה הפכו למאפיינים הקבועים של מרבית המשקים המערביים, בעשרים השנים האחרונות. אם-כן, מתגלית לעינינו חברה שהיא בעת ובעונה אחת משגשגת יותר ופגיעה יותר מאשר הארצות האימפריאליסטיות שלושים שנה קודם לכן. זוהי חברה אשר לא התגברה על הסתירות הפנימיות שבקפיטליזם, חברה שאחדות מסתירותיה מגיעות לממדים שלא נראו כמותן עד כה, חברה בה פועלים לטווח ארוך כוחות עזים לניפוץ המערכת. אזכיר כאן בקצרה כמה מכוחות אלה: א) המשבר ההולך ומחריף של השיטה המוניטארית העולמית; ב) המגמה לעבר שפל כלכלי אוניברסאלי בכל העולם הקפיטליסטי; ג) המגמה להגביל ולדכא את החירויות הדמוקרטיות היסודיות של מעמד הפועלים, כמו – חופש משא ומתן עם המעבידים; ד) העמקת אי-שביעות הרצון של יצרנים וצרכנים משיטה חברתית המאלצת אותם להפסיד יותר ויותר זמן בייצור וצריכה של יותר ויותר סחורות, המעניקות פחות ופחות סיפוק, ומדכאת יותר ויותר את הצרכים, הרגשות והשאיפות האנושיות הבסיסיות; ה) הסתירה בין ההצבר חסר התועלת של "עושר" במערב לבין המצוקה והרעב של העמים הקולוניאליים; ו) הסתירה בין פוטנציאל היצירה העצום הטמון במדע ובאוטומציה לבין אימת ההרס של מלחמה גרעינית, בצילה אנו חיים באופן מתמיד. אלה הם חלק מהכוחות המאפיינים את הסתירות הבסיסיות של הקפיטליזם בן זמננו.
כאן עולה השאלה הבלתי-נמנעת: האם לא השתנה באופן יסודי תפקידו של מעמד הפועלים עקב השתנות הנסיבות? האם לא פחת הפוטנציאל המהפכני של מעמד הפועלים בעשורים האחרונים עקב עליית השכר הריאלי ורמת התעסוקה? האם הרכבו לא משתנה, והאם אינו מנותק יותר ויותר מתהליך הייצור עקב הרחבת האוטומציה? האם יחסיו עם שכבות חברתיות אחרות – עובדי צווארון-לבן, וטכנאים, אינטלקטואלים וסטודנטים – אינם עוברים מודיפיקציה בסיסית? תשובות חיוביות לשאלות אלו מובילות למסקנות פוליטיות בעלות משמעות מרחיקת-לכת.
עבור אחדים, יציבות המערכת הקפיטליסטית במערב איננה ניתנת לערעור. תיאוריה זו הולמת היטב אינטרס שהוא חומרי בעיקרו, ודחף פסיכולוגי להסתגל למערכת זו. עבור אחרים, היציבות ניתנת לערעור רק מבחוץ. קודם כל מהאזורים הלא-מתועשים של העולם – ה"כפרים" בלשונו של לין-פיאו – החייבים לעבור טרנספורמציה מהפכנית לפני שניתן יהיה לחזות שוב בהתקוממויות בארצות האימפריאליסטיות עצמן (ה"ערים"). אחרים, שאינם מפקפקים בחוסר היציבות הבסיסית של ה"ניאו-קפיטליזם", אינם רואים פתרון חיובי כלל, בשל אמונתם ביכולתה של המערכת לסמם ולשתק את קורבנותיה. ולבסוף, אלה המאמינים כי ה"ניאו-קפיטליזם" מצמיח את הקברנים מתוך חיקו, אולם סבורים כי "הקברנים" באים מתוך הקבוצות המנודות: מיעוטים גזעיים ולאומיים, חלקי אוכלוסייה המנוצלים ניצול-יתר, סטודנטים מהפכניים ואוונגרד הנוער החדש. המשותף למסקנות אלו הוא סילוק הפרולטריון של ארצות המטרופולין מהתפקיד המרכזי במאבק הכלל-עולמי נגד האימפריאליזם והקפיטליזם.
יהיה זה קל להגביל עצמנו לקביעת העובדה הברורה: כל התיאוריות האלה נובעות מרציונליזציה מוקדמת-מדי של מצב נתון; מצב המתבטא בעובדת נסיגתו של הפרולטריון המערבי מזירת המאבק המהפכני, בעשרים השנים האחרונות (1948-1968). אולם עתה, לאחר שמהפכת מאי 1968 בצרפת הראתה כי תופעה זו ותקופה זו הינן זמניות, עלינו להציב, מכאן ואילך, את הפרספקטיבות המהפכניות בארצות המערביות במרכז הדיון.
תשובה כזו, בת-תוקף ככל שתהיה, עדיין נשארת בלתי-מספקת ולא-שלמה; מכיוון שכמה מהתיאוריות שהוזכרו לעיל, למרות היותן רציונליזציה בולטת של עובדה מוגמרת, יש בהן עדיין סופיסטיקציה והגינות מספקת כדי לא להגביל עצמן לתיאור פשטני. המסקנות בדבר שקיעת הפרולטריון המערבי, בחינת תפקידו המהפכני, נגזרות משינויים במרקם החברה ה"ניאו-קפיטליסטית" עקב טרנספורמציות טכנולוגיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות בעלות היקף וחשיבות היסטוריים. לכן, יש להתמודד עם טיעונים אלה באופן יסודי; עלינו לבחון בביקורתיות את הדינאמיקה של מאבקי מעמד הפועלים, התפתחות התודעה הפרולטרית והפוטנציאל המהפכני. ביקורת זו חייבת להיעשות על רקע השינויים שחלו באופן-הפעולה של המערכת הקפיטליסטית בתקופה האחרונה, ב"ניאו-קפיטליזם".
* * *
ארנסט מאנדל. פרולטריזציה הולכת וגוברת של העבודה האינטלקטואלית
נקודת המוצא שלנו חייבת להיות זהה עם זאת שאומצה על ידי קארל מרכס והכלכלנים המדיניים הקלאסיים. עלינו לפתוח בחקירת מיקומה של העבודה האנושית בחיים הכלכליים של המונופול-קפיטליזם בן-זמננו. בעשותנו זאת, נדרש מאיתנו להתייחס מייד לשלוש עובדות בסיסיות.
ראשית, היום יותר מתמיד מתבססים הן הייצור והן השיווק על התעשייה המודרנית ובית החרושת. לאמיתו של דבר, ניתן לומר כי המהפכה התעשייתית השלישית גורמת לצמצום היקף העבודה בתעשייה עקב הגידול באוטומציה. אולם יחד עם זה, היא מרחיבה את היקף העבודה התעשייתית בחקלאות, בשיווק, בענפי השירותים והמינהל. אין ספק שעלינו לראות את מהפכת האוטומציה כתהליך תיעוש של הסקטורים השונים האלה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. יהיה עלינו להסיק מסקנות חשובות ממגמה זו. אולם הדבר הבולט כבר לעין הוא העובדה כי יותר מתמיד תופסת העבודה התעשייתית במשמעותה הרחבה ביותר – בני אדם הנאלצים למכור את כוח עבודתם לענפי הייצור, לגידול כותנה, לעיבוד נתונים, או לייצור "חלומות" – את המקום המרכזי במבנה הכלכלי.
שנית, אין זה משנה מה היה הגידול בהיקף התצרוכת של מעמד העובדים, "הניאו-קפיטליזם" לא שינה במאומה את האופי היסודי של העבודה בחברה הקפיטליסטית – היותה עבודה מנוכרת. ניתן אפילו לומר כי האוטומציה מעבירה את תהליך התיעוש לכל פינה של החיים הכלכליים, אולם בעת ובעונה אחת, היא מביאה לאוניברסליזציה של ההתנכרות, וזאת בהיקף שמרכס ואנגלס, מאה שנה קודם לכן, יכלו לחזות רק במעורפל. קטעים רבים ב"כתבים הכלכליים-פילוסופיים", ב"אידיאולוגיה הגרמנית" וב"טיוטת הקפיטל" מומשו במציאות רק בעשור האחרון. יתר על כן, אפשר אפילו לומר כי הניתוח הכלכלי של "הקפיטליזם הטהור", שנעשה על ידי מרכס, הינו הרבה יותר תחזית למה שעתיד היה להתרחש במאה ה-20, מאשר תיאור המציאות בת-זמנו, במאה ה-19.
מכל מקום, העבודה ב"ניאו-קפיטליזם" הינה יותר מתמיד עבודה מנוכרת, עבודת כפייה, עבודה בשליטתה של הייררכיה, המכתיבה לפועל מה עליו לייצר וכיצד חייב הוא לייצר זאת. אותה הייררכיה קובעת מה יצרוך ומתי, מה לחשוב ומתי, על מה לחלום ומתי לחלום, וכך מוענקים להתנכרות ממדים מבעיתים. יתר על כן, ההייררכיה מנסה לנכר את הפועל אפילו מתודעת היותו מנוכר, ומתודעת היותו מנוצל.
שלישית, כיום יותר מתמיד מהווה "העבודה-החיה" את המקור הבלעדי לעודף-ערך, המקור היחיד לרווח – דורבן המערכת הקפיטליסטית. לא קשה לגלות את הסתירה הבולטת בתהליך-ייצור הנושא בחובו אפשרות בלתי מוגבלת לייצור ערכי-שימוש, אך אינו מסוגל לתפקד ללא זעזועים ולצמוח באופן מאוזן, מכיוון שערכי-שימוש אלה חייבים קודם לקבל צורה של ערכי-חליפין, ולפגוש ב"ביקוש אפקטיבי"; עליהם להימכר לפני שיוכלו לשמש לתצרוכת. אפשר גם לעמוד על האבסורדיות של מערכת בה המדע, קידמה טכנולוגית וההצבר האנושי העצום של ציוד, מהווים את הבסיס לתהליך הייצור החומרי; אולם "ההפקעה הצייקנית של עבודה עודפת", בלשונו של מרכס, ממשיכה לשמש כמטרה היחידה של הצמיחה הכלכלית: רווח הוא עִסקנו, ועסקים בסופו של דבר משמעותם רווח בלבד.
האבסורד והסתירות הינם ממשיים, והם המאפיינים את הקפיטליזם. סתירות אלה תגענה למסקניותן הסופית באוטומציה אוניברסאלית ומוחלטת. אולם שלב זה נמצא מעבר להישג ידה של השיטה הקפיטליסטית, מכיוון ש"עבודה-חיה" הינה התנאי ההכרחי לתהליך ההצבר הקפיטליסטי. על אף טענותיהם ה"מלומדות" של סוציולוגים, כלכלנים ואידיאולוגים אחרים, מאשרות "עובדות-החיים-האכזריות" את קביעתו של מרכס. רעבתנותו האינסופית של ההון לרווח הינה רעבתנות בלתי-ניתנת לסיפוק לעבודה אנושית עודפת, לשעות ודקות של עבודה ללא תמורה. אחרת, כיצד נסביר את העקשנות והקטנוניות בהן נאבקות חברות-הענק, "המגלגלות" בשנה מיליארדי דולרים, נגד תביעה להעלאת שכר בחמישים סנט, או נגד ניסיון לקצר את שבוע העבודה בשעתיים. ככל שהולך ומתקצר שבוע העבודה, כן גדל פריון העבודה הממשי, ומחמירה הקפדנות בה מחשבים הקפיטליסטים את "העבודה העודפת". זו הסיבה שהם מתמקחים יותר ויותר בלהט על דקות, שניות וחלקי שניות של זמן העבודה (ראה מחקרִי "זמן-ותנועה").
שלושת המאפיינים האלה של העבודה המודרנית – תפקיד המפתח בתהליך הייצור; היותה מנוכרת; והיותה מנוצלת ניצול כלכלי – הם המקורות האובייקטיבים למשימתה הפוטנציאלית: להוות את הכוח העיקרי שימוטט את הקפיטליזם; אלה הם הכוחות המעצבים את תודעתה, בחינת היותה מודעת לתפקידה המהפכני. הניסיון להעביר משימה זו לשכבות חברתיות אחרות – שכבות שאינן מסוגלות לשתק את הייצור; שלא ממלאות תפקיד-מפתח בתהליכי הייצור; שלא מהוות את המקור העיקרי של רווח ושל הצבר הון – מהווה נסיגה מכרעת מסוציאליזם מדעי לעבר סוציאליזם אוטופי; מסוציאליזם הצומח מתוך הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם להשקפה הבלתי-בוגרת של הסוציאליזם; לאמונה שהסוציאליזם ייוולד מתוך הזעם וההתמרמרות המוסרית של בני אדם, תהא עמדתם בייצור-החברתי אשר תהיה.
כאן עלינו להתמודד עם הטענה המנוגדת; טיעון המובא, לעתים קרובות, בפי אלה המכונים "מרכסיסטים דוגמטיים", מצד אחד, ובפי רביזיוניסטים מובהקים ומתנגדים מושבעים לתיאוריה המרכסיסטית, מצד שני.
האם לא הגדרנו את מעמד הפועלים ב"ניאו-קפיטליזם", באופן כללי מדי?
בתקופה הקלאסית של תנועות הפועלים הסוציאליסטיות, הוגבלה קטגוריה זו לעובדי-הכפיים המועסקים ישירות בייצור. אולי חייבים אנו להישאר צמודים להגדרה זו?
האין זה נכון, שקטגוריה זו – עובדי הכפיים בייצור – נוטה להצטמצם, תחילה יחסית ואחר כך גם במספרים מוחלטים, בארצות התעשייתיות במערב?
המוני השכירים אליהם התייחסנו כל הזמן; האם אינם קבוצה חברתית הטרוגנית מדי ומעורפלת מדי, מכדי שנוכל לראותה כמעמד חברתי במשמעות המרכסיסטית?
ואולי הצמצום במספר עובדי-הכפיים, יחסית לכלל השכירים המועסקים, הוא הסיבה להחלשת הלהט המהפכני של מעמד הפועלים בארצות המטרופולין המערביות?
הוויכוח הנובע בהכרח מהניסיון להשיב על שאלות אלה, עלול לגלוש בקלות להתנצחות סמנטית; במידה ונשכח את הטבע-הסטרוקטוראלי-הייחודי של הפרולטריון. סופרים כמו ס. מאלה (S. Mallet) צודקים בטענתם כי עצם טבעם של תהליכי הייצור, בתנאי אוטומציה ואוטומציה-למחצה, מביא להכללתן של שכבות חברתיות חדשות במעמד הפועלים. אין אנו מקבלים את מסקנתו הפוליטית, שלא זכתה לאישור המציאות במהפכת מאי 1968 בצרפת. בחזית ההתקוממות לא מצאנו רק את מעמד הפועלים ה"חדש" – פועלים בעלי מומחיות גבוהה, טכנאים וכד'; לצידם ראינו את מעמד הפועלים ה"ישן", פועלים המועסקים בסרט-נע, פועלים בלתי מקצועיים, ועוד. הקטגוריות "ישן" ו"חדש", שנוצרו על ידי ס. מאלה, אינן תואמות את התהליך המציאותי, הממשי.
אולם, מה שהינו בר-תוקף בטיעונו, היא העובדה כי ההבחנה – בין עובדי-כפיים-בייצור "כפרודוקטיביים לחלוטין" לבין עובדי-הצווארון-הלבן כ"בלתי-פרודוקטיביים-לחלוטין"; והגדרת עובדי אחזקה ותיקונים כעובדים "פרודוקטיביים-למחצה" – הופכת ליותר ויותר מטושטשת עקב החידושים והשינויים הטכנולוגיים. תהליכי הייצור כיום מביאים לאינטגרציה גוברת והולכת בין עובדי-כפיים ועובדי צווארון-לבן, בין פועלים "פשוטים" ופועלים מומחים. בין צוותי אחזקה וצוותים טכניים. זה מתרחש במעבדות ובמחלקות המחקר עוד לפני שהתחיל הייצור "הממשי", ובמחלקות השיווק והאחסון לאחר שהסתיים תהליך הייצור "הממשי". אם אנו מקבלים את ההגדרה המובאת ב"קפיטל", עלינו לומר כי בכל המקומות האלה נוצרת עבודה פרודוקטיבית, מכיוון שעבודה זו חיונית לתצרוכת הסופית. עבודה זו אינה בזבוז של זמן עבודה אנושי, הנובע מהמבנה החברתי המיוחד של המערכת הכלכלית (כמו, למשל, הוצאות מכירה ופרסומת).
יכולים אנו לחזור לנקודה שהוזכרה לעיל ולקבוע, כי כשם שהמהפכה התעשייתית השלישית, מהפכת האוטומציה, גורמת לתיעוש החקלאות, השיווק וההפצה, ענפי השירותים והמינהל; כשם שהיא מביאה לאוניברסאליזציה של התעשייה, כך היא גם מביאה לאינטגרציה של מספר הולך וגדל של שכירים בקרב פרולטריון, ההופך יותר ויותר הומוגני.
מסקנה זו דורשת הבהרה נוספת. מה הם האינדיקאטורים להתעצמות האופי הפרולטרי של השכבות "החדשות" המוכללות בהדרגה במעמד הפועלים?
אפשר לצטט בקלות עובדות רבות המצביעות על כך: (1) הקטנת הפרשי השכר בין פועלי-כפיים ופועלי צווארון-לבן; זוהי מגמה אוניברסאלית במערב; (2) הגברת ההתארגנות באיגודים מקצועיים בקרב השכבות "החדשות" והגברת המיליטנטיות של איגודים אלו, גם זוהי תופעה כללית; (3) הגברת הדמיון בדפוסי התצרוכת, בסטאטוס ובסביבה החברתית של השכבות "החדשות"; (4) הגדלת הדמיון בתנאי העבודה, דהיינו, הגברת המונוטוניות, המיכון, חוסר היצירה, הטמטום ומריטת העצבים בעבודה המבוצעת בבית החרושת, בבנק, במשרד, בחנויות כל-בו, ועוד ועוד.
אם נבחן את המגמה ארוכת-הטווח, אין ספק כי התהליך היסודי הוא של הגדלת ההומוגניות ולא הגדלת ההטרוגניות, של הפרולטריון. הבדלי ההכנסה, התצרוכת והסטאטוס בין פועל בלתי מקצועי לבין פקיד בנק, הינם כיום הרבה יותר זעירים מאשר לפני חמישים או מאה שנה.
אולם קיימת תכונה אופיינית נוספת, שחשיבותה רבה יותר לתהליך האינטגרציה של השכבות "החדשות". הכוונה להשוואת תנאי הרפרודוקציה של כוח העבודה, ובמיוחד אלה של כוח-העבודה המקצועי והמקצועי-למחצה. במאה ה-19 נזקק עובד-הכפיים להשכלה יסודית; לעובדי הצווארון-הלבן ניתן חינוך תיכוני-נמוך; ולטכנאים – חינוך תיכוני-גבוה. הרפרודוקציה של כוח-העבודה החקלאי לא נזקקה כלל להשכלה. האוניברסיטאות היו מוסדות בלעדיים של המעמד הקפיטליסטי.
הטרנספורמציה הטכנולוגית עצמה, שהינה גם הכוח המניע וגם התוצאה של ה"ניאו-קפיטליזם", שינתה לחלוטין את רמות ההשכלה הנדרשות. מלבד עובדים בלתי מקצועיים, עבורם יש כיום תעסוקה מצומצמת בתעשייה; ואשר בעתיד, קרוב לוודאי, לא ימצאו כלל תעסוקה במשק; תנאי ההכשרה לעובדים תעשייתיים, טכנאים, עובדי צווארון לב ופקידים, זהים לחלוטין. עבור כולם נדרש חינוך-תיכוני-כללי כתנאי ראשון מבחינת השכלה. למעשה, בארצות מספר נאבקים בהצלחה הולכת וגוברת למען חינוך חובה עד גיל 18.
תנאי רפרודוקציה אחידים של כוח העבודה מביאים, בעת ובעונה אחת, לגידול ההומוגניות של השכר (ערך ומחיר כוח העבודה), ולגידול ההומוגניות של העבודה עצמה. במילים אחרות, המהפכה התעשייתית השלישית משפיעה על כלל החברה, באותו אופן שבו השפיעה המהפכה התעשייתית הראשונה על מערכת בתי החרושת. כלומר, התעלמות הולכת וגוברת ממישורים ספציפיים של סוגי עבודה שונים; הופעתה של עבודה אנושית כללית ומופשטת; עבודה מופשטת הניתנת להעברה ממפעל מפעל כקטגוריה חברתית קונקרטית. (זה מקביל, באופן היסטורי, לעבודה המופשטת, אשר הכלכלנים המדיניים הקלאסיים קבעו כי הינה המקור היחיד לערך החליפין).
נדגיש כאן כי קשה יהיה להבין את החשיבות ואת ההיקף של התקוממות הסטודנטים בארצות האימפריאליסטיות, מבלי לקחת בחשבון את המגמות ששרטטנו לעיל: אינטגרציה הולכת וגוברת של עבודה אינטלקטואלית בתהליך הייצור; וסטנדרטיזציה, אחידות ומכניזציה מתרחבת של העבודה האינטלקטואלית; הטרנספורמציה של בוגרי אוניברסיטה מבעלי מקצוע עצמאיים או יזמים קפיטליסטיים, לשכירים המוצעים בשוק עבודה מיוחד – שוק לעבודה אינטלקטואלית מומחית; בשוק זה תנודות השכר דומות לתנודות בשכר עובדי-הכפיים בתקופה שלפני הופעת האיגודים המקצועיים. אולם התנודות נעות סביב לרמה השווה לעלות הרפרודוקציה של עבודה אינטלקטואלית. מהי משמעות המגמות האלה? התשובה פשוטה. מגמות אלה מצביעות על פרולטריזציה הולכת וגוברת של העבודה האינטלקטואלית, על מגמתה להפוך לחלק אינטגראלי של מעמד הפועלים.
ברור כי הסטודנטים אינם, עדיין, פועלים. אולם תהא זו טעות להגדירם על פי מקורם החברתי, כשם שזוהי טעות להגדירם על פי עתידם החברתי. הסטודנטים מהווים שכבה חברתית במעבר. האוניברסיטאות בנות-זמננו הינן כור-היתוך. צעירים ממעמדות שונים זורמים אליהן והופכים שם, לתקופה מסוימת, לשכבה חברתית הומוגנית וחדשה. מתוך השכבה הטרנזיטורית הזו צומח, מצד אחד, חלק חשוב ממעמד הקפיטליסטים בעתיד וסוכניו העיקריים בקרב המעמד הבינוני הגבוה, ומצד שני, חלק הולך וגדל של מעמד הפועלים בעתיד.
אולם מכיוון שהקטגוריה השנייה חשובה הרבה יותר, מבחינה מספרית; ומכיוון שדווקא בגלל הניתוק הזמני של הסטודנטים מקשרים בסיסיים עם מעמד חברתי ספציפי, ועקב גישתם הנוחה לידע שעדיין לא עבר ספציאליזציה, מודעים הם ביתר חריפות ומהירות – מאשר הפועל הבודד – למחלות היסודיות של החברה הקפיטליסטית; והיות ועבודה אינטלקטואלית נופלת קורבן לאותה התנכרות יסודית המאפיינת את כל סוגי העבודה במשטר הקפיטליסטי; הרי קיימת האפשרות שמרד הסטודנטים ייהפך לאוונגרד ממשי של התקוממות מעמד הפועלים בשלמותו; התמרדות המציינת ראשיתה של גאות מהפכנית מלאת עוצמה. דוגמה לכך ראינו במאי-68 בצרפת.
אם כן, המסקנה הראשונה אליה הגענו היא: ה"ניאו-קפיטליזם" מחזק בטווח הארוך את מעמד הפועלים באותו אופן שעשו זאת הקפיטליזם "הקלאסי" והמונופול-קפיטליזם בשלבו הראשון. באופן היסטורי, גורם ה"ניאו-קפיטליזם" לחיזוק מעמד הפועלים מבחינה מספרית ומבחינת תפקידו החיוני במערכת הכלכלית. על ידי כך, מתעצם הכוח הטמון במעמד הפועלים, ומודגשת יכולתו הפוטנציאלית למוטט את הקפיטליזם ולהקים את החברה מחדש על בסיס האידיאלים החברתיים שלו.