למערכת "מצפן" שלום,
לנוכח העובדה המשמעותית, שקבוצת "מצפן" הנה אחת משתי הקבוצות הפוליטיות היחידות, שהן אופוזיציוניות למשטר בישראל, קשה שלא להתייחס לנקודה חשובה, אשר נראית לי כפגם יסודי מאוד במסכת הרעיונות של "מצפן" (ואין זה משנה אם נוסחה או לא במצע פרוגרמטי רשמי).
הנושא הוא שאלת התייחסותכם לבעיית ה"שלום". מתוך נקודת המוצא המשותפת לנו, הרואה בפיתוחו של מאבק סוציאליסטי את עיקר תפקידה של כל תנועה מהפכנית, חשוב לנו מאוד לאבחן את סדרם הכרונולוגי של המאבקים אותם יש לנהל. מהו המוקדם ומהו המאוחר, מהו העיקר ומהו הטפל. כדי להיות מסוגלים להחליט על כך, עלינו להגדיר את המצב השורר היום במזרח התיכון, ומכאן ללכת הלאה.
גם קודם למלחמת ששת הימים, אולם בעיקר לאחריה, קיימת באזורנו מלחמה לאומית בין יהודים וערבים. זאת אינה מלחמה מעמדית מכל וכל. זאת היא מלחמה, בה כל הערבים, על כל שכבותיהם הסוציאליות, מנהלים מלחמה ותומכים זה בזה, כנגד כל היהודים השרויים אף הם בשלב של ליכוד וגיבוש לאומי – כמוהו לא נודע.
מכאן, תפקידם הראשוני של אירגונים מהפכניים הינו הסטת המלחמה מן המישור הלאומי אל המישור הסוציאלי.
התשובה לשאלה "כיצד עושים זאת?" היא – היום – חד משמעית: תמיכה בהחלטת מועצת הביטחון! וכאן, בנקודה זאת, אנו מגיעים לשורשם של חילוקי הדעות. לצורך הדיוק, עלינו להבדיל בין שני מושגים שהם תוצאתה האפשרית של התממשות החלטת מועצת הביטחון: 1. שלום מלא (בין יהודים וערבים. לא שלום בין-מעמדי); 2. מצב ביניים של אי-לוחמות.
אין לי ספק, כי קבלתה של החלטת מועצת הביטחון, משמעותה רק מצב של אי-לוחמות, במקרה הטוב – ואין לדבר כאן על שלום, או כפי שנהוג לומר, שלום-אמת. בנקודה זאת קיימים פער וחילוקי דעות רציניים בין "מצפן" לרק"ח ואיני נכנס – במסגרת זאת – לחילוקי דעות אלו. אולם דווקא בנקודה זאת, חשוב להציג בפני "מצפן" שאלה יסודית: האם קיים צידוק, מנקודת ראות סוציאליסטית, לכך שחילוקי דעות בין רק"ח ל"מצפן" לגבי משמעות התוצאות של החלטת מועצת הביטחון, יביאו להסתייגות של האאירגון הסוציאליסטי הישראלי מתמיכה במאבק לקבלת ממשלת ישראל החלטה זאת?
לי נראה כי קיימת כאן חוסר הבחנה לגבי עיקר וטפל. פשוט חוסר הבחנה. זה אחד, אך אפשרית גם בחינה אחרת של מקורות התנגדותכם להחלטת מועצת הביטחון: ההקשר אל הישות הפלשתינאית ואירגוני החבלה.
אין זה סוד, וגם הנוגעים בדבר אינם מכחישים זאת, כי התממשותה של ההחלטה הנזכרת עשויה להביא לחיסולם של אירגוני החבלה ואתם גם חיסולה של התעוררות הלאומיות הפלשתינאית. ואזי, כל הרואה בפלשתינאים את הגורם המהפכני-פוטנציאלי במזרח התיכון, ודאי הוא שיתנגד לכל מהלך העלול להביא לדיכויו.
אולם, אם נבחן את הדברים לאור המציאות הנוכחית, אנו רואים שני תהליכים שליליים בהתפתחותם:
1. לנוכח העובדה שהסכסוך הינו לאומי ולא מעמדי, והוא ממשיך להחזיק באופיו זה, מקשה הדבר על היווצרות תודעה מעמדית בקרב הפלשתינאים ואירגוני החבלה.
2. מלחמתם של אירגוני הגרילה הערבים כנגד הכוחות הסדירים של מדינת ישראל היא דבר המשולל לחלוטין אופי מהפכני. נוסף לכך שזהו דבר חסר סיכויי הצלחה ואיני נכנס לשאלה "הצלחה למה?"
המסקנה מכל האמור היא אחת: רק מצב של רגיעה במזרח התיכון יוכל להביא לחידושם של מאבקים סוציאליים-מעמדיים באזורנו.
כל זמן שיימשך מצב האיבה הקיים בין יהודים לערבים, תלך הברית הבין-מעמדית הלוך והתחזק, בשני הצדדים.
סיסמתכם "הלאה הכיבוש" היא סיסמה טובה, אלא שכל ניסיון להתמודדות על מימושה (ואתם הרי מתכוונים לאשר אתם אומרים) חייב לעבור דרך תהליך ריכוזם וגיבושם של כל כוחות הקידמה בישראל למאבק על החלטת מועצת הביטחון, זה ולא אחר.
אברהם פריד, קיבוץ גן-שמואל
