הסכסוך המכונה בשם "הסכסוך הישראלי-ערבי" הפך לדאגתן המוצהרת העיקרית של המעצמות הגדולות. סכנת ההתפוצצות הכרוכה במצב הקיים במזרח התיכון ברורה היום לעין כל, ורצונם המופגן של הגדולים למצוא פתרון "של שלום ושל צדק" מתבטא בתמיכתם הפושרת בהחלטת מועצת הביטחון מן ה-22 בנובמבר 1967. כל אחד מפרש אותה באופן שונה, אך כולם מסכימים שביצועה (איך?) עשוי לנטרל את הסכנות הנובעות מן הסכסוך.
המאפיין את החלטת מועצת הביטחון, ובמובן זה את מדיניות הגדולים באזור, היא ההימנעות מראייה כוללת של הבעיה והשלמה עם העובדה הישראלית כפי שנראתה ערב מלחמת יוני 1967. מדובר, אם כן, על הסדר ברמה בין מדינית. או, ליתר דיוק: מדובר באישור מחודש לקיומן הלגיטימי (בעיני הגדולים) של כל מדינות האזור; מדינות אשר לידתן בהיסטוריה הקולוניאלית ושצורתן נשמרה במרוצת ההיסטוריה האימפריאלית.
המימד הראשוני של הסכסוך – האופי הציוני של מדינת ישראל (המצוי בשורש הנישול והדיכוי של העם הערבי הפלשתינאי עוד לפני שהיה הגורם לכיבושי 1967) – לא מוצא לו מקום בפרספקטיבה זו. לפי הפירושים השונים שניתנו להחלטת מועצת הביטחון, יש לפתור את בעיית הפליטים בתור בעיה ספציפית – אנושית, חברתית וכלכלית – אך פתרונה אינו תלוי כלל בפתרון הכללי יותר של השאלה הלאומית הפלשתינאית. והרי ברור כיום לכל, כי כל טיפול בשאלה הלאומית הפלשתינאית מעלה את שאלת איחוד המזרח התיכון וקיום ישראל.
* * *
לכן לא מפתיעה העובדה, שהאירגונים הפלשתינאים דוחים בכל תוקף את החלטת מועצת הביטחון, אשר בהתעלמה מהם אינה יכולה אף לחייב אותם. ובאיזה מובן מתעלמת ההחלטה האמורה מן האירגונים הפלשתינאים? התשובה על כך ברורה: מלחמת יוני 1967, בסיוע כל כוחות הסיפוח בישראל, איפשרה לאירגונים אלה להעלות מחדש את שאלת "ארץ-ישראל–פלסטין" כולה; ואירגונים אלה, כידוע, רואים באיחוד הפוליטי והטריטוריאלי של הפליטים ושל אוכלוסיית השטחים הכבושים (ויתכן אף של ערביי ישראל) חלק ממטרתם.
ראשי מדינות ערב, המנסים להיראות כאנטי-אימפריאליסטיים לעיני ההמונים בארצותיהם, השבויים בידי דעת הקהל במדינותיהם, נאלצים להיכנע ולתת לפלשתינאים להתארגן כרצונם. הם אינם יכולים לפקח עליהם, אלא דרך העזרה שהם מעניקים להם. עזרה זו אף עוזרת לבעליה ולנותניה – היא מחזירה להם את אמון ההמונים, שנחלש עקב המלחמה האחרונה. על רקע זה ניתן להעריך את התביעה הישראלית, אילו היתה כנה, שממשלות ערב "ידכאו" או "ירסנו"' את הפלשתינאים שבתחומם, כתביעה תמימה ביותר.
כי איך, למשל, אפשר לתבוע מחוסיין שידכא וירסן את הפלשתינאים שבממלכתו? הרי גל הפליטים החדשים וההתקפות הישראליות הפכוהו למלך שבוי בבירתו הוא, למלך התלוי ברצונם הטוב של הפלשתינאים. מחוץ לעמאן הבירה, הרי שמוסדות ממלכתיים מובהקים – כמו שירותי בריאות, חינוך ואפילו יחידות משטרה – עברו בחלקם לידי האירגונים הפלשתינאים, המכינים עצמם לא למצעד ניצחון על ישראל אלא למלחמה עממית ולגרילה. ובינתיים: המשך הכיבוש הישראלי דוחף שכבות שלמות של אוכלוסייה לדרך ההתנגדות ההמונית, למרות אמצעי ההפחדה והדיכוי.
כלום ניתן באמת לדרוש מחוסיין לדכא ולרסן את האירגונים הפלשתינאים שבממלכתו בתנאים כה "לא נוחים"?
כל זה לא אומר, כמובן, שהאירגונים הפלשתינאים מתקרבים להשגת מטרתם. כי במידה שהצלחתם תלויה בהתעוררות מהפכנית, הרי הם עדיין מרוחקים מרחק רב מכך. על רקע זה יש לבחון פעולות מבודדות והפגנתיות של אירגונים אלה, כמו תקיפת המטוס באתונה. תקיפת המטוס באתונה היתה פרובוקציה מחושבת, שנועדה להביא בעקבותיה תגמול ישראלי. ואכן, תגמול כזה מיהר לבוא בצורת פשיטה על נמל התעופה של ביירות. הפשיטה נגד לבנון, ערב האמברגו הצרפתי ובימי ניכסון הראשונים, פגעה באופן סמלי ברכושם של האימפריאליסטים ולא בחייהם של אזרחים ערבים, כאילו כדי להראות עד כמה חרדה ישראל לאינטרסים של המערב כולו ולא רק לאינטרסים שלה עצמה. לגבי הציונים היתה הפשיטה על ביירות הגיונית וגיבורה, אך לגדולים היא גרמה דאגה רבה, וחיזקה בעצם את החלטתם למנוע אסקלציה של הסכסוך. לגבי הפלשתינאים היתה תקיפת המטוס מעין קאטליסט, שעדיין לא התגלו כל השלכותיו.
* * *
באווירה זו החליטה הממשלה העיראקית, שידיה טבולות זה מכבר בדמם של מהפכנים רבים, לשפוט בסוד ולתלות בפומבי 14 עיראקים שנאשמו בריגול לטובת ארצות הברית וישראל. תשעה מן התלויים היו יהודים.
היקף הזעקה שעלתה בעקבות התליות מן המערב (אותו המערב הדוחה בשאט נפש את "הברבריות הערבית", ממש כמו בימים הטובים של הקולוניזציה), מסייע להעריך את מידת הרגישות המפעמת בקרב הציבור האירופי והאמריקאי לטובת ישראל. ואילו הזעקה שנשמעה מישראל על הפשע שנעשה לתשעת היהודים, היתה זעקה שוביניסטית חסרת מעצורים, שהשמיטה בכלל את הפרט הנוסף וה"לא חשוב": גם ערבים היו בין התלויים. "אתם רואים", השתוללו שופרות התעמולה הרשמיים והבלתי רשמיים, "התנהגותם של הרוצחים בבגדאד מסירה את המסווה מעל פני הערבים!" אחדים זעקו לנקמה, אחרים דרשו התערבות אמריקאית. חלפו רק כמה שבועות עד שממשלתה עקובת הדמים של עיראק הוציאה עוד כמה תושבים להרוג, וישראל דממה. כי הפעם היו כל המוצאים להורג ערבים!
ההאשמה בברבריות שהאשימה ישראל את עיראק, וההצטדקות הפוריטאנית מצד עיראק – שתיהן כאחת מגלות הן את צביעותה של ממשלת ישראל והן את האופי האנטי מהפכני של המשטר הבעת'יסטי בעיראק. הברבריות הקולוניאלית של הצרפתים והאנגלים, הברבריות האימפריאליסטית של האמריקאים, השמדת העם בווייטנאם, מדיניות הרצח של הסי-אי-איי, שיטת העונשים הקולקטיביים, פיצוצי בתים וכו' – כל זה תרבותי, כמובן.
מן הראוי לציין, כי אף לפני שהגיעו הידיעות על גל חדש של תליות פומביות, גינה חסנין הייכל, היכול להיחשב כקול הנאצריזם, את ניצול התליות על ידי שלטונות עיראק – "הוצאה להורג איננה חגיגה!" קבע באחד ממאמריו. בו בזמן עולות האשמות חמורות נגד המשטר העיראקי גם מסוריה, האשמות המסמנות אח התפרקותה של מפלגת הבעת' והמוכיחות את מציאות מלחמת המעמדות בתוך תוכו של הסוציאליזם הערבי הזעיר-בורגני.
* * *
חילוקי דעות מקיפים גם את כלל האירגונים הפלשתינאים, ושלושה אירגונים לפחות מתחרים ביניהם על כתר ההנהגה הלאומית. חלק ניכר מן המאבק הבין-אירגוני הזה מתבטא לאחרונה בהצגת התזיסים, הפתרונות ואיסטרטגיית-המאבק בשפה פוליטית ברורה ובמושגים המקובלים ברחבי העולם (אם כי לא בישראל). זוהי תופעה אשר לא היתה ידועה לפני שנתיים ואשר היעדרה סימל, בין השאר, את חולשתם של האירגונים הפלשתינאים.
בנושא זה כדאי להזכיר, כי בוועידת הסולידאריות עם העמים הערביים, שנערכה בקהיר בשליש האחרון של חודש ינואר השנה, הציע ד"ר איברהים מאכוס, ראש המשלחת הסורית ושר החוץ הסורי לשעבר, להסיר מעל סדר היום את "הברכה לישראלים המתקדמים" שנועדה להיות כלולה בהחלטות הוועידה. טענתו: "ישראלי מתקדם הוא זה הנוטש את ישראל באופן סופי". לאחר מכן קם נציג אל-פתח, ותוך כדי מחיאות כפיים סוערות הצהיר על "הסולידאריות המלאה של אל-פתח עם היהודים, בישראל ובמקומות אחרים, הנלחמים למען חיסולו של המשטר הציוני, הגזעני והאימפריאליסטי בישראל" (לה-מונד, 30 בינואר 1969).
בינתיים המשיכו הגלגלים לנוע, ומה שקרוי "הסכסוך הישראלי-ערבי" לא קפא על שמריו. הפגנות המוניות, שביתות, יריות, רימונים בגדה ובעזה, חידוש הפעילות הצבאית בגולן ובסיני, יריות על גדות תעלת סואץ, התנגשויות לאורך הירדן והתקפה נוספת על מטוס ישראלי, הפעם בציריך. התפוצצות בסופרמרקט בירושלים, שני הרוגים. פיצוץ בקונסוליה הבריטית. מעצרי חשודים. גילוי ותפיסה של תאים מחתרתיים.
* * *
הטרוריזם הוא בלי ספק בלתי-מוסרי, כפי שבלתי-מוסרית היא כל אלימות לא-לגמרי-סלקטיבית. אך פעמים רבות בהיסטוריה הוכח הטרוריזם כמשתלם, כפי שלבטח יודעים מניסיונם כמה מוותיקי אצ"ל, למשל. וכך, כנראה, סבורים גם מתקיפי המטוסים. לגביהם הפיתוי להמשיך ולתקוף מטוסים ישראלים בחו"ל הוא גדול, שכן ההשלכות הבינלאומיות של פעולה מסוג זה אינן עומדות בשום יחס לפעולה עצמה, וזאת הודות לתגובות הישראליות. ישראל מצידה אינה יכולה אלא להגיב, וכל הגבה כזו רושמת נקודה נוספת לזכות הפלשתינאים במשחק הדיפלומטיה והדמגוגיה הבינלאומית ומחזקת את החלטתן של המעצמות הגדולות להתערב לפני שיהיה מאוחר מדי. משמע: לפני שהרדיקאליזציה המהפכנית של הסכסוך במזרח התיכון תגיע לנקודה אשר ממנה אין חזרה.
