מאבקם המקצועי של פועלי אשדוד, שהתנהל בסוף השנה שעברה ובתחילה שנה זו, הוכיח שוב כי אין בכוחה של האידיאולוגיה הציונית לשתק ולהרדים את הניגודים המעמדיים, אפילו בתקופה של "מלחמת קיום לאומית". המאבק הוכיח, כי מתחת למסווה של "אחדות לאומית קדושה" שרירים וקיימים הניגודים המעמדיים, שריר וקיים הניצול המעמדי. העיתונות הישראלית כולה, על כל גווניה, לא רצתה להודות בכך.
שורשי המאבק של פועלי אשדוד נעוצים בשינויים המהירים החלים בתחום אמצעי הייצור. כלומר: ההחלפה המהירה של עבודת האדם בעבודת מכונות. אשדוד הוא הנמל החדש ביותר, ולכן גם המודרני ביותר, בארץ. היחס בין הציוד החדיש לעבודת האדם מתווה את המסגרת למאבק הנוכחי של פועלי אשדוד.
ידוע כי מכונות יוצרות ערך עודף. השאלה היא – מי יהנה ממנו? זוהי הנקודה המרכזית של המאבק המקצועי המתנהל באופן מתמיד בין הפועלים לבין ההנהלה. ואמנם, סיור בשטח הנמל ושיחות עם פועלים מלמדים, כי לפועלי אשדוד ישנן בעיות אחרות מלבד בעיית השטחים והסיפוחים, הגבולות והביטחון שהן כה שכיחות בישראל.
* * *
שכר העובדים באשדוד מתחלק לשניים: משכורת בסיסית ונורמות. המשכורת הבסיסית משולמת תמורת כמות מסוימת של עבודה. הנורמות משולמות תמורת כל כמות עבודה הנוספת על הכמות הבסיסית. המצב הוא, שפועלי אשדוד תלויים באותה כמות עבודה נוספת, כי אין להם אפשרות להתקיים מן המשכורת הבסיסית לבדה.
הציוד החדיש של נמל אשדוד מאפשר, למשל, לדרוש תפוקה של 6,000 יחידות במקום 4,000 תמורת אותה משכורת בסיסית. ואותן 2,000 יחידות, המהוות את ההפרש, הן הן שורשו של מה שנקרא בעיתונות "סכסוך העבודה" באשדוד. אין זה מפתיע, לכן, לשמוע מפי הפועלים במקום את הדרישה ל"משכורת בסיסית מכובדת ואנושית" ונכונות לוותר על תשלומי הנורמות. אלה הן בדיוק השאלות שהאדון בקר, מזכיר ההסתדרות, לא נגע בהן בהצעותיו לפתרון הסכסוך.
ידוע כי הנהלת הנמל – וההסתדרות כעושה דברה – אינה מעוניינת לפתור את הבעיות המתעוררות עקב החידושים הטכניים לטובת הפועלים (על ידי העלאתה של המשכורת הבסיסית). גם הנהלת הנמל וגם ההסתדרות מעוניינות להעביר את ערך העודף הנוצר בעקבות הכנסת החידושים הטכנולוגיים אל הקרנות הממשלתיות.
פועלי אשדוד לא פתחו במאבק. הם נלחצו אל הקיר. במוצאי שבת, ב-28 בדצמבר, הודיע מנהל הנמל באמצעות הרדיו על מעבר לשכר יומי (כלומר: תשלום משכורת בסיסית בלבד), בניסיון לכפות על הפועלים הסדרי נורמות חדשים שלא היו לרצונם. תגובת הפועלים על צעד זה היתה מובנת מאליה: הם עברו לעבודה יומית. כלומר: עבודה המתאימה בכמותה לשכר אותו הם מקבלים. בלקסיקון של העיתונות נקרא הדבר "בגידה לאומית", "חבלה במשק" ועוד ביטויים "פטריוטיים" מן הסוג הנ"ל.
גילויי הסולידאריות
לאחר שנדחפו בעל כורחם להתנגשות עם ההנהלה, למדו פועלי אשדוד במהירות כמה עובדות יסוד של המאבק המקצועי. מנהל הנמל, אשר פתח בהשבתה חלקית של הנמל, נבהל וחזר בו מצעדיו. ולאחר שאותו מנהל עשה את כל הסכמי העבודה הקודמים לבדיחה, הוא חזר ותבע – ושוב, כמובן, בעזרת ההסתדרות – כי הפועלים יחזרו אל ההסכמים הקודמים. אך הוא מצא לפתע מצב חדש: הפועלים לא הסכימו לחזור אל ההסכמים הקודמים. הם למדו לדעת בשלב הזה כי יש בידיהם כוח; כי אי אפשר לשחק בהם בקלות. הם תבעו ביטול המיכסות אותן רצה מנהל הנמל לכפות עליהם.
במהלך המאבק מופיעה תביעה חדשה: ועד משותף עם פועלי נמל חיפה. פועלי אשדוד לומדים את כוחה של הסולידאריות. בחיפה מסרבים הפועלים לפרוק סחורות המיועדות לאשדוד. שמונה צוותים חיפאיים מקבלים מטענים המיועדים לאשדוד ומסרבים לפרוק אותם. חברת "שינוע" מאיימת עליהם, ובתגובה על כך הם עוברים לשיטה יומית.
כל הדיבורים היפים שדוברי ההסתדרות ועסקניה נוהגים להשמיע מעת לעת, על הסולידאריות בין הפועלים, הופכים לפתע להיות מובנים מאליהם באשדוד ובחיפה. אולם, מה מוזר! עתה דווקא מזכיר מועצת פועלי חיפה אומר: "ההסתדרות שוללת גילויי סולידאריות הבאים לפגוע במשק המדינה!"
השלב הבא
כדאי להזכיר, שכמו תמיד כן גם עתה – העיתונות התייצבה לצד "האחדות הלאומית". וכמובן, נגד הפועלים. ב"מעריב" הופיעו דיווחים על משכורות של 1,480 ל"י ושל 1,290 ל"י לחודש. אך הנוכחות במקום ובדיקות תלושי המשכורת של הפועלים מראות על משכורת בסכום הנע בין 600 ל-700 לירות לחודש, לראשי צוותים ותיקים וקבועים; וכן על משכורות שבין 250 ל-350 לירות לחודש לפועלי-לשכה זמניים, המהווים עדיין את רוב הסבלים של נמל אשדוד בעונה, כדי לגרום להתפכחות מן השיכרון הזה.
הפועלים, המעורבים ישירות במאבק המקצועי באשדוד ובחיפה, אינם רואים עדיין את ההשלכות הפוליטיות של המאבק הזה. אולם חרף השגשוג (הזמני) ממנו נהנה עתה המשק הישראלי, הרי שהעתיד מבשר זעזועים כלכליים העשויים להוציא את פועלי אשדוד ופועלים רבים אחרים מן השלב הלא-פוליטי של מאבקיהם אל שלב גבוה יותר.
