תחת הכותרת "לקח התבוסה הערבית" פירסם האירגון הסוציאליסטי המהפכני הערבי (בגולה) הצהרה לרגל מלאת שנה למלחמת יוני 1967 – ‏הצהרה שפורסמה בערבית ושתרגומה לעברית מתפרסם בעמודים אלה. האירגון הסוציאליסטי המהפכני הערבי (בגולה) מלכד בשורותיו פועלים וסטודנטים באירופה ובמקומות אחרים מחוץ לארצות ערב. עוד קודם לכן פירסם אירגון זה ניתוח מפורט על מלחמת 1967 בביטאונו הרשמי "המהפ‏כה הערבית". כותרות המשנה בגוף התרגום ניתנו על ידי המתרגם.

*     *     *

ביוני 1967 נחלו המוני הערבים, והפלשתינאים בפרט, מפלה במלחמה שאליה לא התכוננו כלל. המונים אלה נפלו קורבן לתוקפנות שהוכנה על ידי האימפריאליזם העולמי, בוצעה בידי הציונות וישראל והוקלה על ידי הריאקציה הערבית וההרפתקנות. תוקפנות זו שימשה בידי האימפריאליזם אמצעי יעיל אחרון, כדי לבלום ולהגביל את תהליך ההתקדמות וההתפתחות המתמדת של תנועת השחרור הלאומי הערבי. במיוחד התכוונו התוקפנים להפיל את המשטרים המתקדמים שבאזור – במצרים ובסוריה – מהם נשקפה לאחרונה סכנה הולכת וגוברת לאינטרסים הכלכליים האימפריאליסטיים (נפט, למשל).

‏בשביל ישראל היתה זו הזדמנות היסטורית לייצב את עליונותה הצבאית והאיסטרטגית, להרחיב את "גבולותיה" באמצעות כיבוש אדמה ערבית נוספת, ולממש את חלום "הארץ המובטחת" המשתרעת "מן היאור ועד לפרת".

‏עתה, שנה לאחר המלחמה, ניתן להעריך כי שום שינוי ממשי לא חל באחד משני המחנות שניצבו ביוני 1967 משני עברי החזית. הישראלים משתדלים שלא לעורר את דעת הקהל העולמית, בשבתם בשטחים הכבושים החדשים, אך הם גם אינם מתאמצים להסוות את רצונם לשמור בידיהם לנצח את "האזורים האיסטרטגיים" כמו הרמה הסורית וכמו חצי האי סיני. את החלק הערבי של ירושלים, לעומת זאת, החליטו לשמור לעצמם מטעמים "סנטימנטליים". הכרזותיהם החוזרות ונשנות של הדוברים הישראליים הרשמיים, מלמדות בוודאות שאין להם כוונה לפנות את השטחים הכבושים. בצד הערבי פעל מנגנון התעמולה הרשמי כבלם, במגמה להסיח את לב ההמונים הערבים ההמומים מן הסיבות האמיתיות והעמוקות של התבוסה, ולהעסיקם בגורמים משניים או זרים לחלוטין לעניין זה.

המפסידים של המלחמה הם ההמונים. הם הופתעו מחוסר הכוננות, שמקורו באופי הביורוקרטי ובבידוד של ההנהגה הלאומנית הערבית, וכן נבגדו מצד המשטרים הריאקציוניים הפרו-אימפריאליסטיים. המוני הפלשתינאים סבלו במשך עשרים השנים האחרונות מאמצעי הדיכוי השונים שהוטלו עליהם מטעם הציונים. יתר על כן: מאז המלחמה האחרונה גברה האכזריות בשטחים הכבושים החדשים, כתוצאה מן ההתנגדות העקשנית, חוסר שיתוף הפעולה והאהדה והתמיכה הניתנות לתנועות ההתנגדות שבמחתרת. כמו כן יש לציין, שעד כה לא היתה מעולם הזדמנות לעם הערבי להתארגן בדרך חופשית ודמוקרטית בארצות הערביות השכנות. תמיד נכפו עליו הנהגות קיקיוניות אופורטוניסטיות או ריאקציוניות (בהנהגתם של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני או אחמד שוקיירי).

באשר לתבוסה של יוני 1967, אין בכוונתנו לעסוק בהפרחת סיסמאות נבובות או בפנייה אל רגשותיו ו"כבודו" של העם הערבי. את העיסוק בכך נשאיר למעמדות השליטים הערביים ולממשלותיהם, שהתרגלו להשתמש בבעיה הפלשתינאית, מראשיתה, לקידום ענייניהם וכאמצעי לרכישת תמיכת ההמונים, כמכשיר נוח להפניית תשומת-ליבם מבעיותיהם האמיתיות וכדרך כדי להקהות ולשכך את המלחמה המעמדית. ענייננו הוא: לברר את הגורמים האמיתיים לתבוסה, להגדיר את התנאים בהם התרחשה ולהציע את הפתרון המהפכני לבעיית היסוד.

תוקפנות אימפריאליסטית בקנה מידה עולמי

‏העשור האחרון הצטיין בהתגברותה הכללית של הפעילות האנטי-מהפכנית של האימפריאליזם העולמי, בהנהגת ארצות הברית של אמריקה – פעילות ששאבה עידוד מן ההתמודדות שבין הסינים לסובייטים, הנעשית ללא התחשבות בעקרונות. לכך יש להוסיף את חוסר הסולידריות מצד מדינות הפועלים, וברית המועצות בפרט, כלפי הפרולטריון העולמי ותנועות השחרור הלאומיות. כל זאת, בגלל מדיניות הדו-קיום בשלום הנקוטה בידי מדינות אלה.

‏ביטויים לפעילות האנטי-מהפכנית של האימפריאליזם ניתן למצוא לרוב: הפיכת המשטרים הזעיר-בורגניים של קאסם (בעיראק), של בן בלה (באלג'יריה), של גולרט (בברזיל) ושל נקרומה (בגאנה); הניסיונות הכושלים לבלום את המהפכה הקובנית; ההתערבות הצבאית הישירה בקונגו וברפובליקה הדמוקרטית הוויוטנאמית. לכל הביטויים האלה נוסף גם דבר רציחתם של מנהיגים ואישים מהפכניים כמו מאלקולם איקס, בן-ברקה וצ'ה גווארה (שהפך לסמל המהפכה בשלוש היבשות ולסמל האינטרנציונליזם הפרולטרי).

‏מלחמת יוני 1967 מהווה חלק מן המיתקפה העולמית של האימפריאליזם, המכוונת לבלום את המהפכה העולמית ובמיוחד בקו החזית – המהפכה בעולם הקולוניאלי. הציונים, השואפים להשיג את מטרותיהם ולהבטיח את האינטרסים שלהם עצמם, הינם שותפים ובעלי-ברית קבועים של האימפריאליזם במזרח התיכון. וגם אם לא נמעיט בערך התמיכה האימפריאליסטית בישראל, הרי שאנו סבורים כי הסיבות הקונקרטיות לתבוסה הערבית נעוצות במבנה הסוציאלי וביסודות הפוליטיים של חברה זו עצמה; בחולשתם ובשחיתותם של המעמדות השליטים; בחוסר הנהגה מתאימה לשינויים מהפכניים. המעמדות השליטים הערביים הוכיחו כבר בהזדמנויות רבות כי אינם רוצים ואינם מסוגלים לנהל מלחמה אנטי-אימפריאליסטית. השוני שבין המשטרים הערביים הוא השוני שבין בובות משחק אימפריאליסטיות ממין פסוודו-קפיטליסטי (ערב הסעודית וירדן, למשל) לבין נציונליסטים בלתי-יציבים, דו-פרצופיים, נכונים לפשרות, שאופיים זעיר-בורגני ונטול בסיס המוני (מצרים וסוריה, למשל).

גנרלים ביורוקרטים – ולא מיליציות עממיות

‏נבדוק עתה בפרוטרוט ובתמציתיות את עמדתם של המשטרים הערביים השונים בשעת המלחמה ולאחריה. שכן מנגנוני התעמולה הרשמיים פתחו מאז התבוסה במסע נרחב שנועד להסביר ולייחס אותה ל: –

  • "העליונות הכלכלית והצבאית של ישראל''.
  • "התערבותו הישירה של האימפריאליזם לצידה של ישראל".
  • "תפקיד הצי השישי האמריקאי וספינת הקרב והריגול ליברטי".
  • "הווכחנות הפוליטית של הערבים והתעסקותם המוגזמת במפלגותיהם ובאירגוניהם הפוליטיים".
  • "חוסר אחדות ערבית וחוסר איסטרטגיה משותפת''.

ועוד ועוד.

מי שלא לוקה בעיוורון פוליטי אינו יכול שלא להבחין מה הן מטרותיה של תעמולה זו, ועד כמה אין בה שום ניסיון ממשי לנתח את התבוסה וללמוד לקח מן הניסיון. מטרת התעמולה הזאת: להחדיר בקרב ההמונים את ההכרה כי התבוסה היתה בלתי נמנעת, וכי ייטיבו לעשות אם יזנחו את הפוליטיקה, ישאירו אותה בידי המדינאים וינטשו את האירגונים הפוליטיים העממיים.

‏אילו היו ההסברים האלה מבוססים, כי אז כיצד ניתן להסביר את התנגדותו ההרואית של העם הווייטנאמי למעצמה האימפריאליסטית הגדולה ביותר והתוקפנית ביותר בתקופתנו? כיצד ניתן להסביר את העובדה, כי וייטנאם החצויה, שמשקה והתפתחותה הטכנולוגית אינם ניתנים כלל להשוואה לאלה של התוקפן, כי וייטנאם זו ניצבת לבדה במאבק, ללא עזרה ממשית ויעילה מצד הגוש הסוציאליסטי, ומצליחה לגרום אבידות קשות לתוקפן האימפריאליסטי האמריקאי בנשק הנופל באיכותו ובכמותו מזה הנמצא בידי הממשלות הערביות?

הגורמים האמיתיים לתבוסה נעוצים באופיים של המשטרים הערביים, ובמיוחד באופיים של המשטרים הערביים האנטי-אימפריאליסטיים (סוריה ומצרים), שנגדם כוּונה ההתקפה בראש ובראשונה. משטרים אלה אינם בוטחים בהמונים, לכן הם מבודדים מן העם ומלעיטים אותו בשקרים. פירוד זה – בין ההמונים לבין המעמדות השליטים – היה לעזר רב לתוקפנים הישראלו-אימפריאליסטיים וסייע לניצחונם המהיר. שהרי הציונים, המסתופפים בצילו של האימפריאליזם, וביודעם היטב את אופיים האמיתי של המשטרים האלה, לא חששו מהיתקלות בהתנגדות המונית, בעלת ממדים גדולים, מצד מיליוני פועלים ואיכרים המאורגנים במיליציות עממיות. הם ידעו כי הם עשויים להיתקל רק במספר גנרלים ביורוקרטיים מפוטמים ובקצינים וחיילים מאוכזבים וממורמרים, חסרי מטרה ברורה ונטולי הכרה פוליטית מתקדמת.

‏עובדות אחדות, שנתגלו בעת התבוסה ולאחריה, במיוחד במצרים, מעידות על היקף השחיתות שפשתה בבניין-העל של החברות האלה. שירותי המודיעין הישראליים והאימפריאליסטיים הצליחו להחדיר את סוכניהם ולהסתנן עד לשכבות העליונות של מנגנוני המדינות הערביות. יתר על כן: מאז תום המלחמה משתדלים מנהיגי ערב, בהדרכת הלאומנים, להפוך את הכיוון ולשכנע את עמיהם להשלים עם העובדות המוגמרות, על חשבון ההמונים הפלשתינאים. הדבר מצטייר בבירור במאמריו של חסנין הייכל, דוברו הרשמי למחצה של המשטר המצרי. בגיליונותיו האחרונים הכריז "אל-אהרם", שהייכל הוא עורכו הראשי, כי ההאשמות שהוטחו מצד הרפובליקה הערבית המאוחדת כלפי ארצות הברית ובריטניה, "היו רק בחזקת ניסיונות של גנרלים בצבא למצוא הצדקה לחלקם בתבוסה..." כאילו הצבא מהווה גוף נפרד ומובדל מכלל המבנה המדיני-חברתי.

‏ההדגשה החוזרת ונשנית, בדבר "כוחו של האויב", הפכה לטענה המרכזית של הימין. מטרתה: לזרוע תבוסתנות בקרב ההמונים, ליטול מהם את הביטחון בעצמם, ולבסוף – להסכים להחזרת ההשפעה הבריטית והאמריקאית למזרח התיכון, כדי "להגביל את התוקפנות הישראלית וכדי לבלום את התפשטותה בעתיד מעבר לגבולותיה הנוכחיים."

‏בעלי הטענה הזו אינם מצליחים להבהיר לעצמם, או משתדלים להשכיח את העובדה, שאפילו הממשלות הערביות הקיקיוניות והריאקציוניות ביותר (ב-1948) לא הצליחו, חרף קשריהם ה"ידידותיים" עם האימפריאליזם, לעצור או למנוע בעד האימפריאליזם מלסייע להקמת מדינת ישראל, על אפם וחמתם של עמי ערב. אין כל ספק בכך שהאימפריאליסטים לא יוותרו על האינטרסים שלהם ולא יקריבו את קשריהם עם ישראל, למען עיניו היפות של גמאל עבד אל-נאצר או הסורים!

המצב בסוריה אינו שונה בהרבה. היום ידוע לכל, כי הצבא הסורי לא השתתף בקרבות, אלא היה מרוכז מסביב לדמשק, כדי להבטיח את קיומו של המשטר הבלתי יציב מפני הפיכה אפשרית. ההתמודדות עם הצבא הישראלי הוטלה על שכמו של "המשמר הלאומי" הצעיר וחסר הניסיון. והתוצאות ידועות לכל. הצבא העיראקי מתנסה בשנים האחרונות במלחמה מתישה, ממושכת ובלתי-אנושית כנגד העם הכורדי השלו בצפון. וכמו בסוריה כן גם בעיראק – תפקידו של הצבא לגונן על המשטר. תפקידם של המשטרים הריאקציוניים הגלויים הצטמצם בעת המלחמה לכדי תמיכה מילולית בעניין הפלשתינאי, וזאת כדי לשכך את התסיסה העממית ולבלום את לחץ ההמונים נגד התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית.

על "תבונה" ועל "גמישות" בעולם הערבי

‏זמן מה לפני פרוץ הקרבות, ואף בעת המלחמה עצמה, נרתם מנגנון התעמולה הרשמי הערבי, בהנהגת רדיו קאהיר ואחמד שוקיירי, למלחמת עצבים שובינית והיסטרית נגד אוכלוסייתה היהודית של ישראל. בכך העניק שירות מצוין למנהיגים הציוניים, בסייעו להם לגייס את עמם להתגוננות מפני "השמדה" בידי הערבים; בעודדו את הימין הקיצוני, הלאומני-מיליטריסטי, בישראל, ובעוררו חלק גדול של דעת-הקהל בעולם לאהוד את ישראל ולמנוע תמיכה בערבים. כמו כן שימשה תעמולה זו להצדקת הגירסה הציונית והאימפריאליסטית, לפיה הערבים (בהנהגת מצרים וסוריה) הם שהתחילו במלחמה – ולא ישראל.

במשך שנים חזר והכריז גמאל עבד אל-נאצר בכנות, כי אין הערבים שואפים למלחמה בישראל; כי כל דרישותיהם מן המנהיגים הציוניים הן מימוש החלטות האו"ם מן השנים 1947-48 ‏בדבר חלוקת פלשתינה וכן החזרת הפליטים. יתר על כן: הוא הכריז, ובצדק, שבמקרה של עימות עם ישראל לא יהיו הערבים מוכנים לו, שכן תחילה "עליהם להכניס סדר בענייניהם הם". הווה אומר: להשתחרר מן המשטרים הריאקציוניים הפיאודליים והקיקיוניים, כדי לממש את "האחדות הערבית" על יסוד בריא ומתקדם.

‏אולם כשהגיעה שעת המבחן, גילה נאצר את אופיו האופורטוניסטי ואת נטיותיו הפשרניות ונגרר לעמדות פרגמטיות והרפתקניות. במקום לפנות אל ההמונים ולגייס את כל הכוחות העממיים והמתקדמים של העולם הערבי – חתם על חוזה צבאי מביש (לפני המלחמה) עם "אחיו", המלך חוסיין, אויבו הראשון במעלה של העם הפלשתינאי ובכך העניק לו "נשיקת חיים" והציל את משטרו. כמו כן הזמין גם את "אחיו" השני, פייסל הסעודי, לחתום על ברית דומה; אותו פייסל שעסק עד אז בלחימה בצבא המצרי, בסיוע האימפריאליזם – ובגרירתו של צבא זה למלחמה מרה ויקרה בתימן.

‏לאור תיאור קצר זה של מצב העניינים, כלום יש בהן, בתוצאות המלחמה, כדי להפתיענו? ואם תישנה הטרגדיה, במקרה ולא ישתנו הנתונים, כלום יהיה בכך כדי להדהימנו? ומהי עמדתם של המשטרים האלה לאחר התבוסה, ומאז התבוסה? אילו החלטות נתקבלו ואילו אמצעים ננקטו כדי "לחסל את תוצאות התוקפנות"? ומהן ההכנות למניעת שואה חדשה? סיכום מהיר של הנתונים מגלה רתיעה חפוזה של המשטרים האלה, ובמיוחד של הפרוגרסיסטים שביניהם, מפני הלחץ הציוני-אימפריאליסטי והריאקציוני.

‏הפיסגה הערבית בחארטום ממצה את מצב העניינים. בהתאם להחלטותיה, מחדשות הארצות המייצאות נפט את הזרמת הזהב השחור לארצות האימפריאליסטיות (התומכות בישראל), באמתלה כי בכך הן מגלות "תבונת יתר" ו"מעשיות יתר" בשומרן על המצב המאפשר שימוש בתמלוגים לחימושן מחדש של מצרים וירדן. היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה וארצות הברית חודשו, על יסוד ה"תבונה" וה"גמישות". הריאקציה הערבית (בראשות ערב הסעודית) והאימפריאליזם הגיעו אף להסכמים חדשים, במיוחד בנוגע לתימן ולדרום-ערב. כוחות הימין, והאחים המוסלמים בכלל זה, נהנים מחרות חדשה ומתמקמים בעמדות מסוכנות בארצות ערב השונות ובמיוחד במצרים.

‏חשוב להדגיש, בהקשר זה, כי ועידות הפיסגה הערביות מהוות למעשה מנגנוני השהיה בידי כוחות הריאקציה ומכשיר לבלימת כל התפתחות חיובית ומהפכנית בזירה הפוליטית הערבית; תפקידן: להסוות את החלטת ההתחמקות הרשמית המשותפת, בשם האחדות הערבית. המשטרים האנטי-אימפריאליסטיים, בהנהגת מצרים, מסייעים לקנוניה, הן על ידי קריאתם לכינוס ועידות מסוג זה והן על ידי השתתפות בהן. השתתפותם משקפת את אופיים הזעיר-בורגני הנוטה לפשרות ולעמדות של "שביל הזהב". מבחינה פוליטית מסמלות ועידות אלה את אי יכולתם ואת מגבלותיהם של המעמדות השולטים השונים להגשים את סיסמת האחדות הערבית. הן מסמלות את סוג האחדות שיש ביכולתם של מעמדות אלה להגשים.

‏ההתפתחות האחרונה של ההתנגדות המזוינת, בגדה המזרחית של הירדן ובשטחים הכבושים, העבירה את הבעיה הפלשתינאית מן המישור הדיפלומטי למישור הפוליטי, בהתאם לשאיפות העממיות, בחוסמה בכך את הדרך בפני המנהיגים הבוגדניים הערבים ובהיותה בעיה ממשית בשביל הציונים. למרות שאירגוני ההתנגדות פועלים עדיין מתוך ירדן, הם נהנים ממידה מסוימת של אוטונומיה ביחס למשטרו של חוסיין, המשתדל ומתאמץ לבלום את התפתחותם, עד כדי מאסר מנהיגיהם ועינויים. אולם המלך חוסיין בעצמו נאלץ לסגת עקב התמיכה העממית באירגונים אלה, והוא אף הכריז כי הוא "ראשון הלוחמים".

‏נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית

‏תוך כדי תמיכתנו המלאה והבלתי-מותנית במאבק המזוין הצודק של ההמונים הפלשתינאים נגד הדיכוי הציוני, אנו מעריכים שאירגוני ההתנגדות השונים, המוטרדים ללא הרף על ידי המשטר הריאקציוני הירדני, לא יצליחו להשיג את התוצאות המיוחלות בגלל חוסר פרוגרמה פוליטית ברורה ובגלל חוסר סטרטגיה המבוססת על עקרונות הומניים וסוציאליסטיים. בלעדי אלה אין להעלות על הדעת פתרון צודק ובר-קיימא של הבעיה הפלשתינאית.

האחריות העיקרית לטרגדיה הפלשתינאית מוטלת על שכם האימפריאליזם. הוא שיחק תפקיד מכריע וראשי ביצירת ישראל, במטרה ליצור נקודת משען בטוחה לשמירה על אינטרסי הנפט העצומים שלו במזרח התיכון וכדי לשבור את תנועת השחרור הערבית. ישראל הוכיחה כי הינה שותף הראוי לאמון מצד האימפריאליזם יותר מן המשטרים הריאקציוניים הערביים חסרי היציבות, הנתונים לסכנה מתמדת של סילוק כתוצאה מהגאות המהפכנית.

  • ‏הציונות הינה אידיאולוגיה אולטרה-ריאקציונית; היא גזענית ודתית בתוכנה ובחזונה וחצי-פאשיסטית ובלתי-אנושית למעשה. תמיכתו של חלק מן העם היהודי בציונות, בישראל ובעולם, נובעת מרדיפות היהודים, בפרט בעשרות השנים האחרונות – ברוסיה הצאריסטית, בגרמניה ההיטלריסטית ובשאר חלקי אירופה. "הבעיה היהודית" הינה, אם כן, תופעה אירופית ביסודה ותוצר של המבנה הקפיטליסטי. במוקדם או במאוחר יגיעו המוני היהודים לידי הכרה, כי הציונות אינה פותרת ואינה מסוגלת לפתור את בעייתם.
  • ‏הריאקציה הערבית, זו של אתמול וזו של היום, אחראית במידה שווה לפשעים נגד העם הערבי. הריאקציה הערבית, הציונות והאימפריאליזם קשורים אורגנית זה בזה ואינם ניתנים להפרדה. לכן המאבק נגד הציונות והאימפריאליזם הינו בעת ובעונה אחת מאבק נגד המשטרים הריאקציוניים הערביים.
  • "הבורגנות הלאומית" הערבית, שעלתה לשלטון בהנהגת הזעיר-בורגנות לאחר התבוסה ב-1948 והקמת מדינת ישראל, וכתוצאה מהשנאה העממית כלפי המשטרים הערביים שפשטו את הרגל (מצרים – 1952, עיראק – 1958), הוכיחה כי אין ביכולתה להציע ולבצע פתרון רציני וחיובי לבעיה הפלשתינאית – פתרון שיבטיח שלום יציב באזור. שלטון זה גם לא יהיה מסוגל להגן על עמו מפני איומי ההתפשטות והתוקפנות המתמידים מצד הציונות והאימפריאליזם. יתר על כן: שלטון זה הוליך את העם הערבי אל עבר פיצולים ונסיגות, על ידי מדיניותו הדמגוגית וההרפתקנית. ‏בורגנות זו נכשלה לחלוטין בכל מה שנוגע להגשמת תפקידיה הלאומיים (הבין-ערביים). הבעיה הפלשתינאית הינה רק חלק מסוים מן הכישלון של הבורגנות הזו בהנהגת המהפכה הדמוקרטית ובביצוע תפקידיה ההיסטוריים. כך מוכיחה את עצמה שוב ושוב תורת המהפכה המתמדת – בעולם הערבי כמו בשאר הארצות התת-מפותחות.
  • ההיסטוריה הוכיחה, כי רק מעמד הפועלים, בתמיכת האיכרות הדלה, יכול ומסוגל להעמיד הנהגה מתאימה ותקיפה כדי להגשים ולבצע את המהפכה הלאומית-דמוקרטית ולהובילה אל הסוציאליזם. הקמת מדינת פועלים באחת ממדינות ערב עשויה לעורר תהליך מהפכני ממושך בכל המזרח התיכון. מדינה כזו יכולה לקדם פתרון פוליטי של הבעיה הפלשתינאית שיבטיח, בעת ובעונה אחת, את זכויותיהם הלאומיות של היהודים והערבים ואת זכותם להגדרה עצמית. בעשותה כן , היא תפרק את הציונות מנשקה ותיצור את התנאים הטובים ביותר לאוכלוסיה היהודית, כדי להשתחרר מן האידיאולוגיה הריאקציונית הזו.
  • ניסיון המהפכה הערבית הוכיח לא רק את כישלונן המוחלט של ההנהגות הבורגניות, אלא גם (ובמידה שווה) את כישלונן של תנועות ההמונים הרשמיות, והנהגות השמאל והמפלגות הקומוניסטיות הרפורמיסטיות בכלל זה. מפלגות אלה לא הצליחו לנצל את האווירה המהפכנית שנוצרה בעקבות מלחמת יוני 1967,  הן בגלל חוסר עמדה עצמאית ומהפכנית והן בגלל אי-יכולתן לתת ניתוח אובייקטיבי של המצב. הן נגררו אחר הקריאות הרגשניות והלאומניות של המשטרים הקיימים ואף הגיעו לתמיכה בלתי-מותנית במלך חוסיין – וכל זאת בשם העמדה המשותפת נגד הציונות. באחת – עמדתם שיקפה אח הדיפלומטיה הסובייטית. ולעומת מפלגות אלה, הרי שעמדת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (המחולקת לשני פלגים) לגבי ההנהגה הציונית של ישראל, לא היתה טובה יותר ואפילו גרועה יותר.
  • ‏מעמד הפועלים הערבי זקוק להנהגה מהפכנית, כדי שיוכל למלא את תפקידו ההיסטורי – ליטול את הנהגת המהפכה לידיו ולהגשים את המוטל עליו כמעמד ואת תפקידיו הלאומיים. בהתחשב באי-יכולתה של המפלגה הקומוניסטית לספק עד כה הנהגה מסוג זה, הרי שעל המהפכנים הערבים מוטל בראש ובראשונה התפקיד לבנות מפלגה מרכסיסטית-לניניסטית אמיתית. אותו התפקיד עומד גם לפני המהפכנים היהודים בישראל. העובדה שהמפלגה הקומוניסטית הרשמית הפכה לחלק משולב בממסד הציוני, כשחילוקי דעות לאומיים (כיהודים וערבים) מפלגים אותה (ובהיותה, נוסף לכך, רפורמיסטית וסטאליניסטית) – הופכת את הקמתה של הנהגה מהפכנית אינטרנציונליסטית לצו-השעה. הנהגה מסוג זה צריכה לבנות פרוגרמה ולקבוע אסטרטגיה על יסוד הדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ועל יסוד האחדות העתידה של היהודים והערבים במזרח התיכון, במדינה סוציאליסטית מאוחדת.

יחי מאבקו של העם הפלשתינאי להגדרה עצמית – עד לניצחון!

‏הלאה האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית!

קדימה, למען מדינות סוציאליסטיות מאוחדות של המזרח התיכון!

מזכירות האירגון הסוציאליסטי המהפכני הערבי (בגולה) – יוני 1968