פרד הלסטד, מועמד מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בבחירות האחרונות לנשיאות בארצות הברית, ובארי שפרד, עורך העיתון הסוציאליסטי "מיליטנט", ביקרו בסוף אוגוסט 1968 בקאהיר במסגרת סיור פוליטי נרחב יותר בחלקים אחרים של העולם. בבירת מצרים ראיינו השניים את אחד ממנהיגי אל-פתח [שגיאת תרגום: במקור הוצג כלוחם קומנדו] – צעיר בשם אכרם עבד אל-מג'יד אבו בסאם.
צעיר זה, אשר לפני הצטרפותו לאל-פתח תיכנן את לימודיו (במדעי המדינה) בארצות הברית, הוא בן למשפחה פלשתינאית שהתגוררה בירושלים לפני קום מדינת ישראל. אביו עבד בחיפה, ובשנת 1948 נאלצה משפחתו, כמו מאות אלפי משפחות ערביות אחרות, לנטוש את מולדתה. מבחינה זו, אבו בסאם הוא דוגמה טיפוסית לקאדרים המרכזיים באל-פתח. "פליטי 1948" – הוא אומר – "ובעיקר הצעירים שבהם, הם הקומנדוס של הפתח ב-1968".
מסביר אבו בסאם לשני המראיינים: "מטרתנו היא שחרור פלסטין מההשתלטות הציונית על ידי מאבק מזוין נגד מדינת ישראל הציונית. אולם עלינו להבהיר כי ישנו הבדל בין ציונות ויהדות. מטרתנו אינה להשמיד את העם היהודי. לפני 1948 חיינו בשלום עם העם היהודי, ותהיינה ליהודים זכויות שוות, ללא הפליה, בפלסטין המשוחררת".
אבו בסאם הדגיש, כי אינו מסכים להצהרותיהם של כמה מנהיגים ערבים בימי מלחמת יוני 1967, שציינו כי מטרת הערבים היא "לזרוק את היהודים לים". המטרה שלמענה לוחם הפתח – מוסיף ומסביר אכרם עבד אל-מג'יד אבו בסאם – היא לשחרר את פלסטין מן השליטה הציונית אשר נכפתה עליה בשנת 1948, ולהחזיר למולדתם את הפלשתינאים שנאלצו לעזבה. במאבק זה רואה הפתח את עצמו כחלוץ המאבק של העם הערבי כולו נגד מדיניות ההתפשטות של ישראל הציונית ונגד האימפריאליזם המערבי, ובייחוד נגד ארצות הברית המשתמשת בישראל כמכשיר נגד העם הערבי.
"הצהרת בלפור הבריטית", הסביר אבו בסאם למראיינים השמאליים האמריקאיים, "לפיה נוסדה מדינת ישראל, היא עוד דוגמה אחת לשיטת הפרד ומשול של האימפריאליזם. כפי שהנכם יודעים, שלטה האימפריה הבריטית בכל האזור והיה לה שלטון נרחב על ארצות ערב. הדוקטרינה של בלפור נועדה לבנות חברה מיובאת בתוך ארצות ערב, כדי לשמש בסיס למבצעים אימפריאליסטיים (כדוגמת ההתקפה האנגלית-צרפתית-ישראלית על מצרים ב-1956) ולסייע להנצחת החלוקה של העם הערבי".
ובהמשך: "הימצאות ישראל מסייעת באופן פיזי לחלוקת העולם הערבי בין הארצות המזרחיות שלו לבין הארצות המערביות שלו. ומדיניות החוץ הישראלית פועלת בהכרה מלאה כדי להשאיר את הארצות הערביות מחולקות. זה משרת את האינטרס של ארצות הברית ומעצמות אימפריאליסטיות מערביות אחרות. ישראל עושה זאת על ידי תעמולתה, על ידי סוכניה בארצות הערביות ועל ידי שיתוף פעולה בלתי ישיר עם הממשלה הירדנית.
"למשל", הסביר אבו בסאם, "ידוע שלפני מלחמת יוני 1967 היה שיתוף פעולה בלתי ישיר בין הממשלה הירדנית לבין ישראל בכדי לרדוף את אנשי הפתח. ידוע ברבים כי הממשלה הירדנית קשורה גם עם הסי-איי-אי האמריקאי. כאשר פרצה המלחמה היו 1,800 חברי אל-פתח בבתי הכלא הירדניים ורק 10 בבתי הכלא הישראליים. אך כאשר כבשו הישראלים את הגדה המערבית של הירדן, מצאו את תיקי המשטרה הירדנית ומהם שאבו אינפורמציה על חברי הפתח".
והלאה: "התעמולה הישראלית מכוונת בייחוד נגד המשטרים הערביים המתקדמים. אחת המטרות החשובות של התוקפנות הישראלית בשנת 1956 ובשנת 1967 היתה להפיל את המשטרים בקע"ם ובסוריה. בימי המהפכה האלג'ירית, תמכה ישראל באירגון הצבאי הטרוריסטי הצרפתי, האו-אה-אס – הן על ידי הספקת חבלנים מומחים והן על ידי תעמולה".
"ישראל היא בסיס של האימפריאליזם ואיום על כל ארץ ערבית החותרת להיות עצמאית באמת. מהותה זו של ישראל הופכת אותה לאי של שלושה מיליון אנשים מיובאים בתוך ים ערבי ומציאות זו מאלצת אותה להיות כמו דרום אפריקה – חברה מיליטריסטית. בתוך ישראל עצמה ישנה הפליה גזעית – המהגרים האירופים בפסגה, המהגרים היהודים-המזרחיים המופלים לרעה באמצע, והתושבים הערבים בתחתית. יש לנו תוכנית רדיו יומית בערבית, המכוונת ליהודים. אנו פונים אליהם כאל אחים ומוקיעים את ההפליה הגזעית ואת הניצול הקיימים בישראל".
אל-פתח אינו מתייצב נגד מפלגות או קבוצות פוליטיות בארצות ערב. סימן ההיכר שלו: ההתעקשות על התיזה האומרת שהדרך היחידה לשחרור פלסטין היא דרך המאבק המזוין המסתמך על המוני העם הפלשתינאי. הפתח הוא עצמאי ובלתי תלוי בממשלות הערביות, למרות שהוא מקבל לפי שעה תמיכה מסוימת כמעט מכולן.
בסוקרו את ההיסטוריה של אירגונו אמר אבו בסאם: "תנועתנו החלה להתארגן בשנת 1958. המטרה הראשונית היתה להפיץ בקרב העם הפלשתינאי את ההכרה שצריך להתאחד בתנועה למען שחרור פלסטין. הניסיון שנרכש בין שנת 1948 לשנת 1958 שיכנע פלשתינאים רבים כי אינם יכולים לסמוך עוד על המדינות הערביות, אלא רק על עצמם. המדינות הערביות העלו את השאלה הפלשתינאית רק מנקודת השקפתן הצרה, ואפשר היה להיווכח כי לא מנוי וגמור עימהן כי יש לשחרר את פלסטין. משימה זו יכולה להיות מושגת רק על ידי הפלשתינאים עצמם, בעומדם בשורות הראשונות של המאבק".
"זה היה השלב הראשון", ממשיך אבו בסאם בסקירתו. "השלב השני היה הפתיחה במאבק מזוין מאורגן בשנת 1965. לא היה קל להתכונן לקראת השלב השני, מסיבת קשיי האירגון במחנות הפליטים – מקום שבו האנשים אינם מועסקים בעבודה ונמצאים תחת פיקוח. היינו מעטים מאוד בשנת 1965. התחלנו עם עשרים קומנדוס בלבד. אבו עמאר היה אחד מן העשרים. האווירה בארצות ערב היתה עוינת. כמה עיתונאים ומנהיגים פלשתינאים קראו לנו מחבלים, טרוריסטים, מחוסרי מטרה פוליטית. רבים מחברינו נאסרו ועונו בלבנון ובירדן. רק אלג'יריה תמכה אז באל-פתח. אך משנת 1965 עד מלחמת יוני 1967 גדלנו והתעצמנו הן מבחינת הרמה והן מבחינת איכותן של יחידותינו הלוחמות. השלב השלישי החל לאחר התבוסה והשערורייה של מלחמת יוני".
פרד הלסטד ובארי שפרד מדווחים, כי בתשובה על שאלתם בדבר הסיבה לתבוסת הערבים ב-1967 השיב אבו בסאם: "האיסטרטגיה של הפתח היא מלחמה עממית. אולם המדינות הערביות בנו את צבאותיהן כצבאות קלאסיים. השכבה הצבאית היתה מנותקת מן העם. הן בנו את האיסטרטגיה שלהן על התקפת פתע, תוך הסתמכות על חיל האוויר. אולם מלחמת יוני הראתה איך העניינים יכולים להתגלגל להיפוכם הגמור, כאשר פתחה ישראל בהתקפת פתע וחיסלה את הכוח האווירי הערבי. לאחר התבוסה היינו אנו קרן האור היחידה בשטחים הכבושים. אנו לא הכרנו בהסכם הפסקת האש; המשכנו ללחום. עובדה זו היוותה מקור השראה ותקווה להמוני העם הפלשתינאים".
והלאה: "כתוצאה מכך נע הפתח אל מרכז המאבק והוא המנהיג את ההתנגדות בפלסטין. אל-פתח נהנה כיום מאהדתם ומתמיכתם של כל בני העם הערבי ורוב הממשלות הערביות. גורם שני לשינוי בעמדתן של הממשלות הערביות ביחס לפתח טמון ביכולתנו, על ידי פעולותינו הצבאיות, למנוע סטביליזציה של המצב. ונוסף על כך: לאחר התבוסה פחדו הממשלות הערביות מעמיהן. וכאשר העם תמך בנו, היו גם הן נאלצות להביע את תמיכתן בנו. כל ממשלה ערבית שתתקוף אותנו תופל. אפילו בערב הסעודית אנו רשאים לאסוף תרומות מבני העם".
תוך דיון על האספקטים הפוליטיים של המאבק – לא רק לגבי פלשתינה אלא גם לגבי ארצות ערב בכללותן – הסביר אבו בסאם כי אין לאל-פתח עמדה סוציאליסטית מובהקת, אם כי רבים ממנהיגיו מגדירים את עצמם כסוציאליסטים. הוא הוסיף כי רוב אנשי הפתח הינם פועלים וסטודנטים בעלי מגמות מתקדמות.
"המעמדות השמרניים", הוסיף אבו בסאם, "תומכים בנו עתה. אך הם יעשו זאת רק עד לאותה נקודה שבה ירגישו כי האינטרסים שלהם בסכנה. הפתח הוא חלק מן המאבק העולמי נגד האימפריאליזם. יש לנו יחסים וקשרים טובים עם הקובנים ועם הווייטנאמים. כמה מאנשינו אף אומנו בווייטנאם על ידי חזית השחרור שם. אנו סולידאריים עם המהפכה הווייטנאמית והלאטינו-אמריקאית".
