שני המאמרים הבאים פורסמו בגיליון "ידיעות אחרונות", 28 בפברואר 1969. קטעים נרחבים מהם תורגמו ופורסמו בביולטין המידע של ישראק"א (ועד הפעולה של סוציאליסטים מהפכנים ישראלים בחו"ל) בלונדון, אפריל 1969.

"השביתה הפראית" של המורים – שולמית אלוני

הואיל והציבור הרחב אינו מבין טיבן ומניעיהן של ההשבתות בבתי הספר המוכרזות על ידי מרכז הסתדרות המורים; והואיל ואף מורים רבים לא נהירים להם הנימוקים לשימוש בנשק חמור זה – כך מכל מקום מסתבר בראיונות אתם אשר חלקם אף הושמעו ברדיו ובטלוויזיה – מעיזה אני לשאול את מנהיגיו של ציבור המורים, וזאת בשם אזרחים רבים ובשמי אני:

על שום מה אינכם אינכם עורכים הפגנות, אסיפות עם ועצרות הסברה בשעות אחר הצהריים והערב תחת לשלח בימי חרום תינוקות של בית רבן לרחובות?

על שום מה, תחת לרכוש את אהדת הציבור על ידי הסברת "המניעים הצודקים" למלחמתכם הקיצונית נגד הממשלה, נגד הסתדרות העובדים ונגד הציבור כולו – אתם עושים הכל כדי לקומם את הכל נגדכם?

בימי האימון במסיכות גז

כל שהבנו עד כה הוא מאבק על "מעמד", על יוקרה ועל אפליה שעשויה להיווצר בעוד שנה, עם החלת הרפורמה בחינוך במספר יישובים. אפילו כל הטיעונים בשטח זה צודקים, האומנם בימים אלה, כאשר שליש העם מגוייס; בימים שבונים מקלטים ומאמנים הציבור בשימוש במסיכות-גז ובבתים מכינים מלאי לשעת חרום; בימים שאבות משפחה במילואים ואמהות נקראות לצאת לעבודה – יכול להיות נימוק מהנימוקים האמורים ועילה מהעילות האמורות, סיבה מספקת לשלוח ילדים לרחוב?

הזכות להתארגן באיגוד מקצועי, הזכות לשבות – אלו מזכויות היסוד של באדם העובד בחברה דמוקרטית. אך גם לשימוש בזכויות ולדרכים למימוש הזכויות יש סייגים. הזכות לחופש הדיבור היא זכות יסוד – ובכל זאת, אדם הקורא, ללא סיבה סבירה, באולם קולנוע מלא מפה-לפה – "שריפה!" הוא עבריין ולא יוכל להתגונן, [בטיעון] כי כל שעשה הוא מימוש זכותו לחופש הדיבור…

לרבים מאיתנו נראה, כי ההשבתות של בתי הספר בישראל של 1969, הוא מעשה המקביל לאותה קריאת "שריפה".

שימוש נלוז בנשק חמור

לרבים מאיתנו הרגשה שהמורים לא מיצו דרכי מאבק לגיטימיים ואפקטיביים רבים העומדים לרשותם, בטרם הניפו עלינו את הנשק החמור של השבתת תלמידים.

המורים נאבקים על יוקרתם, על מעמדם, על זכותם להיות שותפים בהכרעות פדגוגיות עם הכנסת הרפורמה בחינוך. כל שהצליחו לעשות עד כה הוא – לצמק יוקרתם ולעורר בנו פקפוקים על כושרם ונכונותם לדאוג לשלום ילדינו ולחינוכם.

התוצאה הישירה והממשית במעשיהם היא השכנוע ששכנעו רבים מאלה אשר התנגדו ל"בוררות חובה" והגנו על זכות השביתה, כי טעו. הם הבהירו לנו הבהר היטב כי הכרח הוא לחוקק חוק אשר ישים סכר לשימוש נלוז זה בזכות שהחברה העניקה להם.

מדינה מעניקה זכויות לאזרחיה למען יחיו בחרות ויוכלו לגונן על חרויותיהם ותביעותיהם הצודקות – אך המדינה חייבת לגונן על כלל הציבור מפני המנצלים זכויותיהם בדרך המתנכלת לאינטרסים הבסיסיים שלו, לביטחון ילדיו ולשירותי היסוד, החייבים להיות מובטחים בכל עת ובכל תנאי.

המורים שכנעו אותנו, כי הכנסת חייבת לחזור ולדון בהקדם בהכנת חוק ובקבלתו, בדבר מניעת שביתות בלתי אחראיות, בלתי שקולות – פראיות – בתחום השירותים החיוניים.

"קדושת השביתה" היה לה מקום שעה שכוונה ישירות נגד מעבידים מנצלים. היא איבדה מקדושתה שעה ששרתי ציבור החלו לכוון חיציה נגד הציבור כולו, שהינו חסר אונים להשפיע על הסכסוך ותוצאותיו ואשר חייו משתבשים על לא עוול בכפו.

יש למנוע שיטה בלתי אחראית זו, המאפשרת לקומץ עסקנים רדופי קדחת המאבק, להפוך מצוקתו של הציבור הגדול, מצוקת אמהות וילדים, אמצעי להשגת תביעותיהם, שכאמור, במקרה שלפנינו אף אינן מודעות ומובנות לקורבנותיהם.

מה הרוויחו ומה הפסידו המורים – יהושע בר-יוסף

האזרח הישראלי הממוצע עומד תוהה ונבוך למראה השביתה האחרונה. הוא אינו מבין מאומה. כל הוויכוח בין המורים למשרד החינוך נשמע באוזניו כוויכוח קנטרני על קוצו של יוד. והשביתה שהתפשטה והלכה, וכל אותו רעש שבכינוס מועצת ההסתדרות וכובד הראש המחריד, שבה מתווכחים על שעה-שעתיים בשבוע למנהל בית-ספר – כל אלה נראים לו כמשהו מחוץ לכל פרופורציה.

אילו היה מדובר כאן בפת-לחם, או במשהו יסודי מאוד בתנאי עבודתו של המורה, היה האזרח עוד מנסה איכשהו להבין את הפרשה. אך כאשר המדובר בסכום של כמה לירות לשבוע, שאין בהן כדי כיסוי הוצאות הסיגריות, ונוסף לכך לגבי חלק קטן מאוד של ציבור המורים – הרי העניין פשוט נראה לו כאיזו גרוטסקה קומית, הלקוחה מעולם של הווי חלמאי.

זאת ועוד – העיתוי המוצלח של השביתה. הוא מנסה להבין את המורים, להתקרב לפסיכולוגיה שלהם, והוא נעצר תוהה ומשתומם: כלום יודעים אנשים טובים אלה היכן ובאיזו תקופה הם חיים? כלום כל מה שמתרחש כיום בליבותיהם של האזרחים היהודים בארץ הזאת, אינו קיים גם בליבו של המורה?

והוא תוהה על אותן התופעות הקריקטורליות המשונות ביותר של חיינו.

*

הרושם המתקבל הוא אומנם שציבור המורים בכללו הוא חירש ועיוור לנעשה ולנשמע כיום בארץ הזאת. הם לא יכלו לבחור לעצמם שעה גרועה יותר לנושא לסכסוך עלוב יותר אילו גם היו מכנסים את כל חכמי חלם מכל הדורות.

השעה היא גרועה, כי כיום כל אזרח יהודי בארץ משלם הרבה יותר משעה או שעתיים בשבוע למען המלחמה הבלתי פוסקת של עמידה על הנפש, פשוטו כמשמעו. ולא ביציאה לשירות מילואים בלבד וברביצה במארבים בבוץ ובגשם משלם האזרח מה שהוא משלם, אלא גם בדברים פרוזאים יומיומיים יותר. מאות אלפי פועלים ועובדים בכל שטחי העבודה, שמצבם הכלכלי ותנאי עבודתם קשים בהרבה מאלה של המורה, יודעים שהשעה היא שעת חרום וכי המדינה הנלחמת על עצם קיומה נזקקת לאותה הרכנת ראש וקבלת הדין מצד הפועלים, כדי שתוכל להמשיך וליצור את הכלים להגנתה וכדי שכלכלתה לא תתמוטט עליה. רבבות פועלים היו יכולים כיום לשבות על דברים קשים וממשיים יותר מאלה שהביאו לשביתת המורים, ואף לזכות ביתר הצלחה במאבקם, והם כובשים את יצרם ומקבלים על עצמם את גזירת השעה.

אזרחים פשוטים מבינים את הציונות הפשוטה, ומורים שמתפקידם לחנך את הדור הצעיר לאותה ציונות עצמה – אין מבינים ואין חשים בחומרת המעשה שלהם.

*

גרוע מזה: המורים בשביתתם האומללה האחרונה פותחים שער למעגלים של שביתות חדשות, שימוטטו לחלוטין את משק המלחמה שלנו. מה טענות כבר נוכל לטעון נגד פועלי הנמלים, שאין להם כל יומרות להשכלה יתרה, שיתחשבו בכל שיש להתחשב בו בימים אלה ולא יהרסו את המדינה מבפנים, אם ציבור אינטלקטואלי ופטריוטי כמו המורים מטיח בצורה כזאת קיתון של שופכין על פרצופה של האומה! ומה נאמר לכל אותו המון של מקופחים אחרים, המקבלים על עצמם בהבנה את הקורבנות האישיים הכרוכים בחומרת השעה?

המורים בחרו לעצמם דוגמה אנטי-חינוכית מן הגרועות ביותר.

*

הציבור לא יבין זאת; וחוששני שגם המורים בינם לבין עצמם אינם מבינים זאת.

כי אסונם של המורים בנקודה חשובה זו הוא – הצלחתם היתרה באירגונם. הם הקימו במו ידיהם גולם, שאינם מסוגלים להשתלט עליו. והגולם היעיל הזה הוא מעצם טבעו ותפקידו צר אופק ומוגבל בכוח ראייתו ובהיקף חישוביו. הוא אינו רואה את הנעשה מחוץ לדל"ת אמות שלו. הוא מרוכז כל כולו בדבר אחד – נכון ומוצדק כשלעצמו – השגת תנאי עבודתו של המורה; וכל היתר אינו קיים בשבילו.

תופעה זו היא שהביאה כיום את האסון המוסרי על ציבור המורים. כי בין אם ינצחו במאבק על שעות העבודה של המנהלים ובין אם לא ינצחו — את המערכה על דמותו המוסרית של ציבור המורים כבר הפסידו בעצם העיוורון שגילו לגבי משמעותה לעם ולמדינה.

[שולמית אלוני, אז חברת כנסת חדשה במפא"י, והסופר יהושע בר-יוסף, גייסו שיקולי ביטחון ופטריוטיזם נגד המורים השובתים: "שליש העם מגוייס", "בונים מקלטים", "מסיכות-גז", "מכינים מלאי לשעת חרום", "משק המלחמה שלנו", "המלחמה הבלתי פוסקת של עמידה על הנפש", "המדינה נלחמת על עצם קיומה". אבל באותו יום, 28 בפברואר 1969, התייחסו הכותרות הראשיות של העיתונים למותו של ראש הממשלה לוי אשכול, וידיעות מוצנעות על "המצב הביטחוני" שיקפו עוד יום של שגרת כיבוש. ב"דבר", למשל, הופיעו ידיעות אלה רק בעמ' 2, על שני טורים. כותרת אחת דיווחה: "כוחות צה"ל הגיבו על צליפות המצרים בתעלה; חילופי-אש נמשכו שעתיים; חייל נפצע קל. שני מחבלים נהרגו ברמה", וכותרת הידיעה שמתחתיה: "קצין לדין צבאי על היריות בנשים ברפיח"…]