המקום: אולם המרתף בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה של אוניברסיטת לונדון.

הזמן: שעות הערב של ה-14 בנובמבר 1968.

הנושא: במסגרת תוכנית הסמינריונים של החוג לשאלות העולם השלישי, אורגן מפגש זה, שכלל הרצאה, שאלות ותשובות על הנושא "תנועת השחרור הפלסטינאית".

מ' (קם ממקומו, פונה למרצים ולקהל): לפני שאתייחס לדברי המרצים – והכוונה אינה בדיוק לשאול שאלות, אלא להצביע על כמה נקודות חשובות, שהושמטו וחסרו בניתוח שלהם – ברצוני להציג את עצמי ולשכנע אתכם בזכותי לטפל בבעיה הנדונה ובזכותי לבקר את הדברים שהושמעו.

(הדובר קורא קטעים מתוך גילוי-הדעת של האירגון הסוציאליסטי הישראלי מחודש מארס 1968, שהתפרסם ב"מצפן" מס' 41. בין השאר הוא קורא את הקטע הבא:

"זכותו וחובתו של כל עם כבוש ומדוכא לגלות התנגדות ולהיאבק על חירותו. את השיטות, הדרכים והאמצעים הנכונים והנחוצים למאבק זה, יקבע הוא בעצמו, ואך צביעות תהיה זאת מצד זרים – ובייחוד אם שייכים הם לעם המדכא – להטיף לו מוסר ולהגיד לו 'כזאת תעשה וכזאת לא תעשה'. עם הכרתנו בזכות הבלתי-מותנית של הכבושים להתנגד לכיבוש – לא נוכל לתמוך אלא באירגון או באירגונים, אשר בצד התנגדותם לכיבוש יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי. על בסיס כזה יוכל המאבק של העם הפלסטינאי להשתלב במאבק משותף של הערבים והיהודים באזור, למען עתיד משותף...").

[מ' ממשיך:] גילוי-דעת זה הודפס על ידי האירגון הסוציאליסטי הישראלי בעיתונו "מצפן". זהו אירגון של יהודים וערבים החיים בישראל, ומתוך הקטעים שקראתי, ברורות מטרותיו ופעולותיו. ועתה, לאחר שהצגתי את "כרטיס הביקור" שלי, אבקש את רשותכם להתייחס לשלושה נושאים, שכאמור – יותר משהם מותחים ביקורת על מה שנכלל בדברי המרצים, הם מצביעים על מה שלא נכלל בהם.

שמענו על המטרות שהציבה לעצמה תנועת השחרור הפלסטינאית – וההערה הראשונה נוגעת בנקודה זו. נניח לרגע שמטרות אלה הוגשמו ומאבק תנועת השחרור הוכתר בהצלחה. השאלה העולה בראשי שייכת לאותו נושא בו לא נגע איש מן המרצים הערב: מה יהיה אז על העם החי שם עכשיו, מה יהיה גורל התושבים היהודים של הארץ?

ישראלי מן הקהל (מתרומם מכיסאו ומתפרץ בקריאה): מה השאלה?! הם הרי ישחטו את כולם...

מ' (נשאר במקומו ולאחר שהקריאות באולם משתתקות, פונה לכיוון הקורא וממשיך): אין צורך להתרגש בגלל התפרצות זו. אני מכיר את המתפרץ מזה שנים אחדות, וגם הוויכוח בינינו אינו חדש. הוא החל בישראל עוד ב-1956, כאשר איש זה היה אחד מאלה שתמכו נמרצות בפעולת הממשלה הישראלית בפרשת סואץ; ונדמה לי שעד היום הוא ממשיך לתמוך בה על חלקה באותה פרשה. כך שאין באמת צורך להתרגש ולקחת את דבריו ברצינות. (מישהו מהקהל מוחא כפיים; הרבה מחייכים).

מ' (ממשיך): אשוב לנקודה שהעליתי. נניח שמאבק העם הפלסטינאי למען זכויותיו יסתיים בהצלחה. ואני מודיע ומצהיר שאני מקבל את דברי המרצים ומאמין בכנות לדבריהם, שכוונתם אינה בשום פנים לפגוע באופן אישי או לשלול את זכויות הפרט מן האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל. הבעיה היא, שאף אחד מן המרצים לא הציג את דעתו ואת יחס תנועת השחרור הפלסטינאית לעניין הקיום הלאומי, לזכות ההגדרה העצמית של אותה אוכלוסייה יהודית. נאמר כאן שההתיישבות היהודית בפלשתינה היא תופעה קולוניאלית מובהקת. עם דעה זו אני מסכים תוך הסתייגות מסוימת: התופעות הקולוניאליסטיות שכולנו מכירים, דוגמת דרום-אפריקה או רודזיה, המאפיינת אותן היא הכוונה והפעילות הנצלנית של המתיישבים לגבי האוכלוסייה המקומית. במקרה שלנו היה המצב אחר; היתה כאן תנועת התיישבות שבאה לא לנצל את האוכלוסייה המקומית אלא לנשל אותה. ומתוך כך ההסתייגות שלי לאותה הקבלה פשוטה וכוללת. אינני בא לקבוע כאן קני-מידה מוסריים לבחינת השאלה מה עדיף – ניצול או נישול. את הבחירה בשאלה זו אני משאיר למצפונו של כל אחד מאיתנו כאן.

הבעיה היא – ואני חוזר אליה שוב ושוב – שבין אם אתם מסכימים ותומכים בתנועה הציונית ובין אם אתם מבקרים אותה ונלחמים בה, עובדה היא שמתוכה, או כתוצאה ממנה, נוצרה בא"י אומה עברית (או יהודית או ישראלית) בעלת נתונים וקווי אופי העושים אותה לאומה; ואם אנחנו דנים כאן בשאלת ההגדרה העצמית של העם הפלסטינאי, ברצוני לדעת מה יחס תנועת השחרור הפלסטינאית לשאלת ההגדרה העצמית של קיבוץ לאומי זה.

אעבור לנקודה השנייה (יושב ראש האסיפה מבקש לקצר. מ' מבטיח לקצר וממשיך): דובר כאן על היחסים והמאבק של העם הפלסטינאי בתנועה הציונית, ובכוונה הוגדרו והוגבלו המטרות והבעיות לאותה טריטוריה של ארץ-ישראל (או פלסטין או פלשתינה) ולשתי הישויות הפוליטיות המעורבות שם ישירות. טענתי היא: גישה כזו, וכל פתרון הנסמך על עקרונות אלה של הגבלת היחסים לאלה שבין העם הפלסטינאי וישראל, מבלי לראות את הבעיה בהקשר המזרח-תיכוני הכללי, נידונים כולם מראש לכישלון. ולמה אני מתכוון באומרי "כישלון"? אני מתכוון לכך שכל ניסיון לקיים הגבלה זו יביא בהכרח להשתלטות אימפריאליסטית בין-לאומית מיידית באזור. פתרון שלם של הבעיה חייב להיות משולב בתהליך הכולל של מאבק העולם הערבי למען איחוד וסוציאליזם.

ועתה, בקיצור, אל הנקודה השלישית בדברי: מאחר שאני רואה שכל הסדר ופתרון אמיתי לבעיית המזרח התיכון חייב להיות, מתוך כל האמור לעיל, מבוסס על עקרונות של אי-לאומניות, של בין-לאומיות וסוציאליזם, הייתי רוצה לדעת מה יחסה של תנועת "אל-פתח" לנושאים אלה.

(מ' מתיישב במקומו, רחש בקהל, מישהו מתנדב לענות. היושב ראש מורה לאחד המרצים לענות על השאלות).

ס' (קם ממקומו ליד שולחן המרצים, פונה למ' ולקהל): באשר לזכות היהודית הלאומית ברצוני להבהיר את הנקודות הבאות – הזכות הלאומית היהודית מלאכותית, והיא נוצרה ומתקיימת במחיר אי-קיום הזכות הלאומית הפלסטינאית. הזכות הלאומית היהודית היא בדלנית ובלתי-מתפשרת, ומתוך הגדרתה איננה מסוגלת לדו-קיום בצד ועם הזכות הלאומית הפלסטינאית. זו האחרונה, לעומתה, היא אמיתית ואותנטית, ומטבעה מסוגלת לכלול את הזכות הלאומית היהודית.

באשר לשאלת היחס לסוציאליזם, אותו הזכיר השואל, הרי שרעיונות הסוציאליזם נפוצים בכל הארצות הערביות. הם נעשו עכשיו לאידיאל חשוב של רבים מאוד, במיוחד בקרב הנוער הערבי. אך בקשר למאבק העם הפלסטינאי, אני מוכרח לחזור ולהדגיש שזהו מאבק לאומי, בשלב זה לפחות, ובתור שכזה עליו להתעלות מעל ומעבר לשאלות של סוציאליזם, ולהביא לאיחוד בנושאי המאבק הלאומי. ובאשר לשואל עצמו ולרעיונותיו, אני מוכרח לומר שבסך הכל אינני יכול לקחת את דבריו ברצינות; הרי הוא אינו מייצג את דעת-הקהל בישראל, ובוודאי שאינו מייצג את דעת הממסד שם.

מ' (קם ממקומו באולם וקורא): לא, לא! בוודאי שלא! אלוהים ישמור אותי מעשות זאת!

ס' (ממשיך): אני מבין שהשואל ואירגונו מהווים מיעוט מבוטל בישראל והשפעתם שם היא אפסית; מתוך כך, אינני יכול להתייחס אליו ברצינות. מאבקנו ומלחמתנו אינם מכוונים נגדו, וכמו שחזרנו ואמרנו, הם אינם מכוונים גם נגד היהודים כיחידים – אזרחים ב[פלשתינה]א"י – אלא נגד ההנהגה הפוליטית-ציונית שם. והיא הרי מכתיבה את מה שקורה שם.

(ס' מתיישב במקומו. רחש בקהל, דיבורים, ידיים מורמות לשאלות. יושב ראש האסיפה נותן את רשות הדיבור למישהו מהשורות האחרונות).

ע' (מוריד את ידו, פונה אל עבר המרצים והקהל): כערבי מהפכן אני רוצה להתייחס לדבריו של החבר מהאירגון הסוציאליסטי הישראלי. אני קורא לו חבר, ואני מתייחס אליו כאל חבר...

מ' (בקריאת ביניים ממקומו): זהו יחס הדדי!

ע' (ממשיך): ...מאחר ששנינו מעורבים בבעיה זו של המזרח התיכון, והדרכים של שנינו אולי דומות וקרובות, אנחנו מכירים את האירגון שלו, ואנחנו יודעים על פעולותיו. שמענו על מאבקו ותמיכתו בסטודנט הערבי הישראלי ח'ליל טועמה, שנאסר ונאשם בכך שנתן מחסה לאיש מחתרת ערבי בירושלים. עתה אני רוצה לבשר לו חדשות טובות: קראנו את החוברת שאירגונו פרסם לאחרונה באנגלית [הכוונה לחוברת בשם The other Israel, הכוללת אוסף פרסומים של א.ס.י. מתורגמים מעברית לאנגלית], ואני מודיע לו שכמה אנשים עוסקים עתה בתרגום חלקים ממנה לערבית, כדי להפיצם בארצות הערביות.

ברצוני להתייחס עתה לחלק הראשון של דבריו. ברצוני לשאול אותו אם איננו מוצא את כל הוויכוח הזה, ואת הנושא שהעלה, למוזר או לפחות לאירוני? ואני מתכוון לכך שהנה הוא בא ומעלה את בעיית זכות ההגדרה העצמית של העם העברי, בהקשר אקדמי תיאורטי, כאשר לכולנו כאן ברור מהי הבעיה האמיתית הנוכחית, ועל זכות ההגדרה העצמית של מי מדובר כאן?!

(מ' מניד ראשו לאות הסכמה, קריאות מקרב הקהל).

ע' (ממשיך): פרט לכך אני מוכרח להביע ספק בנקודה אחרת, בעניין היווצרותו של עם עברי מתוך התנועה הציונית; לי אישית ישנם ספקות, לפחות על אפשרות ומשמעות היווצרות עם תוך עשרים שנה. אך נעזוב נקודה זו. אני רוצה להעיר את תשומת-לב המרצים שדיברו בשם "אל-פתח", לארבעה יהודים תושבי לבנון היושבים שם במאסר. הם נעצרו על השתתפותם בהפגנה בביירות, שנערכה כמחאה על החלטת השלטונות לאסור את פעילות "אל-פתח" בלבנון. מתוך עובדות כאלה אפשר אולי להבין את טבע וכיוון ההתפתחות של תנועת המאבק במזרח התיכון.

(ע' נשאר לעמוד במקומו. דיבורים בקהל, ושוב מורמות הידיים לשאלות והערות. יושב ראש האסיפה נותן את רשות הדיבור למישהו מן השורות הראשונות).

א' (קם ממקומו ופונה לקהל): אני מקבל את ההערה שהועלתה על-ידי קודמי, בדבר האירוניה הטמונה בדיון בבעיית זכות ההגדרה העצמית וכו'. אך אם נדמה למישהו שהיתה סתירה בדברים שאמר קודם חברי, בעניין זכות ההגדרה העצמית ורעיונות הסוציאליזם הבין-לאומי, שרק מתוכם הוא ראה סיכוי להסדר במזרח התיכון, הרי שהטעות בידו. ואני רוצה להבהיר ולהדגיש את הדברים, לחזור ולהדגיש את עמדת האירגון שלנו. אנחנו דוגלים בהפיכת הארץ לביטוי ולמכשיר פוליטי של האנשים החיים בה, ושלהם בלבד. כפי שחזרנו ואמרנו בישראל, אין זה מענייננו מי יהיה ראש עיריית ירושלים, או מי יהיה ראש הממשלה שם – יהודי או ערבי, או מי שלא יהיה. אנחנו חותרים להפיכת הארץ ליחידה סוציאליסטית – בה הפועלים הם בעלי כל אמצעי הייצור – בלתי נפרדת מסביבתה במזרח התיכון. ומתוך כל זאת, קנה המידה היחיד בו אנחנו משתמשים ביחס למדינאי זה או אחר, ביחס לתנועה פוליטית זו או אחרת, האם הוא מהפכני או לא, האם הוא חותר למהפכה סוציאליסטית או לא. (מחיאות כפיים באולם, דיבורים בקהל, הדובר נשאר עומד במקומו, הקהל נרגע).

א' (ממשיך): ובאשר לדברי המרצה, אוסיף רק כמה מילים. כפי שאמרנו, אנחנו באמת מיעוט קטן וחסר השפעה מיידית בישראל. רעיונותינו ומטרותינו הם אלה שעליהם הצהרנו כאן, ושעליהם אנחנו נאבקים בישראל, ובתנאים קשים – האמינו לי. העניין הוא שחזרנו והצהרנו שלאף גורם אין זכות להכתיב לתנועת השחרור הפלסטינאית את הדרכים והשיטות במאבקה, פרט לפלסטינאים עצמם. וכישראלים – זכותנו לעשות זאת היא במיוחד קטנה עוד יותר. איננו תומכים או שוללים תנועת שחרור לפי אמצעי מאבקה ושיטותיה; תמיכתנו או הסתייגותנו מתנועה כזו נקבעים בהתאם למצע הפוליטי שהיא מציגה, ובהתאם לכך בלבד. (פונה ישירות אל שולחן המרצים). אתם מצידכם מוכרחים לפתח ולהיות מסוגלים להציג תוכנית פוליטית מגובשת וערוכה שתוכל להתקבל על דעת המון הישראלים החיים בישראל.

ס' (יושב ליד שולחן המרצים, מביט בדובר ושואל): כן, כן, אבל איזו תוכנית?! (צחוק בקהל).

א' (ממשיך בדבריו אל עבר המרצים): את זאת לא אני חייב לומר, אלא אתם בלבד. העניין הוא שלעם בישראל מתחיל להימאס ממש מכל מצב הדברים שם ומהאידיאולוגיה וההנהגה הציונית; אלא שעד היום לא הופיע גורם ודובר ערבי שהיה מסוגל לפרט ולהציג לפניו תוכנית פוליטית, ותהיה זו איזו שתהיה, אך שתהיה עשויה להתקבל על דעתו, ובכך לתת אלטרנטיבה לציונות ולתקוע טריז בין העם החי בישראל וההנהגה הציונית שלו. ומתוך כך, נדחפו תמיד ההמונים ועודם נדחפים במין חוסר ברירה לזרועות ההנהגה הזו (א' מתיישב במקומו. דיבורים בקהל. חלק מוחא כפיים. ידיים מורמות לשאלות נוספות).

*     *     *

כ-150 איש נוכחים באולם, מפוזרים על גבי הכיסאות שלפני שולחן המרצים או יושבים על השולחנות הסדורים לאורך הקירות. רובם סטודנטים אנגלים. פה ושם גם כמה אפריקאים, הודים וערבים. בולטים גם כמה שאינם נראים סטודנטים – ערבים ויהודים. שניים-שלושה עיתונאים. סוכן שירות ביטחון אחד.

ליד השולחן, בחזית האולם, יושב סמיר רדואן – מצרי, יו"ר אירגון הסטודנטים הערבים בלונדון; לידו יושב הדובר הפלסטינאי – סטודנט מחקר בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה. יושב ראש האסיפה הוא סטודנט אנגלי בחוג לשאלות העולם השלישי.

על השולחן מפוזרים דפי נייר, רשימות, עיפרון, מאפרות, ספרו של מקסים רודינסון "ישראל והערבים", כד מים וכמה כוסות. על הקיר, מאחורי השולחן, שתי כרזות גדולות: באחת יונה לבנה עומדת על קנה רובה מורם, ובפיה ענף זית ירוק. היא קוראת: "הפתח – למען שלום צודק". השנייה מראה ילדה עצובה, תפוח עץ על ראשה וכתם אדום מוטח על פניה. בתחתית הכרזה כתוב "השלום של ישראל". על שולחן נמוך הניצב ליד הדלת מסודרים בערימות קטנות חוברות ועיתונים.

המרצה הראשון, סמיר רדואן, התכוון להלכה לנתח את הכוחות הפועלים במזרח התיכון ואת המסגרות הכלכליות-חברתיות בארצות אלה, אך למעשה הסתפק בשורה של ציטטות הרחוקות מרחק רב מניתוח מעמיק. הוא סיפר שמדינת ישראל היא תופעה קולוניאליסטית במזרח התיכון, התלויה ב-70% מהכנסתה הלאומית בגורמים חיצוניים. קיומה בלב המזרח הערבי חיוני למונופולים המערביים (ובראש ובראשונה לאינטרסי הנפט האמריקאיים) ומתוך כך נשמר הסטאטוס קוו של מתח מתמיד ושל ארצות ערביות חלשות ומפוצלות. הוא אף ניסה להסביר את הכישלון הצבאי של המדינות הערביות במלחמת יוני 1967, בכך שהן טעו בהערכתן את ישראל כיצור נפרד ובלתי תלוי במערך האימפריאליסטי המערבי כולו.

מתוך ניתוח זה, טען רדואן, פותחה אסטרטגיה חדשה הרואה במלחמת גרילה עממית את השיטה היחידה והבטוחה להבסת כל המערכת האימפריאליסטית, שהציונות היא רק חלק ממנה. הוא סיים את דבריו בציטוט אימרה של מאו צה טונג, שהודה לאימפריאליזם המערבי על שהכריח את העם הסיני להתעורר להתנגדות ולמהפכה, והוסיף כי הוא מודה לתוקפנות הנמשכת של ישראל, על שהציתה את תנועת השחרור הפלסטינאית.

המרצה השני היה פלסטינאי והוא טיפל ביתר הרחבה באירגונה של התנועה, הכוללת לדבריו שלושה אירגונים: "אל-פתח"; החזית העממית לשחרור פלסטין וצבא השחרור הלאומי. מהיותו הגדול ביותר ובעל החשיבות הצבאית הגדולה ביותר, התרכז המרצה בעיקר ב"אל-פתח", תוך כדי הגדרת ארבע מטרותיו:

1) לממש את זכותו של העם הפלסטינאי לישות לאומית בארצו.

2) להשיג שילומים ופיצויים על הרכוש שאבד ועל הסבל שנגרם לעם זה בעשרים השנה האחרונות.

3) לקיים את זכותו של העם לקיום דמוקרטי, עם ערובות לאי-השתלטות קבוצה לאומית אחת על השנייה.

4) להשיג הפסקת כל הגירה ציונית לארץ.

מטרות אלה יושגו, לדברי המרצה, בפעולה פוליטית תעמולתית יחד עם לחימת קומנדו המכוונת לפגוע בביטחונה הצבאי של ישראל, לחבל בתנועת התיירות שלה, לסכל הגירה המונית אליה ולהתיש את כוחותיה מבחינת כלכלית-צבאית – עד הבסתה. הוא הסביר, שנלקחה בחשבון אפשרות תגובה של ישראל, כולל אפשרות של תוקפנות והתפשטות נוספת. לדבריו תגרומנה התפתחויות כאלה להחלשתה של ישראל, להארכת קווי האספקה שלה, לגיוס המוני ערבים נוספים למאבק בה, ובהכרח – לקידום מטרות תנועת השחרור הפלסטינאית. המרצה סיים בסקירה קצרה על יחס תנועת השחרור להחלטות האו"ם, והצהיר שכל הסדר בין מדינה ערבית וישראל כמוהו כמכירת עניין הפלסטינאים. בעיות הגבולות הבטוחים, חופש השיט, יישוב הפליטים וכו', הן בעיות שוליות ומשניות ביחס לעיקר – החזרת ההגדרה והישות הלאומית לעם הפלסטינאי. בהקשר לכך, גם עניין נטישת השטחים הכבושים הוא בעל חשיבות משנית.

הוא הבהיר שאין התנועה מקבלת שום החלטה של האו"ם, או כל החלטה אימפריאליסטית אחרת, וקרא למדינות הערביות לאמץ עמדה זו, להוסיף ולתמוך במאבק התנועה הפלסטינאית לשחרור. כמו כן, קרא לעמים המתקדמים בעולם להושיט סיוע חומרי ומוסרי למאבק הפלסטינאי.

 *     *     *

לאחר ההרצאות הגיע תורן של השאלות וההערות.

סטודנט הודי העיר מירכתי האולם, כי גבולותיה של ישראל לא הוגדרו מעולם בשום מקום.

סטודנט יהודי אנגלי הצהיר שלוּ היה פלסטינאי, היה מצטרף ל"אל-פתח". אחר כך, היפנה שאלה למרצים, לאן הם היו מהגרים בסוף מלחמת העולם השנייה, לוּ היו הם פליטים יהודים באירופה.

יהודייה אוסטרית מבוגרת דיברה על אנטישמיות ועל משה הס.

מאזין אחר שאל את המרצים מה יהיו הצעדים שינקטו לשם החרמת רכוש הקפיטליסטים, לאחר שמאבקם יישא פרי ויוביל אותם לניצחון.

בחרתי להביא במפורט אותו קטע השאלות שבו פתחתי את הרשימה, משום שבו הגיעה, לדעתי, ההתנגשות הרעיונית לרמה קיצונית ובעלת משמעות. שני המרצים הביאו בדבריהם רק ניתוח שטחי של התפתחות היחסים במזרח התיכון; אך בתגובותיהם והערכותיהם ניכר מצד אחד חוסר הגיבוש של מצע פוליטי ברור ומפורט, ומצד שני, ההרגשה וההסכמה בצורך ובנחיצות של מצע כזה. נוסף לכך, בחרתי לציין כמה הופעות סמליות ביותר, כמו קריאת הביניים הנרגשת והעקרה של הישראלי מן הקהל; או דבריו של המהפכן הערבי (לבנוני לפי מוצאו) ששפתו מוכרת ומובנת ושבאמצעות פעילותו ופעילות אנשים כמותו, תושפע ותתפתח אולי התנועה הפלסטינאית לחזית מהפכנית אינטרנציונליסטית למאבק באימפריאליזם; או את דברי שני החברים מהאירגון הסוציאליסטי הישראלי. ולסיום, מי שירצה לקרוא פרטים נוספים על המפגש הזה, ובעיקר השמצות, יוכל ממילא לחפש ולעיין בעיתונות היומית הישראלית המצויה, ותבוא עליו הברכה.

*     *     *

הערת המערכת: זהו דיווחו של עד ראייה ושמיעה ישראלי, השוהה בלונדון, בשם רמי היילברון, שנכתב עבור "מצפן". הכותב לא ידע כי תחזיתו התאמתה, וכי עיתונים כמו "דבר" ו"מעריב" דיווחו על נושא זה בהבלטה, תוך סילופים גסים. הגדיל לעשות "מעריב", שבדה מליבו את השתתפותה של הישראלית המפורסמת ממשפט מלחי, יונה סופר, כאילו היתה במקום וכאילו ישנו איזשהו קשר בינה לבין האירגון הסוציאליסטי הישראלי. כאן המקום להעיר כי כתבו האנונימי של "מעריב" שיקר ביודעין.