אין דבר מרשים יותר מהעובדות. וכשמקלפים מעל העובדות הפשוטות את מעטה הפרשנות, העידוד העצמי והטפיחה על השכם הישראלי-ציוני הקולקטיבי; כאשר מקבצים את הידיעות ה"יבשות" המופיעות בעמודיו השונים של כל עיתון, וכאשר מרכזים ידיעות אלה, אף שהתפרסמו בעיתונות הישראלית המשוחדת והחד-צדדית, מתגלית המציאות כפי שהיא – האזרחים בשטחים הכבושים מתקוממים כמעט בכל האמצעים נגד משטר הכיבוש. "גל התסיסה בשטחים המוחזקים – חלקו היה מן הסתם תוצאה ספונטאנית של תושבים החיים במשטר כיבוש (אף כי ליבראלי) יותר משנה וחצי, בלי שיראו את תחילת קצהו" – שבתי טבת ב"הארץ" 1.11.68.
על סמך מה הגיע פרשן "הארץ" למסקנה זו, וכיצד נראה "כיבוש ליבראלי"?
סקירת חודשי השיא של פעולות ההתנגדות הפוליטית (אוקטובר-נובמבר 1968) מראה:
13.10 – כנס של נכבדים בחברון שיגר עצומת מחאה על הריסת המדרגות והשער ששימשו כניסה למסגד שמעל מערת המכפלה. באיגרת הובעה מחאה על שקצין צה"ל נטל עימו את ידית השער העתיק, ידית שהיא בעלת ערך היסטורי. לאחר מסירת העצומה הופיעו בחברון חוליות פועלים שהרסו בדינמיט את באר צלאח א-דין.
– "בשעה 8.30 בבוקר יצאו כ-80 תלמידות בשכם להפגנת מחאה נגד הרס מערת המכפלה בחברון. הפגנת הנערות פוזרה על ידי משמר צה"ל ביריות שנורו מעל לראשי המפגינות".
– במאמר ראשי ב"מעריב", שהתייחס להפגנה זו, נאמר (15.10): "האם צריכים אנו כל פעם להיווכח מחדש כי אלמנטים מסוימים בקרב הערבים אינם מפרשים נכונה את השיטות הפדגוגיות שלנו?"
15.10 – נמשכות עבודות הדחפור ליד מערת המכפלה.
16.10 – הפגנת תלמידים בכפר קטביה. הוטל עוצר.
19.10 – "ראשי הערים בשומרון הוזהרו: השלטונות יגיבו בתקיפות על כל הפגנה או שביתה".
20.10 – הפגנת תלמידים ברמאללה פוזרה על ידי "כוחות הביטחון" בטרם התארגנה.
– ניסיונן של תלמידות בג'נין לערוך הפגנה נכשל לאחר שהמשטרה פיזרה את התלמידות לפני ההפגנה.
21.10 – תלמידי שני בתי ספר ברמאללה ושניים בג'נין השביתו את הלימודים זה היום השני.
22.10 – הפגנת תלמידי בתי הספר ברמאללה. שביתה "כמעט כללית" בכל בתי הספר בשכם ובג'נין. שלוש הפגנות של תלמידות נערכו בחוצות ג'נין.
23.10 – כמה מאות מפגינים יצאו את כיכר העיר רמאללה בכיוון לאל-בירה. משמר המשטרה פיזר את המפגינים במתיזי מים בצבע אדום.
– עוצר חלקי הוטל על רמאללה ואל-בירה בעקבות התחדשות הפגנות התלמידים.
– פרשן "מעריב": "שיטת מתיזי המים נהוגה זה לא כבר בארה"ב, שם הוכיחה את עצמה כיעילה".
– התקהלויות בארבעה בתי ספר בשכם, המפגינים לא יצאו לרחוב.
– בג'נין הפגינו תלמידים בשני בתי ספר, אולם יציאתם לרחוב נמנעה על ידי "כוחות הביטחון".
24.10 – הוטל עוצר בשכם ובג'נין לאחר ש-400 תלמידים הפגינו בעיר, והפגנה נוספת נערכה במחנה הפליטים.
25.10 – ארבעה אישים ערביים מהגדה גורשו לירדן.
– 30 אישים ברמאללה, אל-בירה, שכם וג'נין נעצרו "בעוון הסתה".
– העוצר בג'נין נמשך.
– העוצר בשכם נמשך.
– "תגבורת צנחנים ואנשי משמר הגבול במזרח ירושלים הרתיעה קיצונים שזממו לארגן הפגנה והשבתת לימודים".
26.10 – שביתה כללית במזרח ירושלים.
– השבתת לימודים בבית לחם.
– השבתת לימודים והפגנה של כ-500 תלמידים בשכם.
– העוצר בקטביה נמשך 10 ימים רצופים.
– שביתת לימודים במחנה הפליטים בג'נין.
27.10 – עוצר הוטל על רמאללה, טול כרם ושכם בעקבות הפגנות שנערכו בערים אלה.
– ברמאללה פוזרה ההפגנה באמצעות יריות באוויר. החנויות ובתי העסק נסגרו.
– הפגנה נערכה ביריחו מול בית הספר "הישאם".
– הוטל עוצר בטובאס בעקבות "התפרעויות תלמידים".
– השבתה חלקית של בתי הספר בג'נין.
– אחד מראשי מערכת הביטחון בראיון ל"מעריב": "הפסטיבל נגמר, מתחילה תקופת היד הקשה".
28.10 – הפגנה בכפר יעבד. הוטל עוצר.
– הפגנה של 200 תלמידים ביריחו. הוטל עוצר.
– הפגנת תלמידות הסמינר ברמאללה, הוטל עוצר בעיר ובעיירה אל-בירה הסמוכה.
– "הטנקים שוב שעטו ברחובות שכם. התלמידים הפגינו שוב, ושוב הוכרז עוצר מלא בעיר".
– הפגנה של למעלה מ-300 תלמידות בטול כרם. ההפגנה פוזרה ביריות והוטל עוצר.
– הפגנת תלמידים בענבתה. הוטל עוצר.
– כותרת ב"מעריב": "אירגוני הנשים בגדה מפיצים חומר הסתה. עמדו להפיץ את 'הפרוטוקולים של זקני ציון'."
– השבתת לימודים ברמאללה. הוכרז על עוצר חלקי "עד הודעה חדשה".
– השבתת לימודים בבית לחם.
– בתי הספר בשכם סגורים.
– "מעריב": "המנהלים והמורים עושים כל שביכולתם, אך כפי הנראה מצליחים חוגים קיצוניים לשכנע הורים לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר".
– הפגנה ביעבד. הוטל עוצר.
– שלושה בתים בירושלים המזרחית הופקעו. "למשפחות החבלנים ניתנה ארכה של חצי שעה להוציא מן הבתים את מטלטליהן. הוחלט על מדיניות עיקולים במזרח ירושלים".
30.10 – עשרה אישים מהגדה המערבית גורשו לירדן. נאשמים ב"הסתה להתפרעויות".
– 70 "מפירי עוצר" נעצרו בשכם.
– הפגנות בעראבה. הוטל עוצר.
31.10 – העוצר המלא בטול כרם נמשך.
1.11 – 16 נערים בני 14–18 נשפטו בבית הדין הצבאי בטול כרם בעוון השתתפות בהפגנות.
– נעצרו חשודים בנצרת שקראו לשביתה ולהפגנה "לשם הזדהות עם מאבקם של האחים המדוכאים בשטחים הכבושים".
2.11 – במזרח ירושלים, בשכם, בבית לחם, בבית סחור, בעראבה ובענבתה שביתות מסחר מלאות.
– בעראבה הפגינו מאות צעירים שרגמו את משמר הגבול באבנים. עשרות נעצרו.
– 50 תלמידות הפגינו בבית לחם. הוטל עוצר כללי על העיר.
– גם בשכם, ענבתה, עראבה ובית סחור הוטל עוצר מלא.
– 15 חנויות במזרח ירושלים ננעלו על ידי "כוחות הביטחון" וסומנו להחרמה.
3.11 – שוטרים וצנחנים פרצו ל-15 החנויות שהוחרמו ושבעליהן סירבו לפנותן מרצון.
– שלוש מורות ושלושה תלמידים נשפטו ב"שיפוט מהיר" על השתתפות בהפגנות.
– בעקבות מכתב התחייבות של ראשי העיר, בו הבטיחו לעשות מאמצים למנוע הפגנות, הוסר העוצר בטול כרם, לאחר שהיה בתוקפו 8 ימים רצופים.
* * *
בתקופה סוערת זו לא פסק כלל המאבק המזוין. מדי יום ביומו מתפרסמות בעיתון ידיעות קצרות שכבר הפכו לחלק מהשיגרה: "הושלך רימון", "מכונית עלתה על מוקש", "חייל צה"ל נהרג", "חוליית אל-פתח נלכדה" ועוד ועוד. רק מאורעות "מיוחדים" באמת – כמו חטיפת מטוס "אל על", ההתקפה על המטוס באתונה, מכונת התופת בשוק מחנה-יהודה, או מותם של קצינים בכירים בקרב – מעוררים הד בציבור.
וחושיו של הציבור בישראל מתקהים והולכים.
ומגמות הפאשיזציה של ישראל הציונית הולכות ומתחזקות.
והאמת שביטא שבתי טבת בחצי פה היא המציאות היום-יומית בשטחים – תושבי הגדה והרצועה מואסים במשטר הכיבוש הישראלי!
כיבוש וציביליזציה
בימים האחרונים של חודש אוקטובר, כשההפגנות בשטחים הכבושים הגיעו לשיא שלא היה כמותו עדיין, מרבים "פרשנים" להשתמש במילת הקסם "הסתה מבחוץ". הם מאמינים, או לפחות מנסים לשכנע את קוראיהם בכך, שאלפי אזרחים מסכנים את חייהם, ביטחונם הכלכלי, רכושם ועתידם רק משום ש"הוסתו על ידי אלמנטים קיצוניים". לא המציאות שהוכתבה על ידי הכובש הישראלי, לא השאיפה להגשים את הזכות לחיות את חייו כראות עיניו הם המניעים את העם הפלשתינאי למאבק, אלא "ההסתה מבחוץ" (וכרגע אינני נכנס לוויכוח האם המגמות במאבקו הנוכחי של העם הערבי הפלשתינאי מבטאות באמת את דרכו של עם זה אל החופש). עם מדוכא איננו מבקש ואף לא תובע ממדכאו להעניק לו את הזכות לקבוע בעצמו את דרכו המדינית והחברתית – הוא נאבק כדי להשתחרר מעול הדיכוי, ולפיכך לא ניתן לדבר על "הרמוניה של חיים משותפים" או על "נורמליזציה ביחסי העמים" כל עוד קיימת מערכת היחסים כובש-נכבש.
יש המתפלאים על כך שתושבי השטחים מסרבים לקבל כעובדה היסטורית נצחית את משטר הכיבוש הישראלי ה"הומאני". למרבה תמיהתם לא ניתן לקנות את תושבי השטחים בהצגות של דישון כימי, "תיעוש" ו"פיתוח", ולמרות אגרוף הברזל ה"רך" של "כוחות הביטחון" הפכו גם ערים "שלוות" כבית לחם לערים "סוררות". לפני חודשים מספר עוד יכול היה הכובש להיות מרוצה מעצמו: הוא אחז את צוואר הנכבש ביד ברזל רכה, הוא זכה לשיתוף פעולה מצד "נכבדים" למיניהם, קנה לעצמו שוטרים פלשתינאים, צינזר את תוכניות הלימודים, המסחר נמשך, בקיצור: "הסדר הטוב" נשמר כהלכה. אך לפתע התהפכה הקערה על פיה – מעשי הטרדה של "ילדים מוסתים" הפכו לתנועת התנגדות המונית הדוחה את הכיבוש הישראלי על ה"תרבות" ו"הציביליזציה" המודרנית שהוא מתיימר להעניק לתושבי הגדה והרצועה.
כשהשתוממו הקולוניאליסטים הקלאסיים על שתושבי הקולוניות קצו בשלטון הציביליזציה האירופית היה לנימוק בו השתמשו לפחות צידוק סובייקטיבי מסוים – כי הרי בצד שיתוף הפעולה עם "הנכבדים" ודיכוי העם, בצד הניצול האכזרי של העם וארצו, פיתחה המטרופולין – במידה ידועה ולמען האינטרסים שלה בלבד – את הקולוניה; אך מה לכובשים שהצהירו כי כוונתם לזכות "בכלה בלי הנדוניה" ולתירוצים שכאלה?!
מוסר של כובש
בפגישה עם אישים מטול כרם, שניסו להסביר את ההפגנות בשטחים כאי שביעות רצון ממשטר הכיבוש, אמר דיין ("ידיעות" 29.10): "המשטר שלנו דמוקרטי. מי שאינו מרוצה יכול למכור את רכושו, לעבור לירדן או למצרים או לכל מדינה אחרת". אך ישנם, כמובן, גם אנשים אחרים – כאלה שהמשטר הדמוקרטי אינו מרוצה מהם. לאלה לא מאפשרים למכור את רכושם. בחמש לפנות בוקר מקישים על דלת ביתם ומגרשים אותם לירדן. בשפה הרשמית זה נשמע כך: "הממשל הצבאי ביהודה ובשומרון הגיב אתמול נגד חוגי השמאל על תמיכתם בהפגנות תלמידי בתי הספר. 10 מראשי השמאל ועסקניו גורשו…" ("הארץ" 31.10).
בעקבות השביתה הכללית שפרצה בירושלים ב-2 בנובמבר הוחרמו 15 חנויות. "הבוקר החלו שוטרים וצנחנים לפרוץ לחנויות שהוחרמו ושבעליהן סירבו לפנותן מרצון" ("הארץ" 4.11).
בשכם סגרו השלטונות 8 בתי ספר "מתפרעים". ראש העיר, חמדי כנעאן, סבור כי "רק הסרת צו הסגירה מעל בתי הספר הסגורים עשוי להביא לחידוש הלימודים" ("ידיעות" 6.11).
בתשובה לשאילתה של [אורי] אבנרי בדבר פיצוצי בתים ענה דיין: "אין שלטונות הביטחון מקבלים על עצמם להוכיח, ביוזמתם הם, שהמשפחה ידעה על הדבר (מעשיו של ה'חשוד'). כל זמן שהמשפחה אינה מוכיחה שהיא לא ידעה ובאותו בית מתגורר גם הטרוריסט – מפוּצץ הבית" ("העולם הזה" 6.11). כידוע יש לנידונים מסוג זה עשרים דקות עד שעה להוציא את מטלטליהם מהבית, להוכיח כי לא ידעו על מעשיו של החשוד ואם משום מה לא הספיקו, או אם ידעו כי בביתם מתגורר "טרוריסט", אין הם זכאים לעמוד למשפט, הם מחויבים בדין על פי החלטתו של קצין הצבא.
* * *
משטר כיבוש יכול להיות דמוקרטי רק בשעה שאין התנגדות לכיבוש. הוא דמוקרטי בשביל משתפי הפעולה המשלימים עם השלטון הכובש – וגם זה עד גבול מסוים. אך ברגע שמתעוררת תנועת התנגדות, ברגע שמאבקם של האזרחים בשטחים הכבושים מסכן את עצם המשך הכיבוש – נעלמת הדמוקרטיה, נעלמים ההומאניזם, הליברליזם והשלטון הנאור, אם בכלל היו קיימים אי פעם. מתן אפשרות להפגין ולמחות, מתן אפשרות לשבות ולארגן פעולות התנגדות, עומדים בניגוד לאינטרס משטר הכיבוש. ואין משטר כיבוש – המתכוון להישאר כזה לאורך זמן כפי שמעיד על עצמו הכיבוש הישראלי – שיאבד את עצמו לדעת על ידי מתן זכות לפעול נגדו. צריך על כן להיות נאיבי מאוד כדי להאמין בתום לב שיכול להיות כיבוש הומאני, שיש מה לקוות למתן חופש לאזרחי השטחים הכבושים תחת השלטון הישראלי.
השלטונות הישראליים מכירים היטב אמת זו. לכן, בצד תיאור ה"הומאניזם הישראלי" בשטחים, הם זועקים כנגד צורתו ה"בלתי מוסרית" של מאבק אותו מנהל העם הערבי הפלשתינאי. ואמנם, כשם שקיימת "דמוקרטיה" של כובש, קיים גם מוסר של כובש. בהתאם לחוקי מוסר אלה, רשאים "כוחות הביטחון" להגלות אנשים מארצם, להחזיק אנשים במעצר אדמיניסטרטיבי חודשים ללא משפט, לענות גברים ונשים בבית כלא, להחרים חנויות, לסגור בתי ספר, להטיל עוצר מלא במשך ימים רצופים, לפזר הפגנות של תלמידים באלות וב"יריות באוויר", בקיצור: מותר הכל ואילו פעולות התנגדות אלימות, המסכנות את חייהם של אזרחים ישראלים, הן כמובן "בלתי מוסריות"…
מוסר של מהפכן
על עיקרון אחד יש לחזור שוב ושוב: זכותו של עם נכבש לבחור לעצמו את דרכי המאבק שלו נגד מדכאו שרירה וקיימת – אפילו אם הכובש הם שלטונות מדינת ישראל וצבאה. ובוודאי שלא בידי מנהיגי התנועה הציונית – האחראי העיקרי לטרגדיה של העם הערבי הפלשתינאי, או בידי מעצבי המדיניות הישראלית – האחראים להחרפתה מאז יוני 1967, או אפילו בידי חלק זה של הציבור בישראל התומך במעשים ובאידיאולוגיה של ממשלתו, הזכות לקבוע את הנורמות המוסריות של מאבק זה.
האינטרנציונליזם מחייב להבין כי גישה לאומנית ערבית, הקוראת להשמדת העם היהודי בישראל, לא תפתור את הבעיה אותה יצרה ומחזקת הלאומנות היהודית. אני גם אינני רואה את עצמי זכאי לומר לבני העם הערבי הפלשתינאי "כך תעשו וכך אל תעשו" – אך רואה אני כחובתי להדגיש: בתנאים הנוכחיים המאבק הפוליטי בשטחים הכבושים הוא שחושף את פרצופה האמיתי של הציונות, הוא המציג בפני העולם כולו את אופיו ה"הומאני" של הכיבוש הישראלי, והוא זה העשוי לערער את האמון שעדיין רוחש העם בישראל לשליטיו.