עשרים החודשים שחלפו מאז תום מלחמת יוני 1967, מבליטים שוב ושוב את השקר המונח ביסוד הטיעון, שניצחון צבאי ישראלי מסוגל להביא לשלום או  לנורמליזציה של יחסי ישראל-ערב.

מאז תום המלחמה – וחרף הפגנות הכוח הישראליות, כדוגמת ההתקפה האחרונה על נמל התעופה של ביירות – הולכות ומופרות הטענות הרשמיות בכל המישורים, הן במישור היחסים הבין-לאומיים, הן במישור הצבאי-בטחוני והן במישור הפנימי. יחד עם זאת גוברים ומתחזקים דברי הרהב הלאומניים מפי כל הדוברים של המחנה הציוני. אישי מדינה וקציני צבא, מנהיגי מפלגות ועיתונאים, סופרים ומשוררים שוטפים את מוחו של האזרח הישראלי תוך סילוף, עיוות וערפול המציאות, ונוטעים בו את הרגשת הכזב של "אני ואפסי עוד". במבצע זה נוטלים חלק הן אלה המכונים "יונים" והן אלה המכונים "ניצים", והוא מקיף את כל המפלגות הציוניות והסמי-ציוניות – החל בגח"ל ובמפלגות דתיות, דרך העבודה ומפ"ם וגמור במפלגה של מיקוניס-סנה.

הוויכוח המתנהל בתוך המחנה הציוני גופו יש בו כדי להטעות, שכן יש והוא לובש צורות חריפות וקולניות, הנראות לפעמים כקווי מדיניות שונים ואף מנוגדים, אך עיון מדוקדק בפרטי הוויכוח, מוכיח כי כל משתתפיו ניצבים על הבסיס הציוני של "זכויות מקודשות" המקנות ל"כל יהודי העולם" את "הבעלות על ארץ-ישראל כולה".

עשרים החודשים האחרונים אף הולידו גופים ותנועות פוליטיות חדשות. חלקן דוגל בסיפוח טוטאלי של השטחים הכבושים ומנהל תעמולה פאשיסטית גלויה (כמו "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה"); חלקן דוגל בקו הממשלתי כפי שהוא מבוטא על-ידי שר החוץ אבא אבן (כמו התנועה "ביטחון ושלום כן, סיפוח – לא") וחלקן דוגל בהקמת "פדרציה" על יסוד הכיבוש הישראלי (כמו "התנועה למען פדרציה ישראל-פלסטין"). כאן המקום לציין, כי חוגי האינטליגנציה הליבראלית-"שמאלית", שנטלו בעבר חלק במאבקים ציבוריים נגד המימשל הצבאי, נגרפו מאז המלחמה בגל הלאומני שהציף את המדינה. יתרה מזו: חלק מן האישים הבולטים של שכבה זו אפילו נרתם להגנה אקטיבית על המדיניות הרשמית, והוא מנוצל על-ידי מכונת התעמולה הרשמית, בעיקר בארצות חוץ.

על רקע זה יש משקל גדול יחסית לפעילותם של האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") ושל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) – הרבה מעבר למשקלם הציבורי. אלה הם הגופים הפוליטיים היחידים המנהלים מאבק עקבי נגד המשך הכיבוש, כל אחד בדרכו הוא.

במישור היחסים הבינלאומיים

לאחר המלחמה נסכה הממשלה ביטחון בלב העם, כי הגיבוי האמריקאי שניתן לישראל הוא כה יציב, עד שכל ההתפתחויות האחרות בזירה הבינלאומית ערכן כקליפת השום. די היה, לפי גירסה זו, בכוחה הצבאי של ישראל באזור ובעוצמה הכלל-עולמית של האימפריאליזם האמריקאי, כדי להקפיא את המצב במזרח התיכון, כדי להנציח את הניצחון הישראלי וכדי להוריד את הערבים על ברכיהם,  כדי שיחתמו על שלום בנוסח ישראלי-אמריקאי. האפשרות שהאימפריאליזם האמריקאי – הז'נדארם של העולם כולו – עשוי, בהתאם לתוכניותיו ולאינטרסים שלו, להתנגש באינטרסים של ישראל הרשמית, הוזנחה. הנוסחה העממית היתה: "לא כדאי לדבר על לחץ, כדי לא לעורר אותו, ואז לא יהיה שום לחץ אמריקאי על ישראל".

בינתיים הוברר, כי "הברית הישראלית-אמריקאית", שנתחשלה ב-1967, משייכת את ישראל לאותה קבוצת מדינות הקושרות את עצמן לחיים ולמוות עם גורל האימפריאליזם האמריקאי – משהו בנוסח דרום-וייטנאם. המדיניות הישראלית זוכה עתה לגינויים הולכים וגוברים, הולכים ומחריפים, בעולם כולו. לא רק מצד ממשלות, אלא גם בקרב דעת הקהל העולמית והנוער. הזלזול בכך מצד שליטי ישראל גובל לפעמים בשיגעון גדלות, בעיקר כשמדובר במדינה בגודלה, בנתוניה ובממדיה של ישראל.

עתה בא ביקורו של ויליאם סקרנטון, שליחו של נשיאה החדש של ארצות הברית לאזור, והזכיר לכל איזה פרספקטיבות מעוררות חלחלה מייעדת לנו המדיניות הרשמית. כי היכן יימצא הכוח הערבי שיהיה נכון להסתדר עם אותה ישראל, בצורתה הנוכחית, הציונית, שחרף כוחה ועוצמתה הצבאית, קשורה כל כולה באימפריאליזם האמריקאי? כי אחד מהשניים: או שאותו כוח ערבי הוא אנטי אימפריאליסטי, ואז יועיד לעצמו את התפקיד להילחם הן באימפריאליזם האמריקאי, והן בבעלי-בריתו; או שאותו כוח הוא פרו-אימפריאליסטי ואז ינקוט בקו של הסדרים עם הבוס הגדול ובעיטה בשולייתו.

הניגוד ההיסטורי בין התנועה הציונית ומדינת ישראל בצורתה הנוכחית לבין העולם הערבי לא יוקהה ולא יטושטש גם אם יושג בעתיד הנראה לעין הסדר אמריקאי-סובייטי בנוגע למזרח התיכון. הסדר כזה, שיוצג אמנם על-ידי הסובייטים כהישג נוסף במסגרת מדיניות הדו-קיום בשלום, לא יהיה מסוגל לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי ולא יהיה באינטרס העמים באזורנו.

במישור הצבאי-ביטחוני

זמן קצר לאחר תום הקרבות, ביוני 1967, הכריז שר הביטחון הישראלי, משה  דיין, כי עתה הוא מחכה לטלפון מן הערבים, תוך 48 שעות, בו יבקשו ממנו הסדר ישראלי-ערבי. שיחה טלפונית כזו לא הגיעה מעולם. בישראל היא מוזכרת עתה כבדיחה עצובה. באותו זמן חזרו והדגישו האיסטרטגים בישראל כי הגבולות החדשים (בלשונם: "ישיבת צה"ל בקווים החדשים, מכתף החרמון, לאורך הירדן, ועל גדות התעלה בואכה מפרץ שלמה…") מקנים ביטחון. והביטחון מאתנו והלאה. מאות הרוגים ואלפי פצועים הועלו מאז בישראל כקורבן על מזבח הביטחון הכוזב הזה. לאחר המלחמה הכריזו הדוברים הרשמיים, כי נותצה מכונת המלחמה המצרית, וכי היא לא תשוקם במשך שנים רבות. עתה מודיעים הם על שיקומה, חיזוקה ושיכלולה ועל "סכנת מלחמה חדשה המאיימת על ישראל".

בינתיים גברה גם פעילותם של האירגונים המזויינים של הפלשתינאים. התחזיות הרשמיות, שהושמעו חדשים לבקרים בתחילת השנה, כאילו ירידת מוראל, עריקה וחומר אנושי ירוד דנו את גורל האירגונים האלה למוות, הוכחו ככוזבות. והרי אין בכך כדי להפתיע כל מי שהשכיל ללמוד מלקח עמים אחרים וארצות אחרות. רק פתי יאמין כי אירגונים אלה יתמידו במצבם הנוכחי ולא ירחיבו את שורותיהם, את השפעתם ואת יכולתם הקרבית.

גם הגירסה הרשמית הרווחת, כאילו הכיבוש הישראלי הוא ליבראלי לעילא ולעילא וכי המוני הפלשתינאים השלימו עימו למעשה, הוכחה ככוזבת (אגב: לאיזה משטר כיבוש אחר משווים את הכיבוש הישראלי כל אלה הטוענים לליבראליות שלו? לאיזה בדיוק?). די לציין את השביתות וההפגנות שהקיפו את כל ערי השטחים הכבושים – מג'נין ושכם, דרך רמאללה וירושלים, עד לחברון ועזה – בחודשים אוקטובר-נובמבר.

בתנאים אלה, של התנגדות מזויינת ושל שביתות והפגנות, הפכו אמצעי הדיכוי הישראליים לעניין של יום-יום. מעצרים אדמיניסטרטיביים; עונשים קולקטיביים בצורת עוצר, חיפושים המוניים והגבלות תנועה – כל אלה הפכו ללחם חוקו של שלטון הכיבוש, ושיטת פיצוצי הבתים המזוויעה הפכה לסמל ה"ליבראליות" שלו. אף שיטת הגירושים אל מעבר לקווי הפסקת האש של עסקנים ואישי ציבור ושל גברים ונשים אלמונים, שאין נגדם שום האשמה של ממש מלבד פעילותם הפוליטית, נמשכת. מן הראוי לציין כי שיטת הגירושים פוגעת באופן עקבי באותם אלמנטים שנרדפו בעבר על-ידי הבולשת הירדנית – אלמנטים אלה כוללים, בין השאר, סוציאליסטים וקומוניסטים מגוונים שונים. בשטחים הכבושים מתפרסמים עלונים מחתרתיים, הגדושים תיאורים מפורטים (כולל תאריכים, שמות וכתובות) של מקרי התעללויות ועינויים. וכל אלה לא מובאים כלל לידיעתם של אזרחי ישראל ואין להם זכר בעיתונות.

במישור הפנימי

בישראל הובלט האופי הציוני של המדינה ושל הנהגתה. הציונות, שתוארה לפני המלחמה על-ידי רבים בישראל, כולל ציונים אדוקים, כ"מתה" – שבה וקרמה עור וגידים. האידיאולוגיה הציונית אינה ניתנת עוד לתיאור כאידיאולוגיה ישנה שעבר זמנה. לאורה מתנהלים בישראל כל הוויכוחים על סיפוח השטחים הכבושים; על התנחלות יהודית בהם; על הסכנה הטמונה לאופי היהודי של ישראל בקיום אוכלוסיה ערבית בה ("הבעיה הדמוגרפית") וכו'.

על הרקע הזה גוברים והולכים הלכי הרוח הלאומנים-פאשיסטיים בישראל, לפי הקווים הקלאסיים, שאינם אופייניים דווקא לעם זה או אחר. כך הפכו שגורים ונפוצים הדיבורים על "עליונות האומה" או "קדושת הערכים ההיסטוריים" או "ערש התרבות הקדומה" או "נצח המלחמה וקדושת הדם" ועוד. כל אלה מובלטים בכתב ובעל-פה, ברדיו ובטלוויזיה, בעיתונות ובבתי-הספר, בצבא ובתנועות הנוער. גברה גם התביעה ל"מנהיגות חזקה" ול"מנהיג חזק", וכן לשמירת "הליכוד הלאומי".

יחד עם זאת גבר הדיכוי המשטרתי-אדמיניסטרטיבי כלפי אזרחי ישראל הערבים. מאות ואלפים סובלים מהגבלת חופש התנועה, מריתוק למקומות המגורים, ממעצר ללא משפט, מחיפושים והטרדות, משלילת האפשרות להתארגנות חוקית. ההסתה האנטי-ערבית הגיעה מאז המלחמה לשיאים שישראל לא ידעה אותם קודם לכן, ובירושלים, ביפו ובתל אביב אף אירעו התפרצויות המוניות נגד ערבים.

בישראל (כמו בשטחים הכבושים) זוכים החוקים הקולוניאליים הבריטיים לשימוש נרחב ביותר. אלו הן "תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945" הידועות לשמצה, אותן גינו בשעתו מנהיגי הישוב היהודי בארץ בלשון חריפה, תוך כדי השוואתם לחוקים נאציים (ראה במיוחד דברי שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, בכינוס עורכי-הדין בתל אביב, 7.2.46, בחוברת "הפרקליט" מאותו חודש).

*

אנו סבורים כי לשם פתרון הבעיות העיקריות של המזרח התיכון, ובכלל זה הבעיה הישראלית-ערבית, הכרחית תמורה יסודית של המשטר בכל ארצותיו – דרושה מהפכה סוציאליסטית. אשר לישראל – המהפכה הסוציאליסטית תשנה כליל את אופיה של המדינה ותהפוך אותה ממדינה ציונית, מכשיר להמשך הקולוניזאציה הציונית, בעלת-ברית טבעית של האימפריאליזם, למדינה המבטאת את האינטרסים האמיתיים של ההמונים היהודים והערבים, מדינה שפניה להשתלבות באיחוד סוציאליסטי של המזרח התיכון.

אך בתנאים הנוכחיים לא תתואר כלל שום פעולה למען מטרה זו, ללא מאבק עקבי נגד המשך הכיבוש של הטריטוריות הערביות בידי ישראל. רק מאבק כזה יאפשר גיוס המונים יהודים וערבים למען הסוציאליזם.

  • אנו קוראים להמוני הפועלים בישראל להילחם בגילויים הלאומניים ההולכים ומתחזקים ולהיאבק במגמות הפאשיסטיות הקונות להן אחיזה בציבור היהודי!
  • ינוהל המאבק המקצועי תוך טיפוח הסולידאריות היהודית-ערבית!
  • ייאבקו הפועלים יחדיו לשם השוואת שכרו של הפועל הערבי לזה של חברו היהודי!
  • יישמרו הפועלים מפני היגררות לפרובוקציות גזענית במפעלים, ברחוב ובשכונה!
  • יגנו הפועלים היהודיים על אחיהם הערביים בעת התפרעויות ופוגרומים!

זהו האינטרס של הפועלים בישראל, שהם, בסופו של דבר, הנתבעים לשלם את מחיר המשך הכיבוש והמלחמה.

  • אנו קוראים לסטודנטים ולנוער לדחות בתוקף את התעמולה למען סיפוח השטחים, ולארגן פעולות מחאה באוניברסיטאות ובבתי-הספר נגד התעמולה הפאשיסטית המתחזקת; נגד חיסול החרויות הדמוקרטיות במסווה של צורכי הביטחון; נגד דיכוי האוכלוסיה הערבית בישראל ונגד ההסתה האנטי ערבית!

זהו האינטרס של הנוער בישראל, שגם הוא נתבע לשלם את מחיר המשך הכיבוש והמלחמה.

  • הפגנות, אסיפות, משמרות מחאה, פטיציות ומכתבים למערכות העיתונים – כל אלה הם דרכים כשרות כדי להיאבק למען פינוי השטחים הכבושים!

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

תל אביב-יפו

1 בינואר, 1969

[גילוי הדעת הודפס בגיליון 47 של מצפן. הוא הודפס והופץ גם ככרוז נפרד.]

 

הצד השני של הדף