מתוך כתב-העת "אחרת" מס' 3, דצמבר 1968-ינואר 1969
שורות אלו מיועדות לכל אותם הישראלים התמימים, הסבורים עדיין שעם של כובשים, המדכא עם אחר – יכול להמשיך לשמור בביתו-הוא, לאורך ימים, על דפוסים של מדינת חוק דמוקרטית, בה חופש הפרט נשמר כשזכויות וחופש נשללים מהזולת.
החומר המובא להלן – מצומצם. אלה נתונים עובדתיים, כפי שפורסמו בעיתונים הישראליים, וזאת בפרק זמן קצר ביותר.
מעצר ללא משפט
ראשית יוני 68': בית המשפט העליון, בהרכב כבוד השופטים י. זיסמן, א. ויתקון וי. קיסטר, דחה לאחר דיון ממושך ומפורט עתירה של תושב רמאללה, להתערב בשאלת החזקתו במעצר זה תשעה חודשים, על פי צו מטעם מפקד אזור הגדה המערבית.
פניית התושב נדחתה לאחר שבית המשפט מצא, כי אין כל דרך להתערב בעניין זה.
12.6.1968: בתשובה לשאילתת ח"כ אמיל חביבי, בעניין מעצרו האדמיניסטרטיבי של מוחמד סדיק, סטודנט למשפטים, בכלוא מזה שישה חודשים, השיב שר הביטחון משה דיין, כי האיש כלוא "מטעמי ביטחון המדינה". דיין הוסיף, כי "הסטודנט מוחמד סדיק נמצא במעצר מונע לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה שעת-חירום, 1954. תוקפו של צו המעצר הנוכחי הוא עד 10 באוקטובר 1968".
עינויים
24.7.68: עורך הדין ג'מיל שלהוב פנה בקובלנה לשר הביטחון, שר המשטרה וראש הממשלה, בעניין מר מואייד עותמן אל-בחל, תושב העיר שכם וסטודנט בבית הספר "אל-סלאחיה". במכתב הקובלנה מספר עורך הדין שלהוב, כי ב-9.12.67 נעצר מואייד עותמן אל-בחל, השלטונות מנעו מפרקליטו של האיש לבקר בכלא במשך שישה חודשים.
כאשר בית המשפט לא נעתר לקבלת התביעה להאריך את צו המעצר נגד האיש, הוציאו השלטונות נגדו צו מעצר אדמיניסטרטיבי. התביעה מסרבת להביא את האיש לבית המשפט. לאחרונה, הודיע אביו של מואייד אל-בחל לפרקליטו, כי בנו אינו נמצא בשכם אלא בכלא רמלה המרכזי; רק אז, כעבור זמן כה רב, ניתן לפרקליטו לפגוש את מרשו.
עו"ד שלהוב אף מציין במכתבו שלאחר שראה את שולחו "הוברר לי מדוע סירבה המשטרה להתיר לי להיפגש עימו: הם ניסו בזה להסתיר את מעשי העינויים האכזריים שעבר מרשי. כדי לסחוט ממנו הודאה באשמה, עונה הבחור בכלא עד שנשברה כתפו השמאלית. בגלל ההזנחה בטיפול הרפואי ובגלל העינויים שנמשכו, משותקת עתה ידו השמאלית, מקצות האצבעות ועד החלק העליון של הכתף".
אל מכתבו צירף עורך הדין שלהוב הודעת מרשו, מואייד עותמן אל-בחל, בה סיפר:
"נתליתי בידי לתקרה. משכו אותי בכיוון למטה, הצליפו בי בשוט, והרביצו באבר המין ובאשכי. איבדתי את הכרתי. הם היו מכסים את עיני, כובלים את ידי ורגלי, ומריצים אותי תוך הצלפות-שוט בחצר מלאה בורות; הם היו מניחים לי רק כשגופי היה זב דם.
"הם היו מחברים לגופי וראשי חוטי חשמל ומפעילים את הזרם החשמלי. הם שפכו על ראשי וגופי שפכי-שתן. הם כיבו בדלי סיגריות על גופי ועד היום נותרו לי צלקות".
התעללות בנשים
25.7.1968: בתאריך זה נעצרה על ידי המשטרה עבלה שפיק טהא עדאמה אל-בשר, כשחזרה מרבת עמון.
מייד לאחר מכן נעצר גם בעלה, איסמאעיל סלמאן אבו-מייאל, מירושלים המזרחית. כן נעצרו הצעירות שרה ראשם פתח אללה ג'ודה ולוטיפה איבראהים אל-מוארי מאל-בירה. שלוש הנשים הואשמו על ידי המשטרה בהברחת נשק או בסיוע לכך.
המשטרה אסרה על עורך הדין שלהן, עו"ד עלי ראפע, ממשרד עורכי הדין ח. נקארה, פ. לנגר, ב.גזי וס. ג'יריס, שהם באי כוח אחת העצירות, לבקר אצלן.
האמתלה: "החקירה טרם נסתיימה". רק שבוע ימים לאחר מעצרן, הרשתה המשטרה לעו"ד ראפע להיפגש עם העצורות והעצור, כדי להחתימם על ייפויי כוח בלבד – מבלי לתת לראפע אפשרות לשוחח איתם.
"כשתדברי – יבוא רופא"
7.8.68: עורכת הדין פליציה לנגר ועורך הדין עלי ראפע ביקרו אצל הצעירה עבלה שפיק. הפגישה נערכה בחדרו של מפקד הכלא גולן. העצורה פרצה בבכי וגוללה בפני פרקליטיה עובדות מסמרות-שיער, כשהמפקח מנסה, שוב ושוב, להפסיק את שטף-דבריה.
לאחר מעצרה, הוכנסה לחדר בו ישבו פרוצות. הללו התנפלו עליה והיכו אותה מכות קשות, עד אובדן הכרתה. הן קרעו את בגדיה לנגד עיני השוטרים, והשאירוה עירומה.
לאחר מכן הוכנסה למשך שמונה ימים לצינוק, ללא שירותים, ובמשך שלושה ימים מנעו ממנה בכלל לצאת לעשות את צרכיה.
שוטר בשם דווייק בעט בה וקילל אותה כששכבה על משכבה, המומה מעוצמת המכות. הצעירה נמצאת בהריון. היא החלה לדמם וביקשה עזרה רפואית אך מבוקשה לא ניתן לה. חוקריה אמרו לה: כשתדברי – יבוא רופא".
אחת הסוהרות, אשה בשם יפה, אף אמרה לה: "זה שקר שאת בהריון. אחרי מכות כאלו היית בוודאי מפילה". השוטרת אף איימה עליה, כי אם לא תדבר יוציאו "כל מה שיש לך בבטן".
פרוצות בתפקיד קאפוס
12.8.68: עורכת הדין פליציה לנגר נפגשה עם העצורה לוטפיה אל-חוארי, אחת משלוש העצורות. הצעירה סיפרה לפרקליטה, בנוכחות מפקח המשטרה, מה עבר עליה לאחר מעצרה, בכלא ירושלים.
היא הוכנסה לתא בו ישבו פרוצות. הללו החלו להתעלל בה, לקרוע את בגדיה מעליה ולהכותה מכות קשות. למשמע צעקותיה הגיעו שוטרים – אך הם עמדו מנגד ולא עשו מאומה כדי להצילה.
הפרוצות כיבו סיגריות על גופה של לוטפיה, גזזו את שיערה, ואף שברו שתיים משיניה.
דובר משרד הביטחון, אשר נשאל בפרשת שלוש העצורות, ציטט את דבריו של קצין משטרה ששמע מפי העצורות כי "היחס אליהן היה טוב".
את היעדר שיניה של הצעירה הסבירו בכך ש"נתקלה בדלת…".
הדי הפרשה נשמעים לא רק בשטחי הכיבוש. עורכת הדין פליציה לנגר, למשל, חוזרת מכל פגישה בדיכאון נפש עמוק, כשהיא מפליטה שוב ושוב: "האם עד כדי כך הידרדרנו?"
יחד עם זאת, מסביר זאב שיף, הפרשן הצבאי של היומון "הארץ", את הצלחתם של שירותי הביטחון בחקירת חבלנים ומשתפי פעולה עימם ב…"רמה מקצועית הגבוהה של אנשי השירות".
עמדות סותרות
אלא שהסבר הגיוני וחביב זה מביא לסתירות מסוימות.
18.4.68: כותב "הארץ", באותה רשימה, פרי עטו של זאב שיף: "…הדבר (שהחבלנים מדברים) אינו יוצא דופן גם אצל בעלי השכלה ובוגרי אוניברסיטאות למיניהם. הללו 'גרועים' לעיתים מבחינה זו יותר, מאחר שהם המוכנים פחות מאחרים לסבול למען חבריהם או למען רעיון – והם בעיקר הגורם לריבוי המריבות והפילוגים שבין ארגוני הטרור ובתוך הארגונים עצמם".
22.9.68: כותב "הארץ", הפעם בחתימתו של אליהו סלפטר, מי שהיה עד לפני זמן קצר מזכיר מערכת: "אנשי 'אל-פתח' אינם ממהרים לצאת ממקומות המחבוא בידיים מורמות. רבים מהם מוסיפים להילחם גם כשברור להם שלא נותר סיכוי לפרוץ ולהימלט. הם נאבקים עד שמחסלים אותם או עד הכדור האחרון" (הדגשת המערכת). "מתקבל הרושם שאנשי אל-פתח כבר אינם משוכנעים ביותר שכדאי להיכנע ולסמוך על היחס ההוגן של הישראלים – מלהילחם עד הסוף".
דומה שהפירושים לעימות בין שני הקטעים, משני התאריכים השונים – מיותר.
♦♦♦ אריה בן-חורין, חבר האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן").
א. [אריה] בן-חורין
