51 שנה למהפכה הסוציאליסטית הראשונה – יעקב (יעקב טאוט)

10 בנובמבר 1968

in גיליון-46: נובמבר 1968, מאמרים

כבר בשבועות הראשונים לניצחון השלטון הסובייטי על הצאר והבורגנות הגדולה והזעירה, ניבאו לו כל מתנגדיו (החל באימפריאליסטים הגלויים וכלה בסוציאל-דמוקרטים "שמאליים" ובאנרכיסטים) – כישלון חרוץ. במציאות, הצליחה המדינה, בה שלטו מועצות הפועלים, האיכרים והחיילים, לא רק להתגבר על תוצאות מלחמת האזרחים האכזרית ופלישות אימפריאליסטיות, אלא אף לעלות, תוך יובל אחד, מדרגת מדינה נחשלת למעצמה התופסת את המקום השני בעולם – וזאת למרות העיוותים הביורוקרטיים שהתפתחו בה במרוצת הזמן.

אין הנהגת ברית המועצות ראויה עתה לשיר הלל. הגשמת הסוציאליזם, שהתחילה במהפכת אוקטובר 1917, אפשרית רק בממדים עולמיים, או לפחות, על ידי מימוש השלטון הפרולטארי במרכזים הכלכליים והמדיניים החשובים בעולם. מדיניות החוץ והפנים של הנהגת ברית המועצות לא תרמה להתפתחות כזאת. להיפך – דרכה מכוונת בהתאם לאינטרסים הצרים שלה, תוך שמירה מתמדת על פריבילגיות חומריות.

ביום השנה ה-51 למהפכת אוקטובר עלינו לעסוק בכמה בעיות חשובות העומדות על סדר-היום מאז הוועידה ה-20 (1956) של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. חובה עלינו להבינן, לנתחן ולהוציא מסקנות. הבנתם המלאה של התהליכים החברתיים בברית המועצות ו"הדמוקרטיות העממיות" הכרחית, לא רק לשם אגיטציה בציבור. זהו לקח חיוני לכיוון דרכנו אנו בהווה ובעתיד.

תקופות ייצוב לביורוקרטיה הסובייטית

עם התבוסה שהנחילו הכוחות הסובייטיים למרד בהונגריה, ב-1956, התחילה תקופת נסיגה, כמעט-כללית, אצל ההמונים בברית המועצות וב"דמוקרטיות העממיות", בהתנגדותם לעיוותים ולדיקטטורה הטוטאלית של השלטון הביורוקרטי בארצותיהם. ה"דה-סטאליניזציה" ששימשה להנהגתה מכשיר כדי להתגבר על התוצאות הקשות ביותר של תבוסת סטאלין, נפסקה אחרי הוועידה ה-22 (1961). הפסיביות והאדישות של ההמונים גדלו. גם נפילתו של כרושצ'וב, שהפסיד את חיבת העם בגלל מדיניותו הכלכלית הנפסדת, לא עוררה כל הד בציבור הרחב.

אפילו התוקפנות האימפריאליסטית בווייטנאם לא עוררה תשומת-לב מיוחדת אצל ההמונים בברית המועצות; באותה שעה, יצא הנוער הזועם במדינות האימפריאליסטיות דווקא, במחאות והפגנות מהפכניות.

את הגורם לאדישות ההמונים בארצות האלה והסטביליות היחסית של השלטון הביורוקרטי שנבע מאדישות זו, אפשר למצוא בתהליך המורכב שקדם למצב זה. גורם חשוב מאוד נעוץ, ללא ספק, בעובדת העלייה הניכרת ברמת-החיים מאז שנות החמישים. ודאי שלא היה זה הגורם היחידי. עליית רמת-החיים עשויה גם לגרום להגדלת התיאבון הכלכלי והפוליטי. אולם, לשם כך דרוש שיתוף פעולה בין היחידים, זאת אומרת אירגון ואמונה באירגון. מעמד הפועלים הסובייטי, המפוצל ונטול הזכויות הפוליטיות בתקופת שלטונו של סטאלין, איבד את אמונו באידיאל הקומוניסטי: הוא מזהה אידיאל זה עם השלטון המנוון והמעוות. לכן הוא גם מטיל ספק בנכונותה של הדוקטרינה המרכסיסטית-לניניסטית. בתוך העלייה הכלכלית הכללית, ניסה הפועל לשפר את מצבו הפרטי – החוש לפעולה חברתית כמעט והתנוון.

אדישותם של הפועלים לא חלפה בתקופות ה"ליברליזציה" השונות ואף לא בשעת מאבקם של האינטלקטואלים לדמוקרטיה. במידה מסוימת של צדק, היו האינטלקטואלים האלה, בעיני הפרולטריון, רק חלק מהביורוקרטיה בעלת היתרונות. התוכניות ה"ליברליות" לא כללו שינויים לטובת הפועל. יתר על כן, ה"ליברליזם" הזה הגביר את כוחן והירבה את זכויותיהן של השכבות הטכנוקרטיות. הוא מאפשר למנהלי המפעלים להיהפך לדיקטטורים בתחומם.

בקיעים בשלטון הקרמל

בשנים האחרונות התערערה יציבותו של השלטון הביורוקרטי. ביוגוסלביה, בפולין ובצ'כוסלובקיה התחילו שכבות שונות בעם לפתח פעילות חברתית.

הפעילות הזאת, שקשה לפקח עליה, מבהילה את הביורוקרטיה הסובייטית ומטילה עליה אימת מוות. פחד זה הינו הסיבה העיקרית לפלישה לצ'כוסלובקיה.

ואלה הגורמים החשובים שהובילו להתרופפות יציבותו של המשטר: האטת שיעור הגידול הכלכלי – והתוצאות החמורות של "הרפורמות הכלכליות" לגבי ההמונים; הרעת היחסים בין מדינות "המחנה הסוציאליסטי" לבין המפלגות הקומוניסטיות בעולם; חוסר קו אידיאולוגי רציני שימלא את מקום הדוקטרינה הסטאליניסטית הקודמת; הרחבת תוקפנותם של האימפריאליסטים, שלא זכתה לתגובה מתאימה מצד ברית המועצות. ולעומת זאת: התנגדותו ההרואית של העם הווייטנאמי והתחדשות האגיטציה והמאבקים המהפכניים באירופה המערבית.

על תכנון הכלכלה המנוהלת בדרך ריכוזית-ביורוקרטית, הונחתה מכה כבדה דווקא בשעת המעבר לטכנולוגיה המודרנית ביותר (אלקטרוניקה, פטרו-כימיה, אוטומציה). מכיוון שהביורוקרטיה לא תסכים לעולם להתארגנות מינהל פועלי-עצמאי-דמוקרטי-מרכזי לשם התגברות על הבעיות והקשיים, היא המציאה את שיטת "הרפורמות הכלכליות" ו"הכלכלה של השוק הסוציאליסטי". שיטות אלה, אין ביכולתן לפתור את הבעיות המשקיות הכלליות לטווח ארוך ולגבי שכבות רחבות של הפועלים – אינן פותרות אפילו את הצרכים המיידיים. נוסף לכך, תוך תהליך הרפורמות התפתח משבר חדש: מאבק חריף על עמדות-כוח בין המגמה הטכנוקרטית והמגמה השמרנית של המנגנון הפוליטי.

הטכנוקרטים מרעישים עולמות בתביעה ל"ליברליזם", אך בתוכניתם אין זכר לדרישת שיפורים פוליטיים וכלכליים למעמד הפועלים. לעומת זאת, מציעים הם את צמצום השירותים הסוציאליים ובענפים שבוצעה כבר ה"רפורמה" מורגש חוסר עבודה. התוכניות ה"ליברליות" מחריפות ומגדילות את חוסר השוויון הסוציאלי.

תוצאות הנציונליזם הרוסי

ההתנגשויות בקרב הביורוקרטיה עלולות להטעות את מעמד הפועלים והקאדרים המהפכניים. התקפת הביורוקרטים הסובייטיים על ה"ליברליזציה" ב-צ.ס.ר. [הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'כוסלובקיה], בעזרת כוח צבאי, נראתה בעיני רוב המוני העם לא רק כדיכוי החירויות הדמוקרטיות, אלא גם כדיכוי לאומי מצד השולטים במדינת הפועלים הראשונה בעולם. התוצאה היא: התגברות הרגשות האנטי-קומוניסטיים.

הזרם השמאלי-מהפכני בצ'כוסלובקיה, שהתארגן בגלוי, הצהיר הן על התנגדותו לפולשים, והן על שלילת צורת המשטר הפוליטי החדש שהוקם בינואר 1968. המהפכנים השמאליים מציעים פרוגראמה לדמוקרטיה סוציאליסטית המיוסדת על שלטון מועצות-הפועלים והשכבות החברתיות הקרובות אליהן. פרוגראמה כזאת מכוונת לגייס כוח למהפכה פוליטית נגד שלטון הביורוקרטיה על כל חלקיה, נגד הביורוקרטיה כשכבה סוציאלית טפילית. תוכנית תפיסת השלטון על ידי מועצות-פועלים מורה על הדרך היחידה לפתרון הבעיות הכלכליות, הסוציאליות, הפוליטיות והאידיאולוגיות בארצות "העולם הסוציאליסטי" (לפי "אינפורמציוני מטריאלי", כתב עת שמאלי בפראג, יולי 1968).

לפני מלחמת העולם השנייה, עמדה ברית המועצות מבודדת כמדינת-פועלים יחידה בעולם, וסטאלין היה יכול להתקשט ברעיון ובסיסמה של "הגשמת הסוציאליזם בארץ אחת". כתום המלחמה, הסתפחו אליה ארצות מזרח-אירופיות ואסיאתיות, אך לא התפתח שיתוף פעולה פוליטי וכלכלי תוך שוויון מלא בין הארצות האלה. את הטון נתנה הלאומנות הרוסית, שתחילתה בימי סטאלין והמשכה בתקופתם של כרושצ'וב וקוסיגין-ברז'נייב-פודגורני. לכן נוצרו חיכוכים בין המדינות הצעירות ב"גוש הסוציאליסטי" לבין המדינה הסובייטית המבוססת, בעלת המנהיגות המושחתת. לבסוף, הניעו החיכוכים אחדות מבין הארצות הנ"ל להשתחרר מאפוטרופסותם של שליטי הקרמלין.

היחסים בין ברית המועצות לבין רבות מן המפלגות הקומוניסטיות בעולם הקפיטליסטי ובמיוחד ב"עולם השלישי", דומים ליחסים שבינה לבין המדינות ה"אחיות". המאבק הנוכחי של העמים הרעבים והמדוכאים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית לא יכול להתבסס על האשליה הבלתי-רציונלית של "דו-קיום בשלום", לה מטיפים המנהיגים השבעים במוסקבה. סיסמה זו ("דו-קיום בשלום") נועדה למניעת התנגשות אלימה עם האימפריאליזם ועיכוב המלחמה המעמדית למען הסוציאליזם. אפילו המורדים הצעירים באירופה המערבית נוכחו לדעת שסיסמה זו מחבלת במאבק למען הסוציאליזם.

האופי הסוציאלי של ברית המועצות

כתוצאה מהשינויים הסוציאליים עקב "הרפורמות הכלכליות" שהונהגו בארצות מזרח-אירופיות אחדות, נתגבשה, בחלק מסוים של התנועה המהפכנית הבין-לאומית, השקפה הגורסת שהארצות האלה נמצאות על סף החזרה אל הקפיטליזם. יש להתייחס בזהירות רבה ובביקורת קפדנית למסקנות קיצוניות מסוג זה. מרכסיסטים חייבים להקפיד על ניתוח והערכה נכונה של הכוחות הסוציאליים בארצות האלה ופעולה נכונה בהתאם. מבחינה מרכסיסטית (א) אין להגדיר חברה כקפיטליסטית בשעה שהמעמד הבורגני אינו שולט בכלכלתה; (ב) המעמד הבורגני אינו קיים בחברה בה אמצעי הייצור החשובים אינם בבעלות פרטית והתוצר-העודף הסוציאלי איננו מועבר לבורגנים.

העובדות הן: (א) אפילו הביורוקרטיה היוגוסלבית לא נקטה עדיין כל צעד לקראת העברת אמצעי הייצור העיקריים לידיים פרטיות; (ב) תופעת ההנאה היתרה של הביורוקרטיה מהתוצר-העודף הסוציאלי לא התרחבה מאז ימי סטאלין. אמנם, תופעה זו מסוכנת מאוד, אבל איננה יכולה לגרום לשינוי המשטר, כל עוד לא יוכל הביורוקרט להשתמש בתוצר-העודף הנופל בחלקו לשם השקעה ולשם הפיכתו להון.

גרסה אחרת, לפיה עשוי אופייה הסוציאלי של מערכת כלכלית או של חברה בכללה להשתנות בהשפעת גורמים רעיוניים או תפיסות פוליטיות, איננה אלא אשליה אידיאליסטית. בארץ בה מוגר הקפיטליזם, אין אפשרות החזרה למשטר הקודם, אלא אם כן יקום בה מעמד בורגני חדש, שאת קיומו יש להוכיח מבחינה כלכלית וסוציאלית. כדי להחזיר את הקפיטליזם, יצטרך מעמד זה להרוס את מדינת הפועלים הביורוקרטית ולהחליפה במדינה בורגנית. כדבר הזה לא קרה באף אחת מהמדינות ה"סוציאליסטיות" במזרח אירופה.

סיכום

תפקיד המהפכנים במדינות ה"סוציאליסטיות" המנוונות הוא לעורר ולארגן את מעמד הפועלים, לשם מיגור הביורוקרטיה השלטת והחזרת הדמוקרטיה הסוציאליסטית: כל השלטון למועצות-הפועלים ושכבות עמלים אחרות.

בתקופה האחרונה התחילו סטודנטים, סופרים ואינטלקטואלים אחרים לפעול בכיוון זה בתנאי חירוף נפש. מאבקם יישא פרי רק אם יתקשרו עם הפועלים ויבססו את תוכניתם בהתאם לאינטרסים של הפועלים ולמניעיו ההיסטוריים של הפרולטריון. הווה אומר: יצירת אירגונים מרכסיסטיים-מהפכניים בארצות האלה; אירגונים הדוגלים הפרוגראמה מהפכנית בלתי מתפשרת והמוכנים לבצעה למעשה.

התארגנותם של קאדרים כאלה הוא צורך חיוני היום, 51 שנה אחרי המהפכה הפרולטארית הראשונה. חזרה לדמוקרטיה הסובייטית הלנינית – זאת הסיסמה החיונית ביותר ביום השנה ה-51 של מדינת הפועלים הראשונה בעולם.

תחי מהפכת אוקטובר!

תחי המהפכה הסוציאליסטית העולמית!

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: