…המון העם כולו חייב להשתתף. אחרת הופך הסוציאליזם לצו הניתן מן השולחנות המשרדיים על ידי קומץ אינטלקטואלים.
פיקוח ציבורי הוא צורך הכרחי. אחרת נשארים חילופי הניסיון בתוך חוג הפונקציונרים של המשטר החדש. השחיתות הופכת להיות בלתי-נמנעת. סוציאליזם חי מצריך טרנספורמציה רוחנית גמורה בהמונים שהושפלו על ידי מאות שנות שלטון מעמדי בורגני. אינסטינקטים חברתיים במקום אגואיזם, יוזמה המונית במקום אינרציה, אידיאליזם המתגבר על כל הסבלות, וכו' וכו'. אין איש היודע זאת יותר טוב מאשר לנין, איש לא תיאר זאת טוב יותר, חזר על כך בעקשנות רבה יותר. אך הוא משתמש באמצעים מוטעים לחלוטין. צווים, סמכויות דיקטטוריות למנהל העבודה בבית-החרושת, עונשים דרקוניים, שלטון על ידי טרור – כל אלה הם רק גלולות ארגעה. הדרך היחידה לתחייה היא בית-ספר של החיים הציבוריים עצמם, דמוקרטיה ודעת-קהל בלתי מוגבלות ורחבות ביותר. שלטון על ידי טרור הוא הגורם לדמורליזציה.
במקום מוסדות מייצגים הנבחרים בבחירות עממיות כלליות, הדגישו לנין וטרוצקי את המועצות כנציגות האמיתית היחידה של ההמונים העמלים. אך עם דיכוי החיים הפוליטיים בארץ בכללותה, מוכרחים גם החיים בתוך המועצות עצמן ללקות בשיתוק הולך וגובר. ללא בחירות כלליות, ללא חופש עיתונות וחופש התאספות בלתי-מוגבלים, ללא מאבק דעות חופשי – גוועים החיים בכל המוסדות הציבוריים, והם הופכים לחיים מדומים גרידא, שבהם רק הביורוקרטיה נשארת כיסוד פעיל יחידי. החיים הציבוריים נרדמים בהדרגה, עשרות אחדות של מנהיגי מפלגה בעלי מרץ בלתי נדלה וניסיון ללא גבול, הם המכוונים והמושלים. ביניהם, למעשה, רק קומץ מוחות יוצאים מגדר הרגיל הם העושים את מלאכת ההנהגה, ומזמן לזמן מוזמנת העילית של מעמד הפועלים לאסיפות, כדי להריע לנאומי המנהיגים ולאשר פה-אחד את ההחלטות המוצעות. ביסודו של דבר, זהו עניין של קליקה; דיקטטורה, אך כמובן לא דיקטטורה של הפרולטריון אלא דיקטטורה של קומץ מדינאים, כלומר, דיקטטורה במובן הבורגני, במובן של שלטון היעקובינים (דחיית כינוסי המועצות מאחת ל-3 חודשים לאחת ל-6 חודשים!). כן, ונוכל ללכת הלאה ולומר: תנאים כאלה מוכרחים להוביל לברוטאליזציה של החיים הציבוריים.
תמיד הבדלנו בין התוכן החברתי לבין הצורה הפוליטית של הדמוקרטיה הבורגנית; תמיד גילינו את הגרעין הנוקשה של אי-שוויון חברתי ושל העדר חירות החבוי תחת המעטה המתוק של שוויון וחירות פורמאליים – לא בכדי לדחות את המעטה אלא בכדי לדרבן את מעמד הפועלים לכך שלא יסתפק במעטה אלא יכבוש את השלטון הפוליטי כדי ליצור דמוקרטיה סוציאליסטית במקום הדמוקרטיה הבורגנית – לא כדי לבטל את הדמוקרטיה בכלל.
אך הדמוקרטיה הסוציאליסטית איננה דבר המתחיל יחד עם תחילת הריסת השלטון המעמדי ובניית הסוציאליזם. היא מתחילה ברגע תפיסת השלטון על ידי המפלגה הסוציאליסטית. היא-היא הדיקטטורה של הפרולטריון.
כן, דיקטטורה! אך דיקטטורה זאת בנויה על האופן של השימוש בדמוקרטיה, ולא על חיסולה; התקפות נמרצות ונחושות על הזכויות והיחסים הכלכליים המחופרים-היטב של החברה הבורגנית, אשר בלעדיהן אין לבצע טרנספורמציה סוציאליסטית. אך דיקטטורה זאת חייבת להיות מפעלו של המעמד ולא של מיעוט מנהיג קטן בשמו של המעמד…
ללא ספק היו הבולשביקים הולכים בדרך זו, אילולא סבלו תחת עול הכורח הנורא של מלחמת העולם, של הכיבוש הגרמני ושל כל הקשיים הבלתי-רגילים הכרוכים בכך – דברים שהיו מוכרחים לעוות כל מדיניות סוציאליסטית, גם אם היא ספוגה בכוונות הטובות ביותר ובעקרונות המצוינים ביותר.
הסכנה מתחילה רק כאשר הם הופכים את הכורח לסגולה ורוצים להקפיא למערכת תיאורטית שלמה את הטקטיקה שנכפתה עליהם על ידי התנאים הנוראים הללו, והם רוצים להמליץ עליה בפני הפרולטריון כעל מופת של טקטיקה סוציאליסטית. כאשר הם מסתירים את אורם שלהם-עצמם, מסתירים את מפעלם ההיסטורי האמיתי, הבלתי מוטל בספק, תחת גל של צעדים מוטעים שנכפו עליהם על ידי הנסיבות – הם משרתים שירות רע את הסוציאליזם הבינלאומי אשר למענו הם נאבקו וסבלו; כי הם מנסים להגיש לו כתגליות חדשות את כל העיוותים שנכפו על רוסיה על ידי הכורח והכפייה – ובחשבון אחרון כתוצאה מפשיטת הרגל של התנועה הסוציאליסטית העולמית במלחמת העולם.
(קטעים מתוך "המהפכה הרוסית", 1918)
