כאשר פלשו צבאות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה, הגיב "מצפן" מייד, לפי מיטב הכרתו ומבלי לחכות לחוות-דעתם של "בני-סמכא" כלשהם. השקפותינו אינן תלויות בבני-סמכא, אלא בהכרתנו ובמצפוננו.
עם זאת, עקבנו במתיחות מסוימת אחר תגובותיהם של אישים וגופים מהפכניים ברחבי העולם. רואים אנו את עצמנו כחלק, כחוליה בשרשרת השמאל המהפכני העולמי, ואיננו יכולים להיות אדישים לדעותיהם של אלה אשר למאבקם הננו שותפים ואחים.
והנה, ידוע כי ימים אחדים לאחר הפלישה, יצא פידל קסטרו ללמד סנגוריה על אותו מעשה שאנו גינינו בכל תוקף. לדעתי, טוב עשינו שלא מיהרנו להתפלמס איתו. כדאי היה לתת לעצמנו שהות לחשוב ולשקול, ולא להשיב בעידנא דריתחא. כמעט מיותר לציין כי אנו מעריכים את פידל כמנהיג מהפכני דגול, כמופת ודוגמה. תגובה נמהרת ונרגזת לדבריו היה בה כדי לקלקל את השורה.
אולם סוף-סוף חייבים אנו להגיב – ללא רוגז, באופן חברי ומתוך דרך-ארץ; אבל גם ללא משוא-פנים וללא סגידה ל"סמכות רעיונית" כלשהי. וגם בזאת יכולים אנו ללמוד מקסטרו עצמו, אדם שיושרו המהפכני אינו מוטל בספק ופיו שווה לליבו.
"אל זרועות האימפריאליזם"
מונח לפני גיליון ה-25 באוגוסט של ההוצאה האנגלית השבועית של "גראנמא", הביטאון הרשמי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, בו מופיע תרגום רשמי מן הסטנוגראמה של "נאום שנשא רב-סרן פידל קסטרו רוז, ראש הממשלה המהפכנית ומזכיר ראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, בנתחו את המאורעות בצ'כוסלובקיה; ביום ו' 23 באוגוסט 1968, שנת לוחמי הגרילה הגיבורים".
הנאום ארוך מאוד, ולא אוכל לעסוק כאן בכל הנקודות המועלות בו. אנסה קודם-כל לסכם את מה שנראה לי כטיעון העיקרי של הנואם.
הוא אינו מנסה להצדיק את הפלישה מנקודת-ראות של החוק הבינלאומי, להיפך: –
"מנקודת-ראות חוקית, אין להצדיק זאת… לא קיים אף קורטוב של חוקיות. נאמר בגלוי, שום קורטוב".
הוא גם אינו מתאר בצבעים ורודים את המשטר ששרר בצ'כוסלובקיה לפני ינואר, בזמנו של נובוטני. הוא אינו מסתיר את הסתייגותו מן הביורוקרטיזם של שלטון זה; הוא אינו מכחיש שהפלישה נוגדת את עקרון הריבונות הלאומית. להצדקת הפלישה הוא מביא נימוק עיקרי אחד, נימוק פוליטי: –
"הנקודה העיקרית, שאותה יש לקבל או לא לקבל, היא האם המחנה הסוציאליסטי יכול להרשות התפתחותו של מצב פוליטי המוביל להינתקותה של ארץ סוציאליסטית, לנפילתה לזרועות האימפריאליזם. והשקפתנו היא, שאין להרשות זאת, ושהמחנה הסוציאליסטי זכאי למנוע זאת בדרך זאת או אחרת. ברצוני להתחיל בהבהירי שאנו רואים עובדה זאת כמהותית".
זהו הציר המרכזי שעליו סובב כל טיעונו של פידל. נאמן לתפיסתו האינטרנציונליסטית, הוא משקיף על הבעיה לא מנקודת-ראות מקומית, לא מנקודת-הראות של ריבונותו של עם זה או אחר, אלא לאור האינטרס הבינלאומי של המהפכה העולמית והמאבק הגלובאלי נגד האימפריאליזם. דומני שאינני חייב להוכיח כי אנו שותפים לנקודת מוצא זאת. לא בכך נעוצה טעותו של פידל.
השאלה היא האם באמת עמדה צ'כוסלובקיה "לנפול לזרועות האימפריאליזם" והאם באמת נועדה הפלישה למנוע סכנה זאת.
קסטרו איננו מביא אף נימוק משכנע אחד להצדקת הנחה זאת. הוא מצטט עובדות מספר על קשרים כלכליים שנרקמו לאחרונה בין צ'כוסלובקיה לבין מדינות מערביות. אבל בכך אין שום ייחוד דווקא לארץ זאת. מדינות אחרות של ברית-ורשה קשרו קשרים דומים, ואף נרחבים יותר. ברית המועצות עצמה חתמה לאחרונה הסכמים עסקיים גדולי-ממדים עם ארצות ופירמות קפיטליסטיות, וכרתה חוזים בשווי מיליונים עם המערב. מעניין לציין עובדה חשובה: עוד לפני נפילת שלטון נובוטני, עשתה רומניה צעדים מרחיקי-לכת – לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחום הפוליטי – בכיוון התקרבות למערב. רומניה עשתה דברים שצ'כוסלובקיה לא העזה לעשות (וגם לא הראתה שום סימן שהיא מתכוננת לעשותם); רומניה ניתקה את עצמה למעשה מברית-ורשה וניהלה פלירט פוליטי גלוי עם המערב (בין היתר גם בנושא המזרח התיכון). בכל זאת, לא פלשה ברית המועצות לרומניה. כבר בכך יש כדי להעמיד בספק את ההנחה שהפלישה לצ'כוסלובקיה הודרכה על ידי הרצון למנוע "נפילתה לזרועות האימפריאליזם".
קסטרו מצטט בסיפוק רב את הודעת שר-החוץ האמריקאי דין ראסק (22 באוגוסט); בהודעה זאת טוען מר ראסק כי "האינטרוונציה הסובייטית בצ'כוסלובקיה מפריעה לשיפור ביחסים בין מזרח למערב". כל הטיעון של פידל קסטרו מיוסד על ההנחה כי הפלישה לצ'כוסלובקיה מציינת שינוי לטובה במדיניות העולמית של ברית המועצות. במקום הניסיונות לחפש פשרה רקובה עם האימפריאליזם, במקום האשליה המסוכנת של "דו-קיום" עם הז'נדארם העולמי – מראה ברית המועצות סוף-סוף סימנים של הקשחת עמדתה. הודעתו של דין ראסק נראית כמאשרת הנחה זו.
עלי לציין כי קסטרו לא היה היחיד שפירש כך את המאורעות בצ'כוסלובקיה. פרשנות ברוח זו נשמעה בכל רחבי "העולם השלישי". רבים היו אלה אשר מניסיונם במשך שנים של מאבק ישיר נגד האימפריאליזם האמריקאי נתקלו ללא הרף בפשרנות האופורטוניסטית של המדיניות הסובייטית. עתה נדמה להם כי חל שינוי בכיוון הנכון.
זוהי הצדקה מהפכנית, אנטי-אימפריאליסטית, לפלישה. יש לקבוע כי המניעים לטיעון זה הם כנים וחיוביים. הצדקה זאת נובעת ממעיין טהור ולא מאותו מקור דלוח ממנו שואבים האולבריכטים (והארליכים) למיניהם.
ואף על פי כן, טיעונו של פידל הוא מוטעה לחלוטין. זוהי טעות שמקורה בתמימות – אך טעות מסוכנת, וחובה להתריע עליה.
דין ראסק הכריז מה שהכריז. ומה למשל היה יכול להגיד? שמא היה [יכול] לומר את האמת, למשל: "ממשלת ארצות הברית קיבלה הודעה מוקדמת על הפלישה מאת שגריר ברית המועצות בוושינגטון. הממשלה והנשיא קיבלו בשביעות-רצון את הבטחת הסובייטים שהם אינם מתכוונים לפגוע באינטרסים העולמיים שלנו, אלא רק להשליט סדר במדינה גרורה ולהבטיח את האינטרסים החיוניים שלהם באזור ההשפעה שהוקצב להם בהסכמים שנחתמו בשלהי מלחמת העולם השנייה. המאמצים לקירוב הלבבות בין ארצנו לבין יריבינו הידידותיים מן העבר השני של מסך השקרים, יימשכו גם להבא".
כך היה מכריז אילו היו דיפלומטים בורגניים אימפריאליסטיים רגילים לומר את האמת ולדבר בכנות. אילו. אבל לא כך הם נוהגים. כך נוהגים רק מהפכנים ישרים כמו פידל, מהפכנים שחולשתם העיקרית היא תמימות מופרזת. אגב: מן הפלישה עברו כבר חודשים אחדים; האם חלה התקשחות במדיניות ברית המועצות כלפי האימפריאליזם? דומני שאין ספק כי התשובה שלילית. ובכן, האם אין מקום לחשד כי פרשנותו של פידל היתה מוטעית מלכתחילה? האם אין מקום להנחה שהודעתו של דין ראסק היתה מסך עשן גרידא?
איזה היגיון?
אומר קסטרו: –
"מכירים אנו בכורח המר שהצריך שליחתם של גייסות אלה לצ'כוסלובקיה: אין אנו דנים לכף חובה את הארצות הסוציאליסטיות שהכריעו הכרעה זאת. אך אנו, כמהפכנים, וביוצאנו מעמדות עקרוניות, יש-ויש לנו הזכות לדרוש שהן יאמצו לעצמן עמדה עקבית בכל השאלות האחרות הנוגעות לתנועה המהפכנית העולמית".
הוא מצדיק את הפלישה, ורק דורש מברית המועצות שתהיה "עקבית". והוא אף מפרש לאיזו עקביות הוא מתכוון: ברית המועצות חייבת להפסיק את תמיכתה במשטרים האוליגרכיים בדרום-אמריקה, לתמוך באופן פעיל בכוחות המהפכניים, להפסיק לשגות באשליה המסוכנת של פשרה עם האימפריאליזם האמריקאי וכו'. קסטרו מתאר בפרוטרוט את מדיניותה של ברית המועצות בעולם השלישי, את יחסה הפשרני לאימפריאליזם; זהו כתב-אשמה כבד נגד המדיניות הסובייטית הנוכחית. והוא דורש – וכמעט גם מקווה – שעכשיו, מתוך עקביות עם הגיון הפלישה לצ'כוסלובקיה, תסור ברית המועצות מן הדרך הרעה.
עקביות? לפי איזה היגיון?
אילו הגיון הפלישה היה כפי שמנסה פידל לתארו, דהיינו היגיון אנטי-אימפריאליסטי, אז היה יסוד לדרישה ולתקווה שהוא מביע. אבל למעשה היה הגיון הפלישה שונה לחלוטין. לא היתה סכנה ממשית שצ'כוסלובקיה תתקרב לאימפריאליזם; ובוודאי שסכנה כזאת לא הדאיגה את שליטי ברית המועצות. הם-עצמם (וקסטרו יודע ואומר זאת!) חיפשו התקרבות כזאת ושאפו אליה!
הרפורמות של ינואר חיסלו את שלטונה המוחלט של הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית בצ'כוסלובקיה, הגבירו את כוחה והשפעתה של הטכנוקרטיה (הביורוקרטיה הטכנית/כלכלית), ואגב כך איפשרו – אולי באופן זמני – התבטאות קצת יותר חופשית של מעמד הפועלים, של ההמונים. הביורוקרטיה הפוליטית השלטת בברית המועצות ראתה בדוגמה הצ'כוסלובקית סכנה לאינטרסים השלטוניים שלה-עצמה. (האדונים הללו מאמינים גדולים בכוחן של דוגמאות; הם אף מאמינים שהסוציאליזם העולמי יבוא בתוקף דוגמת ברית המועצות). לכן התערבה בכוח הזרוע. במידה שהיו כאן גם שיקולים של מדיניות-חוץ (ולמעשה לא היה לשיקולים אלה במקרה הנדון יותר מחשיבות משנית), הרי לא היו אלה שיקולים של מדיניות מהפכנית אנטי-אימפריאליסטית אלא שיקולי מדיניות-כוח של מעצמה גדולה גרידא. ברית המועצות אינה מנהלת מדיניות מהפכנית אלא מדיניות של מעצמה גדולה (שמא אין הדבר ידוע עדיין לפידל קסטרו?).
ההיגיון הפוליטי-בינלאומי של הפלישה הוא היגיון של אזורי השפעה, היגיון של הסכמים וקנוניות עם האימפריאליזם, של יאלטה ופוטסדאם. זהו לא היגיון של מאבק אנטי-אימפריאליסטי או הקשחת העמדה נגד האימפריאליזם האמריקאי, אלא היגיון של "שמור לי ואשמור לך", "יד רוחצת יד", "אני מגרד את גבך ואתה תגרד את גבי". לא לחינם דאגו שליטי ברית המועצות למסור לוושינגטון הודעה מוקדמת ומרגיעה על כוונתם לפלוש!
עקביות של היגיון כזה אינה מבשרת טובות. אם ישמעו שליטי ברית המועצות לקולו של פידל ויהיו עקביים, הרי לא יתחילו לתמוך בכוחות המהפכניים ובמאבקים האנטי-אימפריאליסטיים המתחוללים מחוץ לאזור ההשפעה שלהם. להיפך. בדיוק להיפך. ואחרי שהצדיק את הפלישה לצ'כוסלובקיה, אל יבוא פידל אליהם בטענות של "חוסר עקביות". הם עקביים מאוד – לפי ההיגיון שלהם, שאותו אין הוא מבין, כפי הנראה. ושמא הוא מבין, אך רואה מהרהורי ליבו, משתעשע באשליות ומחליף את המצוי ברצוי?
חזרה לקפיטליזם?
פידל קסטרו מביא עוד נימוק: –
"אנחנו… היינו משוכנעים – וזה חשוב מאוד – כי המשטר הצ'כוסלובקי נטה בצורה מסוכנת לשינוי כבד-משקל בשיטה. בקיצור, היינו משוכנעים כי המשטר הצ'כוסלובקי נע לעבר הקפיטליזם…".
יש להבהיר כי אנו, אנשי "מצפן", איננו מגדירים כ"סוציאליזם" לא את המשטר ששרר בצ'כוסלובקיה לפני ינואר, ולא את המשטר שניסה להנהיג מר דובצ'ק. אנו איננו חסידים לא של דובצ'ק ובוודאי לא של נובוטני. אך השאלה היא זאת: האם באמת נעה צ'כוסלובקיה לעבר הקפיטליזם, והאם הדאגה מפני שינוי כזה היא שהניעה את ברית המועצות לפלוש שמה?
פידל קסטרו מציין, כי תחת שלטונו של דובצ'ק, הונהגו שינויים בכיוון של מה שידוע בשם "ליברמאניזם", דהיינו, הרחבת תחום פעולתו של המשחק החופשי של השוק, הכנסת מוטיב הרווח, וכו'…
לא אכנס כאן לדיון בטיבן של רפורמות אלה (אגב, אינני חסיד נלהב שלהן!). אסתפק רק בציון שני דברים.
ראשית, רפורמות מסוג דומה הונהגו בארצות אחרות השייכות לברית-ורשה, ובמיוחד בברית המועצות עצמה. על כן מוזרה היא ההנחה כי דאגה מפני תוצאות הצעדים הכלכליים הללו היא שהניעה את הפולשים. קסטרו עצמו מודה כי רפורמות דומות בוצעו גם בברית המועצות, והוא מביע בזהירות את התקווה כי מעתה תהיה ברית המועצות ערה לסכנות הנובעות מהן למשטרה-היא. שוב אותה דרישה של "עקביות"! אילו באמת היו המניעים לפלישה כפי שהוא מתאר אותם, אזי היה יסוד כלשהו לתביעה לרסן – מתוך עקביות – את הליברמאניזם גם בתוך ברית המועצות. אבל הרי המניעים היו אחרים.
שנית, נגדיר את המשטר הכלכלי בצ'כוסלובקיה ובארצות מזרח-אירופיות אחרות כך או אחרת – דבר אחד צריך להיות ברור: אחרי 20 שנות בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור העיקריים, אחרי שנים רבות של פיתוח כלכלי ממלכתי, אי-אפשר "להחזיר את הקפיטליזם" על ידי צעדים אלה או אחרים של הממשלה. לפי התיאור של פידל, נדמה כאילו הקפיטליזם הוא מין חיידק העלול להדביק גוף שאינו מתגונן נגדו בהתמדה. גם אחרי שנים רבות ללא קפיטליזם, עלול הוא לפרוץ, אם אין מקימים תריסים כנגדו. תיאור זה נוגד את השקפתנו המרכסיסטית. קפיטליזם – וכל משטר חברתי אחר – הוא עניין של שלב היסטורי מסוים, ולא מין חיידק העלול להופיע בכל מקום. האם יכול מישהו לתאר לעצמו שבארץ מסוימת הנתונה זה-כבר במשטר קפיטליסטי, יופיע פתאום הפיאודליזם? כמובן, זמן קצר אחרי מהפכה חברתית יכול המעמד שהובס לנסות להחזיר לעצמו את הרכוש שנלקח ממנו ולהשיב את המשטר הישן. כך קרה לא אחת. אבל הרי פידל אינו מתאר לעצמו שדובצ'ק היה מחזיר את מפעלי סקודה (למשל) לבעליהם הקודמים. לפי תיאורו נדמה שהקפיטליזם היה עלול לצמוח מחדש בתוך צ'כוסלובקיה, אחרי 20 שנה של מה שהוא מכנה "סוציאליזם" ומה שלכל הדעות היה משטר המבוסס על בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור! ואגב, המדובר כאן אינו באיזו ארץ תת-מפותחת, אלא בארץ המתועשת ביותר בכל הגוש המזרחי. לי, על כל פנים, נראית תפיסתו של פידל מוזרה מאוד.
שיטה כלכלית מיושנת, שעבר זמנה ההיסטורי, יכולה "לצמוח" רק כאנומליה זמנית, דוגמת העבדות בדרום ארצות הברית – וגם אז, נמצאים די כוחות פנימיים למחוץ את האנומליה שנגרמה על ידי תנאים יוצאים מן הכלל.
מרכס, לנין וקסטרו
כל הנאמר עד כה שייך לפולמוס עם פידל קסטרו בעניין העמדה כלפי מאורע מסוים: הפלישה לצ'כוסלובקיה. לגבי מאורע ספציפי זה, יש לו ולנו הערכות שונות לחלוטין; אך אין כאן ניגוד עקרוני קוטבי, אין תהום רעיונית. לדעתי נובעת טעותו של פידל ממניעים מהפכניים כנים בצירוף הבנה בלתי-נכונה של העובדות.
אך בנאומו יש קטע אחד אשר לו השלכות רעיוניות, עקרוניות, מדאיגות. אביא קטע זה במלואו: –
"פרצה (בצ'כוסלובקיה) ממש סערה משתוללת של ליברליזם; התחילה להתפתח שורה שלמה של סיסמאות פוליטיות בזכות הקמת מפלגות אופוזיציה, בזכות תזות אנטי-מרכסיסטיות ואנטי-לניניסטיות בגלוי, כגון התזה שהמפלגה צריכה לחדול מלמלא את התפקיד שממלאת המפלגה בחברה סוציאליסטית, ותתחיל למלא תפקיד של מורה-דרך, תפקח על דברים מסוימים, אבל, מעל לכל, תפעיל מעין הנהגה רוחנית – בקיצור, שרסן השלטון יחדל מהיות בידי המפלגה הקומוניסטית; רוויזיה של עיקרי-יסוד מסוימים, דהיינו שמשטר סוציאליסטי הוא משטר-מעבר מסוציאליזם לקומוניזם, צורה שלטונית הידועה בשם דיקטטורה של הפרולטריון. פירושו ממשלה בה מוחזק השלטון מטעמו של מעמד אחד ונגד המעמדות המנצלים לשעבר, ובתוקף כך, בתהליך מהפכני אין להעניק זכויות פוליטיות, את הזכות לנהל פעילות פוליטית, למנצלים-לשעבר, אשר מטרתם תהיה בדיוק להיאבק נגד מהותו ויסוד קיומו של הסוציאליזם".
ובכן, לדעתו של פידל קסטרו, בסוציאליזם, בדיקטטורה של הפרולטריון, חייב רסן השלטון להיות בידיה של מפלגה מסוימת, המפלגה הקומוניסטית; ומי שחולק על כך, הריהו מעלה תזה אנטי-מרכסיסטית ואנטי-לניניסטית. יתר על כן, אין להרשות הקמתן של מפלגות אופוזיציוניות לשלטונה של מפלגה זו.
האמנם? קארל מרכס דן בכתביו השונים במשטר העתיד לקום בעקבות המהפכה הסוציאליסטית. נושא זה מופיע במניפסט הקומוניסטי ובכתבים אחרים, במיוחד ב"מלחמת האזרחים בצרפת", בו מנתח מרכס את ניסיון הקומונה הפאריסאית, אותה הוא מגדיר כ"צורה הפוליטית שנתגלתה לבסוף, אשר תחתיה ניתן לפתח את שחרורה הכלכלי של העבודה". עבור מרכס היתה הקומונה מודל, דגם, לדיקטטורה של הפרולטריון. והנה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, אין מרכס אומר מילה וחצי מילה על שלטונה של מפלגה מסוימת ועל איסור מפלגות יריבות לה. אף מילה.
לנין כתב ספר שלם על נושא זה: "המדינה והמהפכה". הספר נכתב ממש ערב מהפכת אוקטובר, ובו מביא לנין את דברי מרכס ואנגלס ומפתח אותם. למרכס לא היתה מפלגה מהפכנית במלוא המובן המודרני של המילה. אבל לנין עמד בראשה של המפלגה המהפכנית ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הבולשביקית, ובספרו של לנין אין המפלגה נזכרת כלל. איננה נזכרת! אדרבא, נא לעיין!
האם מרכס ולנין שכחו, פשוט במקרה, להזכיר את "התזה המרכסיסטית", את "התזה הלניניסטית" – שבדיקטטורה של הפרולטריון חייב רסן השלטון להיות בידי "המפלגה"? האם ההשמטה היא מקרית?
ברור שלא. לנגד עיני מרכס עמדה דוגמה חיה: הקומונה; בזמן כתיבת "מדינה ומהפכה" כבר היתה דוגמה חיה דומה בעיקרה אך מפותחת יותר: הסובייטים, המועצות של שליחי פועלים וחיילים. ומרכס ולנין אמרו: זהו המכשיר של הדיקטטורה של הפרולטריון! לא המפלגה, הקומונה. לא המפלגה, המועצות.
שלטון של מפלגה – ולו גם המהפכנית ביותר – נוגד את רוח דבריהם של מרכס ולנין. כדי לתפוס זאת, די לקרוא בעיון את "מלחמת האזרחים" ואת "מדינה ומהפכה". לפי מרכס ולפי לנין, מתנהלת הדיקטטורה הפרולטרית באמצעות מועצות נבחרות, מועצות בכל הדרגים, מועצות של צירים הנבחרים על ידי הפועלים ואשר ניתן להחליפם בכל רגע, לבטל את המנדט שלהם ולהחליפם באחרים. זה אינו שלטון של מפלגה. זה שלטון של מעמד שלם "המאורגן כמעמד שליט".
פידל קסטרו מדבר על "שלטון מטעמו של מעמד אחד". "מטעמו" (באנגלית: "און ביהאף אוף"). זאת מילה קטנה שיש לה תוכן רב והרה סכנה.
קארל מרכס מדבר על "שלטון עצמי של המייצרים"; לא "מטעם" המייצרים. מרכס אומר כי "הקונסטיטוציה הקומונאלית היתה מחזירה לגוף החברה את כל הכוחות אשר עד כה נספגו על ידי הפרזיט המדינתי הניזון מהחברה וסותם את תנועתה החופשית". בעיני מרכס, מנגנון מדינתי הנפרד מגוף החברה, כלומר מנגנון מדינתי מקצועי, מיוחד – הוא "פרזיט". הדיקטטורה הפרולטארית איננה "הפרשה פרזיטית" כזאת, כי היא איננה "מתעלה מעל לחברה" אלא זהה איתה. לכן, אין זאת מדינה במובן הרגיל, אלא "מדינה למחצה".
ההבדל בין שלטון "מטעם" הפרולטריון לבין שלטון של הפרולטריון כולו, המאורגן כמעמד שליט – זהו ההבדל בין גרסתו של קסטרו לבין המרכסיזם.
לנין אומר: –
"עדיין יש הכרח לדכא את הבורגנות ולמחוץ את התנגדותה… אך מכשיר הדיכוי הוא כאן רוב האוכלוסייה, ולא המיעוט כפי שהיה תמיד בתקופת העבדות, הפיאודליזם והעבדות-בשכר. ומכיוון שרוב העם בעצמו מדכא את מדכאיו, אין יותר צורך ב'כוח מיוחד' לדיכוי! במובן זה מתחילה המדינה לגווע. במקום המוסדות המיוחדים של מיעוט בעל זכויות-יתר…יכול הרוב בעצמו למלא באורח ישיר את התפקידים הללו…".
לא "מטעם" הרוב, אלא "הרוב בעצמו ובאופן ישיר". באופן ישיר? והיכן שלטון המפלגה?
נכון, לנין עצמו נדחף – בניגוד למה שהטיף – לאסור קיומן של מפלגות אחרות, להקים שלטון של מפלגה "מטעם" מעמד הפועלים. לא ניכנס כאן לשאלה באיזו מידה היה זה הכרח שנבע מגורמים מיוחדים, חיצוניים ופנימיים, ובאיזו מידה היו אלה משגים טרגיים שסללו את הדרך לעיוותים מפלצתיים. דבר אחד ברור – ועליו הזהירה כבר רוזה לוכסמבורג בשעתה: אין שום הצדקה להעלות את סטיותיו המעשיות של לנין מן התורה לה הטיף הוא-עצמו למעלת עקרונות עיוניים.
עתה, חמש וארבעים שנה אחרי מות לנין, חייבים אנו להיות זהירים שבעתיים. לנו אין אותה הצדקה שיש למפלסי דרך ראשוניים. אנו יודעים מה עלול להיות סופה של השרשרת המתחילה בשלטון של מפלגה "מטעם" מעמד הפועלים. אנו יודעים, למשל, כי כאשר בוטלה הצנזורה הפוליטית בארץ אחת של "שלטון מטעם", ראו בכך ה"שליטים מטעם" של מדינה אחרת סכנה כה גדולה, עד כי החליטו – "מטעם" מעמד הפועלים, כמובן – להחזיר בכוח את "השלטון מטעם" של הצנזורה בארץ הראשונה.
כל הכבוד למי שעשה היסטוריה. אך גם הוא אינו פטור מללמוד ממנה.
