מכתב גלוי – משה מחובר

אל הד"ר רות קלינוב-מלול,

ואל הד"ר נדב הלוי,

החוג לכלכלה,

האוניברסיטה העברית בירושלים

חברי הנכבדים,

לאחרונה יצא לאור (הוצאת פראגר בשיתוף עם בנק ישראל) ספרכם החשוב ורב-ההיקף "ההתפתחות הכלכלית של ישראל".

מחקרכם זה, לפי עצם טבעו והיקפו, יהיה נקרא לא רק על ידי כלכלנים שמלאכתם בכך, אלא על ידי ציבור רחב של אנשים המבקשים נתוני-יסוד מדעיים ואובייקטיביים על המציאות בארצנו. לפיכך, הרשו לי – שאין הכלכלה מקצועי – לברך אתכם על מפעלכם החשוב.

עם זאת, ברצוני להסב את תשומת הלב לעניין אחד שבו נתקלתי אגב קריאה בספרכם.

אקדים ואומר דבר, שלכאורה אין כלל צורך להזכירו לאנשי מדע: חובתו הראשונה של המדען היא להיות דבק באמת בכל עניין, גדול כקטן; ובכל מה שהוא מוציא מפיו או מקולמוסו (בתוקף תפקידו כמדען) חייב הוא לבחון עצמו ולהיזהר מאוד שלא להיגרר אחרי דעות כוזבות הנוחות למי שהכוח והשלטון בידיו, או אף אחרי דעותיו הקדומות שלו-עצמו. ובנדון זה אין, כאמור, הבדל בין עניין גדול וקטן. עיקרון הוא.

והנה, בעמודים 80-81 של ספרכם, דנים אתם בהרכבו של כוח העבודה הלא-יהודי (כלומר: בעיקר הערבי) בישראל. מצביעים אתם על העובדה שאחוז המועסקים בחקלאות מתוך כלל המועסקים הלא-יהודים היה נתון בירידה מתמדת: 62% בשנת 1936 ולעומת זה 48% בשנת 1955, 44% בסוף שנות החמישים. וכך אתם מסבירים תופעה זאת (הנני מתרגם מאנגלית): – "…[ירידה זאת] מתבארת על ידי עליית ניידותם של עובדים לא-יהודיים אל שטחי עבודה יהודיים. ירדה כמות האדמה לגולגולת של האוכלוסייה הכפרית, עקב גידול האוכלוסייה והקשיים בהשגת אדמה נוספת" (הדגשה שלי).

להסבר זה אין אתם מצרפים נתונים מספריים על גידול האוכלוסייה הכפרית הלא יהודית, על סך הכל כמות האדמה שעמדה לרשותה בזמנים שונים, ועל השינוי שחל בכמות האדמה לגולגולת – נתונים שבעזרתם יכול היה הקורא לבדוק את נכונות ההסבר שאתם מציעים. ובמיוחד נראה הדבר תמוה במחקרכם זה, הגדוש בדרך כלל בנתונים מספריים מפורטים.

האם מנסים אתם, חלילה, להסתיר כאן איזו עובדה בלתי נעימה לשלטונות, לבנק ישראל שהשתתף בהוצאת מחקרכם לאור, או למצפונכם אתם?

האם משתדלים אתם, חלילה, לטשטש כאן משהו?

הבה נבדוק. לקטע המובא לעיל הנכם מצרפים הערת שוליים המוסרת לקורא את המקור שעליו מסתמכים אתם, כביכול, בהסברכם הנ"ל: מחקרו של יורם בן-פורת על "כוח העבודה הערבי בישראל" (הוצאת מוסד פאלק, 1966).

טרחתי לעשות מה שבדרך כלל אין הקורא הממוצע עושה: בדקתי באיזו מידה מתאים ההסבר שהצעתם להסבר המצוי במקור עליו הסתמכתם.

והנה דברי הד"ר בן-פורת: –

"עיקר הירידה ביחס קרקע-אוכלוסייה התרחש בעת מלחמת 1948 ואחריה… הכפרים הערביים המצויים היום בשטח המדינה היו ב-1948 במצב יותר טוב מבחינת היחס קרקע-אוכלוסייה, מאשר הכפרים שהיו בשטח זה וניטשו בעת מלחמה השחרור; אולם לאחר קום המדינה הורע מצבם וחלה ירידה תלולה הן בסך-כל השטח המעובד והן בשטח המעובד לנפש: מצד אחד גדלה אוכלוסייתם של כפרים אלה עקב הצטרפותם של פליטים מכפרים אחרים, ומצד שני חלה ירידה בשטחי האדמה המעובדים. הירידה בשטחי האדמה המעובדים נבעה מכמה סיבות, שהעיקרית ביניהן היתה הפקעת אדמתם של נפקדים. האדמות שהופקעו היו שייכות הן לערבים שעזבו את הארץ לצמיתות והן לערבים תושבי ישראל, שבזמן מלחמת השחרור היו מחוץ לשטחה, כלומר: (א) מסתננים שהוכרו כתושבים; (ב) אנשים שחזרו במסגרת איחוד המשפחות; (ג) תושבי המשולש הקטן שצורף לשטח המדינה אחרי המלחמה ושהיו בעלי קרקע בשטח ישראל… שטח האדמות שהופקעו מנפקדים, שהינם עתה תושבי ישראל וזכאים לפיצויים, נאמד ב-250 אלף עד 300 אלף דונם. הפיצוי על חלק מאדמות אלו היה בקרקע או בכסף (שיעור הפיצוי היה בדרך כלל נמוך בהרבה ממחיר השוק). נוסף לכך, היו שטחי אדמה שהוחזקו על-ידי ערבים אך המדינה טענה לבעלות חוקית עליהם. יתכן גם, שחלק מהאדמות נמכרו על ידי הערבים לפני 1948".

את ההדגשות הוספתי אני. בהמשך דבריו מוסיף הד"ר בן-פורת כי לאחר שנת 1951 חלו שינויים נוספים, אם כי פחות קיצוניים: היו הפקעות למטרות מוגדרות, כגון מוביל המים הארצי, נצרת עילית וכרמיאל, וכמו-כן רכישות של אדמות ערביות על ידי הקק"ל. כל הנ"ל מסתכמים ב-30,000 דונם נוספים. את הנתונים המספריים מביא הד"ר בן-פורת בהסתמכו על מינהל מקרקעי ישראל.

ובייחוד: הערתכם על "הקשיים בהשגת אדמה נוספת" מעלימה את העובדה הברורה כי הגורם העיקרי היה ירידה ניכרת בשטח האדמה של האוכלוסייה הערבית, כתוצאה מהפקעות.

חברי הנכבדים, המעשה שניסיתם כנראה לעשות כאן איננו לכבודכם, ואינו לכבוד המדע.

ספרכם זה יופיע מעתה בתוך רשימת פרסומיכם המדעיים, וישמש נדבך לקידומכם המקצועי.

הוא יופיע ברשימות ביבליוגרפיות, כמקור חשוב של אינפורמציה מדעית.

סטודנטים ילמדו את תוכנו לקראת בחינותיהם.

וכל זאת – כאשר ספר זה מכיל סטייה מן האמת, טשטוש והעלמה.

אפשר שכל העניין יסודו בשגגה ולא במזיד. אם כך הוא הדבר – הנני פונה אליכם לפרסם, בהקדם האפשרי, תיקון מתאים.

ואם אמנם כך הוא, הריני מבקש מראש את מחילתכם. ועוד הנני מוסיף כי אין לי טינה עליכם (הרי אינני מכירכם כלל היכרות אישית) ולא באתי אלא לתבוע עלבונה של האמת.